אחראי ושקול
חיילים ומפקדים בכל הרמות נתונים למשמעת מוחלטת. הם ילכו אחרי מפקדם ויבצעו את הנחיותיו, אבל לא רק מתוך משמעת, אלא גם ובמיוחד מתוך הכרה שהוא נתפס בעיניהם כאחראי, ומטיל עליהם משימות הגיוניות ונכונות, שמותאמות למצב הנתון. במצבי לחימה כאשר חיילים נמצאים בסכנת חיים, הם רוצים לדעת שמפקדם שקל את כל האפשרויות, וקיבל את ההחלטה המתאימה. הם רוצים לדעת שהוא דואג להם, ולא מקל ראש לרגע בשמירה על חייהם לצד ביצוע המשימה.
בארגונים אזרחיים אין חובת ציות מוחלטת ואין מחויבות טוטלית. עובד לא יתבקש חלילה להקריב את חייו. עובד יכול שלא לבצע משימה שנקבעה לו ואף יכול להתפטר. לחיילים ולמפקדים אין את הזכות הזאת. הם מחויבים לציית ציות מלא. דווקא מסיבה זו מתקיים חוזה לא רשמי בינם ובין מפקדיהם: הם חייבים לציית, והוא מחויב לפעול בשיקול דעת ובאחריות, הנובעים מרמה מקצועית גבוהה, מאישיות ראויה ומהבנתו העמוקה את המציאות.
במהלך מלחמת וייטנאם התפתחה בצבא האמריקני מגמה הרסנית שבה קצינים זוטרים היו פוקדים על החיילים הנלחמים בעודם נמצאים מאחור, בעמדת תצפית מרוחקת במסוק או בתא שטח אחורי. הזעם שהלך ונצבר כלפי הקצינים הללו היה כפול: ראשית, בשל חוסר ההשתתפות בסכנה ופגיעה חמורה בדוגמה האישית שחשיבותה כבר הוזכרה. שנית, התחושה שהקצין המדרבן מאחור אינו מבין את המתרחש בשדה הקרב, ומקבל החלטות שגויות ולא אחראיות, בעוד הוא עצמו נמצא מחוץ לטווח הסכנה. לא מקרה הדבר, שמספר הקצינים שנהרגו בלחימה במלחמת וייטנאם, נמוך באופן ניכר ביחס למלחמות העבר. התחושה של החיילים אשר חוו את חוויית הפיקוד מאחור הייתה שמפקדם אינו בקיא במתרחש, אינו דואג לשלומם ולביטחונם ומסכן את חייהם בלי שהוא נמצא עימם. התוצאה הייתה מזעזעת, חיילים ומפקדים זוטרים היו מאיימים על מפקדיהם שיהרגו אותם, פעמים רבות כך גם עשו. קצינים רבים נורו בידי חייליהם.
האמון במפקד והלכידות של הקבוצה נובעות במידה גדולה מרמת הנכונות של המפקדים להשתתף, לקחת חלק בעומס המשימות בשגרה, או להשתתף באופן מלא בפעילות המבצעית ובסכנת המלחמה. המידה שבה חשים חברי הקבוצה שמפקדם דואג להם בכלל ובתהליך קבלת ההחלטות בפרט, קובעת במידה עצומה את נכונותם ומוכנותם לפעול, להילחם ולהסתכן.