מערך המילואים במלחמת “חרבות ברזל”: התמודדות בהווה ובעתיד בלחימה מתמשכת

כוח שריון מתמרן בלבנון. התוכניות האופרטיביות בצפון התבססו במידה רבה על יחידות המילואים המתמרנות, בדגש על מאמצי ההגנה נגד פלישה אפשרית של יחידות רצ'ואן. צילום: דו"ץ

על פי תפיסת הביטחון הישראלית, ישראל נמצאת תחת איום קיומי תמידי. המעבר ממצב שגרה למצב מלחמה עלול להיות מיידי, ולכן על המדינה להחזיק צבא כשיר ומיומן. המודל שבחר דוד בן־גוריון ונחקק כחוק שירות הביטחון ב־1949, היה לבנות צבא המקיים תמהיל בין כוחות סדירים המגויסים לשירות חובה ומיעוטו בשירות קבע, לצד מערך מילואים הנקרא לדגל לפי הצורך. לנוכח התוכנית שהצבא הסדיר ייתן מענה לאתגרי הביטחון השוטף, אך לא יעמיס על הכלכלה והחברה, נקבע כי גודלו יהיה מצומצם ככל הניתן. שירות המילואים בישראל נחשב חלק מהאתוס הלאומי, ונשען על מודל “צבא העם” הכולל גיוס חובה לכל האוכלוסייה, והוא חלק חשוב בהגדרת הזהות הישראלית. זהו מודל יסוד בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל ושל צה”ל, ובבסיסו ההנחה שכל העם מגויס למאמץ.

שיעור עוצבות המילואים הוא כ־70% מסדר הכוחות הלוחם של צה”ל, והן עיקר הכוח הצבאי הנדרש למצבי חירום. משום כך עוצבות אלו מחזיקות במחסני חירום באמצעים הדרושים להן כיחידות לוחמות, ומקיימות פעולות לשמירה על כשירותן ומוכנותן באופן שוטף. הכשירות הגבוהה למלחמה שהן מחזיקות מתבססת על מודל שירות חובה קצר יחסית שבמהלכו מוכשרים החיילים וצוברים ניסיון צבאי, ומייד אחריו ממשיכים לשירות מילואים לתקופה של כ־20 שנים נוספות.

עם השנים חלו במערך המילואים שינויים ניכרים שהשפיעו על התאמתו וכשירותו למלחמה כוללת. בשנת 2010 עבר הצבא למודל תלת־שנתי המגדיר את מספר הימים שניתן להפעיל את אנשי המילואים לשירות פעיל. על פי החוק, צה”ל מחויב לשמר את כשירותו של מערך המילואים ומותר לו לזמן לשירות מילואים רק לצורך אימונים, תעסוקה מבצעית ובשעת חירום. מגבלות תקציב והעלות הגבוהה של יום מילואים לכל משרת הביאו לצמצום המערך על ידי ויתור על חלק ממשוחררי שירות החובה, ואי־קליטתם במערך המילואים. צעדים אלו הגבירו את השחיקה של אתוס המילואים בקרב הציבור הישראלי והובילו את שירות המילואים מנחלת הכלל לאתוס של יחידי סגולה. במטרה להתמודד עם שחיקה זו הוקמה ועדה בראשות האלוף רוני נומה שקבעה המלצות כחלק מתר”ש “גדעון” (2015). בין ההמלצות: השקעה בשיפור כשירותו ומוכנותו של מערך המילואים, מיקוד וטיוב כוח האדם, פיתוח שדרת המפקדים, חיזוק השיתוף והשילוב בין המערך הסדיר למערך המילואים ותגמול אנשי המילואים.

מערך המילואים נועד לשמש את צבא היבשה בתרחיש מבצעי של מלחמות גדולות, אך עם השתנות טבעם של האויבים והמערכות הלכה ופחתה הנכונות להפעילו בלחימה. במרבית התקופה שלאחר 1982 , צה”ל לא נדרש להפעלת מילואים בהיקף מלא אלא בעיקר לתגבור הביטחון השוטף במערכות מוגבלות (לבנון, יהודה ושומרון).

כך נוצר מצב שבו מערך שנבנה למלחמה כוללת כגוף מכריע הופעל ככוח מתגבר או חליפי במשימות ממושכות של ביטחון שוטף, תפקיד שלעיתים שחק את כשירותו. למרות זאת, מערך המילואים ובו חלק מהחטיבות המתמרנות, השתתף בתמרון של צה”ל במלחמת לבנון השנייה. בחלוף פחות מעשור, במבצע “צוק איתן” (2014) כמעט לא הופעלו כוחות מילואים כחלק מעשרת הצק”חים שנלחמו במרחב הצפוף של רצועת עזה.

מאמר זה יבחן את דפוסי ההפעלה של יחידות המילואים המתמרנות במלחמה הנוכחית לצד השחיקה שחלה במספר המתייצבים ויציע המלצות מעשיות להתמודדות עם אתגרי הלחימה הממושכת. הניתוח מתבסס על נתונים מארבע חטיבות מילואים שונות ועל לקחים ממלחמת לבנון הראשונה.

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן