מגזין סוף השבוע של מערכות – תוכן צבאי מקצועי למפקדים

"ערב המלחמה עסק הצבא הרוסי בבניין כוח למלחמה בעצימות גבוהה נגד נאט"ו, ולמלחמות מקומיות שבהם יצטרך לבצע התערבות צבאית. לשם כך, השתנה מבנה כוח האדם של הצבא והוגדל מספר החיילים המקצועיים הנמצאים בכשירות יותר מבעבר. נוסף על כך נוצרו הצק"גים ואוישו בתקנים שחלקם לא מתאימים לפריסה במלחמה. את ההשלכות הצבאיות למדיניות זו אנו רואים באוקראינה".

מאמר חדש מאת ד"ר אייל ברלוביץ' במלאת שנה למלחמת רוסיה-אוקראינה, על השפעת התאוריה הצבאית הרוסית על בניין הכוח.

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן 

"ההגעה ליעדים תהיה בהפתעה מוחלטת. ייעשה מאמץ מרבי להימנע מפגיעה בנשים ובילדים, וממגע עם כוחות צבא לבנון". 

השבוע לפני 50 שנים הגיע לסיומו המוצלח מבצע "ברדס 54–55", שבמהלכו פשטו כוחות הצנחנים והקומנדו הימי על יעדי מחבלים בטריפולי, כ־180 קילומטרים בעומק לבנון. 

"לא משנה איפה נחתת – יכולת להגיע ליעד במדויק ולבצע לחימה מקצועית. הנועזות הייתה בעצם ההחלטה לבצע פעולה במרחק כזה. נכון, שכאשר אמרו לי שצריך לפשוט על מחנה אל־בדווי, זה נראה לי מעבר לאופק, אבל בסופו של דבר, הפונקציה היחידה לגבי, הייתה – זמן שיט. כל שאר הנושאים כמו: ניווט פרדסים, מעבר קירות בטון, הליכה שקטה עם מטען, לחימה בשטח בנוי – היו לחם חוק. במבצע הזה לא היה שום תחום מקצועי שלא הכרנו קודם".

הכוחות הפושטים ספגו תשעה פצועים, אך הרגו כ־40 מחבלים ופצעו כ־60 נוספים. הייתה זו הפשיטה הראשונה ארוכת הטווח מהים שביצע צה"ל.

עוד על מבצעי תקיפה בעומק וחשיבות המפקדה במאמר חדש של סרן (מיל') גל פרל

קרדיט: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון. מתוך אתר צה"ל

"בתחילת המלחמה האמינו כל הצדדים כי היא תוכרע בהתנגשויות ענק מהירות, ותסתיים בניצחון או בהפסד מוחץ. הנחות יסוד אלה התבססו על אמונה בעליונות ההתקפה, מתוך הבנה שאי אפשר להכריע בהגנה, וכן מחוסר הבנה של השפעת הנשק האוטומטי על שדה הקרב הצפוף. 

כל הצבאות האירופיים פיתחו תפיסות ולפיהן התקפה נועזת תכריע, וכוח הרצון הוא שיקבע מי מהמתמודדים יגבר זה על זה. ב־21 בפברואר, 4:00 בבוקר, נפתחה המערכה בקור מקפיא ושלג, אך עם ראות טובה. ההפגזה המכינה נמשכה כעשר שעות בממוצע".

אנחנו כמובן לא מדברים על רוסיה ואוקראינה, והשנה אינה 2022. 

השבוע לפני 107 שנים – קרב ורדן

"ואז הם באו אלינו ואמרו 'אתם הולכים לטפס [על הר סוריבאצ'י] בבוקר'. איזה לילה מתוח עבר עלינו. למחרת בבוקר דיווחנו על כך לקולונל צ'נדלר ג'ונסון, מפקד הגדוד. הוא מסר ללוטננט שרייר דגל, ואמר 'אם אתם מגיעים לפסגה, תניפו אותו'". היום לפני 78 שנים – הנפת הדגל באיוו ג'ימה.

את התמונה צילם ג'ו רוזנטל, ובה הנציח שישה חיילים אמריקנים מניפים את דגל ארצות־הברית על הר סוריבאצ'י שבאי היפני. מדוע זכה בפרס פוליצר על התמונה? רוזנטל, כמו צלמים גדולים אחרים שהתרוצצו בשדות הקרב במלחמות הגדולות, הוא "צייד". הוא היה שם וידע לזהות את הרגע. 

הוא חיכה בזמן ההנפה הראשונה, וכנראה לא מצא אותה פוטוגנית מספיק. כמו צייד טוב לא התייאש וארב בשקט. החיילים שנלחמו על ההר ידעו בוודאות שיש לידם צלמים. הנפת הדגל בצורה שבה הניפו אותו יכלה להתפרש רק לנוכח מודעוּתם למצלמה. האם היו מניפים כך את הדגל בצורה הרואית אם לא הייתה שם?

חזרה למאמרה של ד"ר ענת חן על תרומתו של הצילום לשדה הקרב, ובו תהתה האם יש רק תמונת ניצחון אחת ומה קורה כאשר תמונת הניצחון רוצה להעביר מסר יותר מורכב ממה שמעבירה התמונה.

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן

"מהו האיזון הראוי בין שליחות בצבא וחיים פרטיים, והאם התרבות הארגונית הצבאית מעודדת את מתן תשומת הלב הדרושה לפיתוח החיים הפרטיים? קצינים ונגדים נדרשים להשקעה רבה מאוד. הם עושים זאת מתוך הבנת גודל האחריות המוטלת עליהם. 

האם אנחנו, כארגון, רוצים שיראו בנו מפקדים בלתי אנושיים? האם אנחנו, המפקדים, לא מעצימים שלא לצורך את חוסר האיזון המובנה בין המשימתיות והאחריות לחיי המשפחה במסווה של שליחות ודוגמה אישית? האם משפחה חזקה (לא כסיסמה) לא נותנת חוזק למשרת בצה"ל?". 

יום משפחה שמח

צילום: אתר צה"ל