על קיבעון, ברוטליזציה והפצצות

אלוף (מיל') ח"כ יאיר גולן, סגן שרת הכלכלה והתעשייה, לשעבר סגן הרמטכ"ל14.02.2022

סכנת הקיבעון המחשבתי־רגשי על ההונאה העצמית הנלווית לו, וסכנת הברוטליזציה עם הימשכות הלחימה, עומדות במרכז הספר The Bomber Mafia שנוגע במלחמת העולם השנייה, אך רלוונטי למציאות חיינו
Gladwell, M. (2021). The Bomber Mafia: A Dream, a Temptation, and the Longest Night of the Second World War. Little, Brown & Company

Gladwell, M. (2021). The Bomber Mafia: A Dream, a Temptation, and the Longest Night of the Second World War. Little, Brown & Company

הספר The Bomber Mafia של מקסוול גלדוול (little, brown and company, 2021) עוסק במלחמה, באנשים שעושים אותה ובפער בין כוונות ומאוויים למציאות. יתרונו הגדול של גלדוול הוא עובדת אי היותו איש צבא, היסטוריון צבאי או תיאורטיקן צבאי. חשיבתו רעננה, יוצאת דופן, ובחינתו את עולם המלחמה אינה כבולה באקסיומות לכאורה.

גלדוול פותח את הדיון בספר עם האנשים שעיצבו את תורת ההפצצה האמריקנית בתאוריה, בהעמדת היכולות הטכניות, בגיבוש הטקטיקה ובעיצוב האסטרטגיה של הלוחמה האווירית. הוא קושר אמונה דתית, יכולת אינטלקטואלית, בחינה מעשית, אכזבה והונאה עצמית יחדיו. סיפורו מתחיל באנשי "כנופיית המפציצים" – קצינים אמריקנים מגיס האוויר המתהווה שדמיינו, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, שהם יודעים את מיקומו המדויק של "הגביע הקדוש" – איך להכריע את האויב באופן אלגנטי, מדויק, במינימום מאמץ ובמקסימום דיוק כירורגי. ההיגיון פשוט: זיהוי נקודת התורפה של האויב (מפעלי המסבים הגרמניים), הפצצתם המדויקת והשמדתם, פגיעה אנושה בתעשיית המלחמה הגרמנית, והתוצאה – קריסה גרמנית וכניעה.

לפי המחבר, "המפציצים" ראו את המלחמה כתהליך תעשייתי: התשומות – מסה קריטית של מפציצים, עם פצצות מתאימות (היו בשפע), עם כוונת מדויקת (כוונת נורדן על שמו של הממציא ההולנדי־אמריקני, קרל נורדן) ועם צוותים מיומנים. התהליך – הפצצות יום (הנורדן פעלה ביום בלבד), במבני ענק של מפציצים הטסים ישירות אל המטרות ללא תמרוני התחמקות, נסמכים להגנתם על מקלעי המפציץ בלבד כנגד המסרשמידטים הגרמניים, ומקווים להגיע למספיק פצצות במטרה למרות האבדות. למרות כל אלה התפוקות היו מאכזבות מאוד. מכונת המלחמה הגרמנית לא שבתה, ההפצצות לא הכניעו אותה ועשרות אלפי לוחמי אוויר קיפחו את חייהם.

גלדוול עוסק באנשים שבנו את מכונת ההפצצה והשקיעו בה את כל מרצם וכשרונם. אנשים מוכשרים להפליא, שלא מסוגלים לומר לעצמם "זה לא עובד". הרי התשומות היו נפלאות– מיטב האנשים, מיטב הטכנולוגיה, מיטב ההכשרה והאימונים. התהליך היה רציונלי ושיטתי – מודיעין איכותי, זיהוי נכון של נקודת התורפה בתעשיית המלחמה הגרמנית, גיבוש מענה מבצעי שלם. התוצאות, גם אם מאכזבות, לא היו רלוונטיות. גלדוול מזהה נכון את מידת ההונאה העצמית שלה נכון בן אנוש מרגע שרמת ההשקעה שלו בנושא מסוים עוברת רף קריטי. לרף ההונאה העצמית, כמובן, מרכיב אישיותי מובהק, ובכל זאת גם כשעוסקים בציבור רחב של אנשי מקצוע עם רקע דומה, הכשרה דומה וניסיון חיים דומה, הסיכוי להכרה באמת הזועקת לעין אינו גבוה.

מפציץ B-17 במהלך מלחמת העולם השנייה

מפציץ B-17 במהלך מלחמת העולם השנייה

אותם מפקדים שהפציצו באירופה עברו לזירת האוקיינוס השקט ומזרח אסיה, שם המרחק גדול יותר, התנאים קשים יותר, ההישגים קטנים יותר והאבדות כבדות יותר. לאט לאט התרחשה טרנספורמציה עמוקה. מה שהחל כניסיון, כמעט דתי, להוביל למלחמה מדויקת, מהירה ופחות קטלנית למי שאינם מעורבים בלחימה, נעשה מלחמת שמד מוחלטת. לא עוד מפעלי תעשיה, או חומרי גלם כמטרות. מעתה הרג לשם הרג כדרך היחידה להביא לכניעת יפן ולסיום המלחמה. השינוי הוביל להפצצת הנפלם על טוקיו במרס 1945 (100,000 הרוגים), להפצצות תבערה על עשרות ערים יפניות, וכמובן לשימוש בנשק אטומי נגד הירושימה ונגסקי באוגוסט אותה שנה.

גלדוול נוגע בשאלה הקריטית: מה הומני יותר? האם עדיפה מלחמה "מתורבתת" שבה מפעילי הכוח חותרים למינימום שימוש הכרחי בו, ובמיוחד עת הלחימה נעשית במרחב שיש בו אזרחים לא מעורבים, או מלחמת שמד מוחלטת שלה פוטנציאל הכנעת אויב מהירה ושלמה יותר. גלדוול בוחר באפשרות הראשונה, אך דומה שפיתוח הנושא בספר לוקה בחסר ולא משכנע.

אנו אומה בלחימה מתמדת, ושתי התופעות שבהן דן הספר רלוונטיות לישראל: סכנת הקיבעון המחשבתי־רגשי על ההונאה העצמית הנלווית לו, וסכנת הברוטליזציה עם הימשכות הלחימה. גלדוול בחר לדון בנושאים החשובים האלה דרך הניסיון האמריקני במלחמת העולם השנייה, אך הנושא אוניברסלי לחלוטין ורלוונטי למציאות חיינו. מגיע לצעירים שיתגייסו עוד מעט וילמדו את מלאכת המלחמה דיון מקצועי וציבורי הולם, פנימי לצבא ואף חיצוני לו, ביחס לצדקת הדרך, לטיבה ובעיקר ביחס ליעד שאליה צריכה הדרך להוביל. ספרו של גלדוול הוא פלטפורמה מצוינת, בהירה וקצרה ליצירת הדיון ולהעמקה בו.

המחבר מפתח בספר דיון שאין כמותו בכתיבה המקצועית, אולם מרפרף, נוגע ועוזב, לא מנסה לחדור לעוד שכבה. מגיע לארץ המובטחת של החשיבה המקורית, אך נסוג ממנה ברגע האחרון. זה ספר שדורש כרך ב, שאותו יכתוב גלדוול עצמו או מישהו אחר עם יכולת בחינה לא קונוונציונלית. מדובר בספר מעניין, קריא, יוצא דופן, מעורר מחשבה וקצר מדי.