לוחמת האוויר במבצע "עם כלביא" באספקלריית תפיסת היתרון האיכותי הצה"לי

ליבת מערך הקרב הישראלי שפעל בעומק איראן ותימן. צילום: דו"ץ

תריסר ימי המערכה בין ישראל לאיראן ביוני 2025 פתחו, לעולם כולו, צוהר לאופי ההתמודדות בין שתי מדינות בולטות באזור, נטולות גבול משותף, שבסופם הושגה הכרעה ברורה עם סיום מהדהד אמריקני. אומנם המידע הזמין לרשות הציבור חלקי, מעורפל ונעדר פרטים חשובים, אבל הוא מספק בסיס טוב דיו לניתוח תוצאת מערכה זו. בהכללה, אפשר להצביע על כמה נדבכים של הלוחמה האווירית שהכריעו את הכף ושימרו את מומנטום התקיפה, הרחק מגבולות ישראל, לאורך כמעט שבועיים:

* מערך מודיעיני תשתיתי – רלוונטי, בזמן אמת, לרבות טיב כיסוי רציף (לצד סייבר);

* מסדרון חופשי לטהראן – הצלחה בהקרסת מערכי ההגנה האווירית האיראניים באמצעות חימוש מדויק מנגד (STAND OFF);

* הרצף – היכולת לשמר נוכחות אווירית, מאוישת ובלתי מאוישת, ברצף, מעל שטחים גדולים באיראן;

* הפעלת כוחות זרים מיוחדים – למשימות מודיעין ולתקיפה, בדגש על רחפני נפץ;

* הגנה אווירית מודרנית – שעמדה מול תקיפה עצימה בהרבה מזו שבאוקראינה, לרבות בשני סבבים קודמים;

* מערך אווירי טכנולוגי מגוון – קרב, כטב"מים, מסוקים, מתדלקים ומטוסי משימה.

הלחימה האינטנסיבית מצריכה את ישראל ואיראן להיערך לסבבי לחימה נוספים. דווקא משום כך, על ישראל לבצע תהליך הפקת לקחים מזורז שימצה את המיטב מתוך התקציב שהעמידה הממשלה למערכת הביטחון. מדובר ב־42 מיליארד ש"ח שהוקצו1 לחזרה לכשירות ולסגירת פערים במלאים. כעובדה, תשתית התקיפה וההגנה מול איומי מעגל שלישי, לרבות אמצעי מודיעין, מבצעים מיוחדים, חימוש מנגד, מיירטים ועוד, הם גם יקרים וגם כרוכים בזמן ייצור ממושך. תג המחיר הגבוה של חלק מאמצעי ההגנה והתקיפה במעגל השלישי, מעלה לא פעם את השאלה: מדוע לא להצטייד במערכות זולות, "טובות דיין"? (באנגלית: Good enough systems). הדוגמאות החביבות על תומכי הגישה הם רחפני הנפץ וה"שאהד 136" ארוך הטווח האיראני, שגם הרוסים מפליאים לעשות בו שימוש מבצעי באוקראינה. בפועל, המציאות המבצעית־טכנולוגית מורכבת מכמיהת לב זו. לדוגמה, שימוש מושכל ברחפני נפץ שבאופיים זולים אך אינם מסוגלים לטוס יותר מ־30 ק"מ, באמצעות יישומים תחבולניים בכוחות מיוחדים בישראל ובאוקראינה - הוכיח עצמו כיעיל במיוחד. אלא שהסך הכול המערכתי כלל איננו זול. האם הטכנולוגיה/תחבולה היו מרכזיים ביישום? ודאי. ובנוגע לחימושי "שאהד 136", רוסיה עצמה נאלצת לערוך בגרסה שמתוצרתה ("גראן 2") שינויים מהותיים כדי להפוך אותה ליעילה מבצעית: באוויניקה, במערכות הניווט, הראש הקרבי, הניהוג, התקשורת ולאחרונה גם ביחידת ההנעה הסילונית.2 בפועל, קצבי הייצור שלה אכן גבוהים אבל מרכיבי העלות חדלו להיות זולים ואטרקטיביים כבעבר.

בדיעבד, ספק רב אם גם בעיני איראן, כטב"מי התקיפה ממשפחת "שאהד 136" נחשבים להצלחה מסחררת. שיגור של לא פחות מאלף כלים הסתיים בפגיעת זוג "שאהד 136" בלבד בשטח בישראל. גם טילי השיוט הקומפקטיים יחסית של איראן שמחירם צנוע, ממשפחת PAVE או QUDS, לא הפליאו בביצועיהם. ובפועל, בשני העימותים האחרונים מול איראן כלל לא נעשה בהם שימוש. אפשר לשער כי גם באיראן תסתמן נטישת תפיסת ה"טוב דיו" (והזול) שנותרה ישימה רק באוקראינה, ואף זאת במגבלות. אין להתכחש לעובדה שמקצת מאותן מערכות לחימה ייחודיות המיוצרות בישראל בלבד הן יקרות, דוגמת חימושים מנגד, מיירטי טק"ק המתמודדים מול טילי מעגל שלישי ועוד. ומכאן, שבמתח שבין טכנולוגיה ומחיר, מתחדד הצורך להשתמש יותר בטכנולוגיות מודרניות כאמצעי להוריד מחירים בקבוצת האמצעים היקרים, בין היתר דרך בינה מלאכותית, לימוד מכונה (ML) וגישות חדשניות.

מימין: כטב"ם "שאהד 136" כפי שנראה דרך כוונת כלי טיס ישראלי. משמאל: טיל שיוט איראני ממשפחת QUDS/PAVE בשיגור מתימן על הכוונת. צילום: דו"ץ

הזמן איננו עומד מלכת, הוא משרת את שני הצדדים

אפשר להצביע על שני מעבירנים (וקטורים) בולטים שמתפתחים בו־זמנית: הראשון, הטכנולוגי, אשר משנה את סביבת הלחימה צעד-צעד ושתוצאותיו ניכרות היטב בלחימה המתישה באוקראינה, והשני – התגובה האיראנית ל"עם כלביא". במרוץ הטכנולוגי־כלכלי שבו אנו נתונים, ממש בימים אלה, מערכות התקיפה הישראליות נדרשות לפעול בסביבה שהופכת בהדרגה למאתגרת. היא כוללת:

* איומי לוחמת הניווט שבהם חסימות ג'י־פי־אס (הכוונה לכל מערכי 3GNSS), סוגי הטעיות (דוגמת Spoofing) וטכניקות נוספות שלא יפורטו. מנגד, התפתחו אמצעי נטרול טכנולוגיים לאתגרים אלה, אלא שהם יקרים, מורכבים וכמעט שאינם בנמצא על גבי מרבית החימושים הקיימים היום בסד"כ הלחימה המערבי או המזרחי;

* מערכי לוחמה אלקטרונית (ECM) מבוזרים ויעילים שפוגעים בערוצי הקשר של מערכות חימוש תוקפות;4

* מערכי הגנה אווירית צפופים, ניידים ומשתפרים שעושים לעיתים שמות בכוחות אוויריים, לרבות הכטב"מים החמושים הגדולים (MALE). נוסף על כך, מערכות ההגנ"א הנוכחיות תוקפות חימושים, ולא רק את פלטפורמות השיגור;5

* צורך גובר ביכולת משולבת של תקיפה בכל מזג אוויר, בכל ימות השנה, לרבות טיפוס על מדרונות הרי הזגרוס, תוך הפגנת יכולת סגירת מעגל בזמן סביר;

* התקנת חיישנים מגוונים על גבי החימושים, מאחר שהמשך ההסתמכות על יכולות ג'י־פי־אס פשוטות צפוי לפגוע ביעילותם.

על פי הפרסומים בתקשורת, איראן מפגינה תהליך מהיר של הפקת לקחים והצטיידות לקראת הסבבים הבאים. כצעד הראשון, פנתה לסין בבקשה לרכש מערכות הגנה אווירית לטווח ארוך ובינוני6 כדי להחליף את מערכות ההגנ"א שנפגעו. ייתכן שאף תרכוש מסין טייסות של מטוסי דור 4/4.5 חמושים בטילי אוויר-אוויר מודרניים דוגמת פקיסטאן, ולבטח תמשיך במקביל בקידום וטיפוח מערכות ההגנה האווירית מבית היוצר המקומי.

בתחום הטילים הבליסטיים אפשר לצפות למאמץ איראני דו־ראשי: לשקם את הפגיעות שספגה במערכי הייצור, ולהעניק דגש גובר לדיוק הפגיעה. מבחינת פרופיל הטילים האיראניים שפגעו בישראל במהלך "עם כלביא", ניכר כי לפחות חלקם היו טילים מדויקים. עדיין לא ברמת דיוק ברמה מערבית, של מטרים בודדים, אבל בהחלט הופגן מעבירן של שיפור, שיש להניח כי יתקדם צעד-צעד ויסכן בעתיד אתרים איכותיים בישראל. מטבע הדברים, טילים בליסטיים מדויקים לטווח 1,500 ק"מ, גם במחירי שעות עבודה באיראן, כלל אינם זולים. סיטואציה זו תמשיך לאתגר את מערכת הביטחון הישראלית. היא תצריך התבוננות לעבר העתיד בקבועי זמן ארוכים הכרוכים בסבבי פיתוח והצטיידות. רק ממנה אפשר יהיה לסרטט מינון מדויק של היתרון הטכנולוגי הישראלי הדרוש לעתיד, וממנו לגזור את העדיפויות בהשקעה לשנים הבאות, תוך שמירה על מינימום שולי ביטחון. נראה שנכון יהיה להנביט מספר רב של פתרונות נועזים בכל רגע נתון, ולהמשיך לפתח לקו הגמר רק את אלה שיעמדו במבחן ההתאמה והיכולת. זאת כפתרון יעיל לאי־הוודאות הטמונה בכיווני התפתחות האיום מחד והטכנולוגיה מאידך.

האתגר יתמצה בכורח להימנע מ"עודף טכנולוגי" שיתבטא בהשקעות יתר בפלטפורמות ובמאגרי חימוש, אבל בו־זמנית חשוב לא לחשוף את ישראל לגירעון טכנולוגי מול היריב. אם יתפתח, הוא עלול להסתיים בכישלון משימות, מגבלות מבצעיות ובצריכת חימושים גבוהה, והעיקר - ייקח שנים לסגור את הפער. מסתמן כי זהו אחד האתגרים התכנוניים-אסטרטגיים-טכנולוגיים שניצבים לפתחן של זרועות הביטחון הישראליים בכלל, ומפא"ת ואמ"ן במיוחד.

עולם החימושים

חילות אוויר בעולם מפעילים לרוב מִמְזָג (קוקטייל) מוקפד של חימושים יקרים ומתוחכמים עם פשוטים וזולים יותר. אסטרטגיה זו נקראת בעגה המקצועית7Hi-Lo MIX. בהפשטה, היא נועדה למקסם את האפקטיביות המבצעית בסד תקציבי נתון. ואכן, גם הבחירה ה"נכונה" בממזג, מצריכה בחינה תקופתית ממגוון זוויות ראייה. להלן כמה היבטים מרכזיים בשמירת היתרון הטכנולוגי הישראלי:

תקיפה. החלום העולמי של חימושים "רב־משימתיים" One Fit All כנראה איננו בר־ביצוע. מצד שני, לא מעט קולות מעלים על נס יכולות משולבות של הגנה אווירית, טיל אוויר-אוויר ותקיפה באמצעות טיל יחיד. אלא שהצורך להתמודד עם ריבוי הדרישות הפך אותם ליקרים במיוחד, הרבה יותר מאמצעי הלחימה היקרים ביותר שבישראל. טילי 6-SM האמריקניים8 משמשים להגנה אווירית, תקיפה ואף אוויר-אוויר ארוך טווח. מחירם9 בספר התקציב של 2026 כשישה מיליון דולר ליחידה. מנגד, חימושים רב־זרועיים לאוויר ולים או שילובים אחרים, יכולים בהחלט לייצר הזדמנויות מבצעיות מעניינות. מטוסי משימה, תדלוק ומודיעין הם אבני יסוד בתקיפות ארוכות טווח, בדיוק מהסוג החיוני לביצוע תקיפות עומק והקרנת כוח (Power Projection). הם לבטח ביטוי מובהק של היתרון הטכנולוגי הישראלי, ואין בהם שמץ של "טוב דיו". זרוע נוספת – שימוש בחיל הים למשימות עומק.

חימושי נישה. יש מספר מצומצם של מערכות "נישה" שצה"ל יידרש לפתח לעצמו. לדוגמה: פצצות חדירה עמוקות. אולי לא ברמה של חיל האוויר האמריקני, אבל עדיין עם כושר חדירה בולט של בטון מזוין.

חלל. תווך טכנולוגי חשוב למשימות איסוף תשתיתיות, עדכונים בזמן רלוונטי, תקשורת אמינה וכיסוי רציף יחסית. בלי להרחיב על אודותיו, נהיר לכל קורא כי הוא אבן בניין עצמאית בעליונות הטכנולוגית הישראלית שהופגנה ב"עם כלביא".

הגנה אווירית. אפשר היה להבחין, בעימותים האחרונים, בתופעה מרתקת: חשיבות העבודה בצוותא (Interoperability) עם כוחות זרים בהתרעה, יירוט והקצאת משאבים.

חיל הטילים. זהו חלום להצטיידות ב"מענה מסוגו". משמע: מערכי טילים, שיוט ובליסטיים, בשיגור יבשתי או ימי. הצטיידות כזו היא בהחלט אפשרות ראויה, ואין בעיה טכנית/מבצעית/תורתית ליישמה. מדובר בשיקול קר של עלות-תועלת ובניין כוח, ולא בצורך עמום בשינויים ארגוניים הצהרתיים.

שיגור מיירטים מול איום טילים ממעגל שלישי. צילום: משרד הביטחון

סיכום

על מערכת הביטחון הישראלית נגזר להיערך להתמודדות חוזרת מול איראן, תוך שהיא מייצרת יכולות הכרעה והרתעה מרוחקות, בכפוף למגבלות תקציביות ובסד זמנים הדוק. בעבר, וכנראה גם בעתיד, תתבסס התמודדות זו על התפיסה הבן־גוריונית שבבסיסה האיכות, ובתרגום למונחי המאה ה־21: יתרונה הטכנולוגי של ישראל. לדאבון הלב, היא לא תוכל להישען על תשתית של מוצרים "טובים דיים". המשמעות: המערכת הישראלית תידרש לנועזות מבצעית וטכנולוגית, ולטיפוח יכולות חדשניות ומקוריות. נוסף על כך, מתבקשים שינויים שיבטיחו סבבי פיתוח קצרים, מלווים בנכונות לשאת כישלונות.

ראשית הצירים של יישום תפיסה זו תישען על כושר החיזוי המדויק של נתיבי התפתחות האיומים בכל מדינות המעגל השלישי, ובעתיד, אולי גם הרביעי. ככל שניטיב לחזות מגמות אלה, ונפעל נכוחה, כך מיצוי המשאבים הכספיים של מערכת הביטחון ישתפר. את סבבי ההערכה והחיזוי יש לקיים באופן שוטף, בבחינה לטווחי זמן ארוכים לתוך העתיד, ולעדכנם מדי שנה.