על הקו המחבר בין כוונת הפצצה של B-17 לתקיפות מל"טים באפגניסטאן

אל"ם סמואל בומנדיל, מדריך במכללה לביטחון לאומי24.03.2022

הלקח של הספר, כמו של סקירה זו, אינו בהימנעות מקדמה או מפריצות דרך טכנולוגיות, אלא בעיקר מהווה תזכורת לכך שמלחמה הייתה ונותרה תופעה מורכבת וסבוכה, ומעל לכול ועל אף הכול אנושית
קרטיס לה מיי (משמאל) והיווד הנסל

קרטיס לה מיי (משמאל) והיווד הנסל

מלקולם גלדוול כתב ספר על מלחמה. אפילו לא מלחמה, יותר מַעֲרָכָה. מדובר בעניין חריג במקרה של גלדוול, שספריו נשענים בדרך כלל על תובנה מרכזית שהיא מעבר לְאָדָם, לאירוע, או לתקופה כזו או אחרת. בספר יש סיפור אחד מרכזי על מערכה אחת, ועל האנשים שחוללו אותה. זהו ספר על חבורת טייסים, חוקרים ומדענים שפיתחו את היכולות והתפיסות העומדות בבסיס הדוקטרינה וההפעלה של הפצצות מדויקות במלחמת העולם השנייה.

הספר Bomber Mafia (בגרסתו העברית כנופיית המפציצים)1 מסתחרר סביב דמותם של שני אנשים שונים: קֵרטיס לה מֵיי והֵייוּוּד הֶנסֶל. האחרון היה מבכירי חיל האוויר האמריקני במלחמת העולם השנייה, והוביל קו תפיסתי ומוסרי שדגל בהפצצות מדויקות ככל האפשר, שיבטיחו מקסימום אפקטיביות של גיחות ההפצצה ומינימום פגיעה באזרחים. התפיסה התפתחה בארצות־־הברית בשלהי שנות ה־30 של המאה ה־20, בשירות האוויר (שלימים יהפוך לחיל האוויר). הפעם הראשונה שהגיעה למבחן אש משמעותי הייתה במהלך ההפצצות של בעלות הברית על גרמניה ב־1944. האמריקנים הביאו את התפיסה כאלטרנטיבה להפצצות השטח רחבות ההיקף של הבריטים, שמשום מה הניחו שמה שלא שבר את המורל העממי הבריטי יצליח לשבור את זה הגרמני (ע"ע דרזדן וכיוצא בזה).

הרעיון שבבסיס התפיסה של הנסל נראה אטרקטיבי ממבט ראשון – בעיצומה של מלחמת כול בכול, יצליח למצות את העוצמה האווירית באמצעות כוח אש מדויק, מגבוה, בהתבסס על מתמטיקה, פיזיקה ומיומנות. הרעיון היה נפלא, עד שנתקל באותו כוח אימתני שמכריע כמעט כל תפיסה מדויקת וסטרילית מדי – חיכוך. ובהרחבה – מזג אוויר, אש נ"מ, טעויות ניווט, תנועת כדור הארץ ועוד. הנסל לא ויתר. הוא ניסה שוב ושוב לאתר נקודות תורפה אסטרטגיות אצל האויב, ולהאמין שבאמצעות הפצצה מדויקת וממוקדת יצליח לשבור אותן. בתחילה מדובר היה בניסוי מחשבתי של "כמה פצצות צריך כדי להכריע את ניו יורק?" (תשובה: 17, בתנאי שהמטרות נבחרות בקפידה), בהמשך מדובר במפעלי מיסבים בגרמניה, וכשהמלחמה התרחבה לאוקיינוס השקט – בניסיון להכריע את תעשיית מנועי המטוסים היפניים.

הנסל נחל הצלחות מוגבלות מידי, עם אבדות גבוהות. כמו דון קישוט, גיבור הספר האהוב עליו – הנסל המשיך להתנפץ ולנפץ את מטוסיו על האויב, תוך היצמדות לאידאל הנאצל שלו, חמוש במדע, בקדמה ובמוסר. למעט הצלחות ספורות, הוא נכשל שוב ושוב. לאחר כישלונות חוזרים ונשנים בזירה האירופית והפסיפית – הופיע לה מיי. מי שהיה בעבר פקודו של הנסל נשלח להחליף אותו, בפרוטוקול הדחה מביך וכואב. לה מיי הוא ההיפך הגמור מהנסל, והוא ליווה את מערכת הביטחון האמריקנית שנים רבות לאחר מכן, עמוק לתוך וייטנאם ומעבר לה. אם הנסל הוא דון קישוט – לה מיי הוא בולדוזר, פותר בעיות אולטימטיבי. נחוש, נחרץ, וטוטלי במשימתיות שלו. אם אי אפשר לפגוע במטרה מעל לעננים – נרד לגובה של אלפי רגל ספורים מעל למטרה, ולמטה מכך. אם אי אפשר לפגוע במטרה תוך כדי תמרון שמנסה לחמוק מאש נ"מ – נטוס הישר למטרה, בקו ישר ועקבי. אם אי אפשר להמריא מכלכותה, לחצות את ההימליה, להפציץ את יפן ולחזור בשלום – ננסה בכל זאת. נוסף על כל אלה, הבולדוזר האנושי הזה פגש גורם רב עוצמה שליווה את האמריקנים עשרות שנים לאחר מכן: שילוב קטלני בין חומצה פלמיטית וחומצה נפתנית, או בשמו הנפוץ יותר נפאלם.

Gladwell, M. (2021). The Bomber Mafia: A Dream, a Temptation, and the Longest Night of the Second World War. Little, Brown & Company

Gladwell, M. (2021). The Bomber Mafia: A Dream, a Temptation, and the Longest Night of the Second World War. Little, Brown & Company

הספר כולו הוא תנופת התרחשות שנעה בין שני הגיבורים. גלדוול לא מכריע ביניהם, לא מפני שאינו רוצה, אלא מפני שהוא לכאורה לא יכול. שניהם מקסימים אותו: האחד בדבקות המוסרית שלו; האחר בטוטליות המשימתית. שניהם יחד במסירות האנושית שלהם לדבר מה גדול מהם. הם מרגשים אותו. וזה משהו שעל פי עדותו לפחות- לא קרה לגלדוול בספריו הקודמים: רובם מלאים בסקרנות אינטלקטואלית מופלאה, אבל זה בדיוק מה שהיא – אינטלקטואלית. בספר הזה קרה לו משהו אחר, אולי בגלל שזה לא באמת ספר. זה התחיל כפרקים בפודקאסט שלו (Revisionist History), ונמשך לספר אודיו שהוקלט כמוצר אודיו לפני שנכתב כספר. בריאיון ל־Financial Times אמר גלדוול: "זה ספר אנושי על בני אדם שנמצאים בתוך מערכת גדולה סבוכה ומורכבת- ונחושים להתמודד איתה. האחד מנסה 'לפתור' אותה. והשני מנסה להכניע אותה". באותו הריאיון, כשהוא נשאל לצידו של מי הוא נוטה, השיב: "קשה מאוד להחליט מי צודק [...] האהדה שלי כמובן הולכת להנסל, איך אפשר שלא? אליו הלב יוצא. הלב אף פעם לא יוצא לקרטיס לה מיי, אך אפשר להעריץ את לה מיי על הנחישות שלו [...]. אני אוהב עולם שבו שניהם קיימים ומלאי כוונות. אני רוצה את שניהם. עולם בלי כל אחד מהם מפחיד אותי קצת. הנסל מפחיד אותי כי אני תוהה האם המלחמה תסתיים אי פעם. לה מיי מפחיד אותי כי אני תוהה אם נבצע פשע מוסרי ממשי בדרך להגיע ליעד שלנו. לכן אנחנו זקוקים לשניהם".2

יש משהו קוסם ביחס הדואלי של גלדוול, ובכל זאת קשה שלא לתהות אם זה לא קצת נוח מדי. מצד אחר, אולי דווקא היכולת שלו לכתוב סיפור שבאמת ובתמים מזדהה עם שניהם מחייבת דווקא אותנו להתבונן במראה ולשאול את השאלה שגלדוול מפנה לקוראיו כבר בהקדמה: במי הייתם בוחרים?

בהקשר של הנסל ולה מיי, יש כאן ספר על מנהיגות ועל מוסר. כמה רחוק אנו מוכנים ללכת עם האמונות שלנו? אילו מחירים אנחנו מוכנים לשלם עבור דבקות בעקרונות מוסריים? איך מתמודדים עם מתחים ערכיים ומוסריים בעיצומה של מלחמה שמסרבת להגיע להכרעה? גלדוול משקיע לא מעט חלקים מהספר בתיאור המנגנונים הפסיכולוגיים שעימם מתמודדים שני גיבוריו, בדגש על תיאוריית הדיסוננס הקוגנטיבי של לאון פסטינגר. בהקשר המוסרי הוא מפתח, לטעמי באופן מייגע מעט, קטע מתוך הברית החדשה העוסק בפיתוי השטני לוותר על העקרונות תמורת כוח, עוצמה והישגים מיוחלים. לצד ההרחבות המיותרות והמאולצות לפרקים הדרמה הזו מרתקת, ומביאה לקדמת הבמה שני מנהיגים שעצם העיסוק בדמותם ראוי למפקדים בצה"ל, ולא רק בחיל האוויר.

שני הגיבורים, והאופן שבו הוא מנתח אותם, ממחישים עד כמה מעבר לתפיסות, לטכנולוגיות, ל"משוואות" המלחמה ולנתונים האובייקטיביים, אי אפשר להקל בעוצמת ההשפעה של המצביאים הניצבים במקום ובזמן הספציפיים. ייתכן שאם לא לה מיי, היה צץ מישהו אחר, וייתכן שאלמלא הנסל מישהו אחר היה מנסה להגשים את חזונו של קרל נורדן, המהנדס ההולנדי שרצה למצוא דרכים מדויקות יותר להילחם. הספר של גלדוול מפתה אותנו להאמין שלא. לדבריו מלחמת העולם השנייה לא רק סחפה איתה אנשים, אלא אף עוצבה על ידם: מונטגומרי, רומל, גודריאן, לינדנמן, האריס, מקארתור ואחרים. הדמויות הללו, על כל השוני שבהן, מדגימות את העוצמה שיש בידיו של מצביא בדרג המערכתי לעצב את המרחב המערכתי והאסטרטגי כאחד, באופן שחורג מגבולות הגזרה הארגוניים או הזירתיים. דפוסי הפעולה השונים שלהם הם תמיד פונקציה של נטיותיהם ואופיים, ולא רק של חריפות השכל האנליטית־צבאית גרידא. במידה רבה יש מקום להכיר בכך מראש ולא רק במשתמע, ולדעת להתאים סגנונות מנהיגותיים לזמן, למרחב ולהקשר הנתון. הסגנון, האישיות, האופי ונטיות הלב מהווים חלק מורכב, רגיש, אך לגיטימי מכל מדיניות שיבוץ והשמה. החשיבה על שיקולים אלה כלא ענייניים או כלא רלוונטיים היא העמדת פנים במקרה הטוב, והחמצה גדולה במקרה הרע. במקרה של הנסל ולה מיי, ההבדל ביניהם לא קשור רק לתפיסות אסטרטגיות ומנהיגותיות שונות. בלב ליבו של ההבדל ביניהם נמצאות שתי תפיסות שונות בנוגע למוסר ומלחמה.

כוונת נורדן במוזיאון לתולדות המחשבים במאונטיין וויו קליפורניה

כוונת נורדן במוזיאון לתולדות המחשבים במאונטיין וויו קליפורניה

לכאורה, מעבר להבדלים התהומיים ביניהם, הנסל ולה מיי טענו שהם חתרו לאותו הדבר: מלחמה מוסרית יותר. לה מיי האמין שאם המלחמה תהיה נוראית מספיק – היא תסתיים מהר יותר, ובכך ייחסכו מאיתנו סבל, דם ודמעות. "משך המלחמה, לא טכניקת הלחימה, הוא שגורם לסבל. אם אכפת לך מחיי אנשיך - ומהכאב שאתה מסב לאויב שלך - אתה חייב לנהל מלחמה אכזרית, נחושה והרסנית ככל האפשר. כי אם לחימה אכזרית, נחושה והרסנית הופכת מלחמה של שנתיים למלחמה של שנה – זאת התוצאה הרצויה ביותר, לא כן?" (עמ' 155 בגרסה העברית). דברים אלה מהדהדים את אבי מדיניות האדמה החרוכה במלחמה המודרנית, גנרל ויליאם ט' שרמן, שטבע את הטענה ש"המלחמה היא גיהנום". שרמן האמין שאם נממש את הבטחתה של המלחמה להיות נוראית כפי שהיא באמת – נוכל לקצר את משכה. למשל על השמדת חלקים גדולים מקולומביה באמצעות שריפה במסגרת המסע שלו מערבה, אמר: "מעולם לא הזלתי דמעות רבות על האירוע, מפני שהאמנתי שהוא האיץ את מה שכולנו לחמנו עבורו – סיומה של המלחמה".3 טענות דומות נשמעו כמובן ביחס להטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי, ובמידה רבה יותר של אי הסכמה גם על ההפצצות הבריטיות על ערי גרמניה.

הנסל חשב שזה לא ראוי, לא אפקטיבי ולא מוסרי. בלשונו של גלדוול: "אם נוכל להטיל פצצות לתוך חבית מלפפונים חמוצים מגובה של 30 אלף רגל, לא נזדקק יותר לצבאות. לא נצטרך להסתגל לעובדה שבחורים צעירים מתים בשדות קרב, או להמיט חורבן על ערים שלמות. נוכל להמציא מחדש את המלחמה. להפוך אותה למדויקת, מהירה, וכמעט נקייה מדם. כמעט" (עמ' 34 בגרסה העברית). זה היה הפרויקט הגדול "כנופיית המפציצים" עמוק לתוך מלחמת העולם השנייה. הנה הניסוח האולטימטיבי של טענה זו, כפי שצוטט מפיו של דונלד ווילסון, מבכירי שירות האויר האמריקני במלחמת העולם השנייה: "המדינות החשובות, היריבות הקבועות, הן מתועשות ותלויות בפעולה חלקה ורציפה של אלמנטים מאורגנים התומכים זה בזה. היה לי חלום שהיכולת האווירית החדשה תוכל להשמיד מספר מוגבל של מטרות בתוך מערך התלות ההדדית של האומה המודרנית. היה לי חלום שהרס כזה, והאפשרות שימשיך, יגרמו לקורבן לחתור לשלום".4

גישה אחת גרסה כי ניתן להטיל מורא והלם באמצעות אש מנגד שתהיה מהירה ורבת עוצמה, וכי די יהיה בה כדי להכריע את האויב. גישה שנייה טענה כי ניתן לייצר רצף מדויק ומידתי של אש מנגד שיגרום לקריסת "מערך התלות ההדדית" בלשונו של ווילסון, או "נקודת שיווי המשקל" בלשונו של ההוגה הפרוסי קרל פון קלאוזביץ. במידה רבה שתי הדוקטרינות הללו בגרסתן הפשטנית והטהורה ביותר הוכחו כלא אפקטיביות, או לכל הפחות כקשות מאוד למימוש. ניתן להראות דוגמאות נקודתיות וחשובות להצלחות כאלה, אך בדרך כלל  מדובר בהצלחה מערכתית מסחררת, אך מוגבלת בזמן, במרחב ובעומק ההישגים האסטרטגיים שהיא מאפשרת. במובן זה, עם כל הקושי שבהקבלה ממלחמה בין־מדינתית ובין־מעצמתית למלחמות ההווה מול צבאות טרור ושלוחיהם, הספר הוא תזכורת וקריאת אזהרה חשובה מהיצמדות לפנטזיה של פתרונות פשוטים לכאורה, שיגבו מחיר מוסרי גבוה מכל הצדדים המעורבים.

לבסוף, מעבר לעיסוק המנהיגותי והמוסרי, בספר יש שכבה נוספת, אולי החשובה ביותר. באחת הגרסאות הראשונות של העיסוק של גלדוול בנושא,5 בהרצאת TED מ־2011, הנסל ולה מיי כלל לא מוזכרים. גיבור הסיפור הוא בכלל לא אחר מאשר קרל נורדן, שפיתח ובנה מעין מחשב אנלוגי מעופף שיאפשר "להטיל פצצה בחבית מלפפונים חמוצים מגובה 18 אלף רגל".

מטוסי חיל האוויר האמריקני מעל מחוז הלמנד באפגניסטאן

מטוסי חיל האוויר האמריקני מעל מחוז הלמנד באפגניסטאן

במידה רבה יש כאן סיפור שהוא אבטיפוס של פיתוחים טכנולוגיים רבים, ובפרט פיתוחים צבאיים. טכנולוגיה מפציעה פוגשת תפיסה, ושתיהן מבטיחות לשנות את פני המלחמה, העימות או המערכה. בפועל הצבא, העם והשלטון, מפתחים מערכת ציפיות לא ריאלית ביחס לבשלות של תשלובת הפיתוח הטכנולוגי והתפיסה; המציאות מתגלית כמורכבת, סבוכה, וככזאת שאינה מסתפקת בפתרונות קסם של גאונים כמו נורדן.

במקרה של "כנופיית המפציצים", בשיאה של המערכה האווירית אנו מוצאים גיחות של עשרות ומאות מטוסים, מצוידים במתקן ההפצצה המדויקת ביותר בעולם וחמושים בכוונות טובות מכאן ועד לטוקיו וחזרה – שמבצעים בפועל הפצצות שטח סטטיסטיות, לא מדויקות, עם נשק (נפאלם) שבהגדרה מבקש לזרוע הרס חסר הבחנה. ההיפך הגמור מכל מה שנורדן שם לנגד עיניו. זהו אולי הלקח החשוב ביותר של כוונת הפצצות של נורדן, ואולי הלקח החשוב בספר כולו. כפי שכותב גלדוול, כשמפציעה המצאה חדשה או טכנולוגיה חדשה: "ישנה ציפייה [...] שדברים יהיו טובים יותר, יעילים יותר, בטוחים יותר, מהירים יותר [...] אבל אז, תמיד, הדברים גם משתבשים" (עמ' 18 בגרסת העברית). זהו רק מקרה פרטי, טוען גלדוול, שמדגים: "איך חלומות מתקלקלים. ואיך, כשרעיון חדש ומבריק נופל לו מהמרומים הוא איננו נוחת ברכות בחיקנו. הוא נוחת בחוזקה על האדמה, ומתנפץ [...] זהו סיפור שיזכיר לנו איך הכוונות שלנו משתבשות, כי אנחנו תמיד שוכחים את השיבושים במבט לאחור" (עמ' 19 בגרסה העברית). בגרסה מוקדמת יותר, באותה הרצאת TED, היה גלדוול אפילו בוטה יותר: "למה אנחנו מדברים על כוונת נורדן? ובכן בגלל שאנחנו חיים בעידן שבו יש המון כוונות נורדן. אנחנו חיים בזמן בו יש כל מיני אנשים ממש חכמים שמסתובבים, ואומרים שהם המציאו גאדג'טים שישנו את העולם לתמיד. הם המציאו אתרים שיאפשרו לאנשים להיות חופשיים. הם המציאו סוג של משהו, או משהו אחר, או אחר שיהפוך את העולם שלנו למקום טוב יותר [...]  זו הבעיה עם המשיכה שלנו לדברים שאנחנו יוצרים. אנחנו חושבים שהדברים שאנחנו יוצרים יכולים לפתור את הבעיות שלנו , אבל הן הרבה יותר סבוכות מזה".6

הלקח חשוב במיוחד לתקופה שבה אנו חיים. כחברה, ובוודאי כמערכת צבאית. יש לנו מורשת ארוכה של היאחזות בחידושים טכנולוגיים כאלה ואחרים בציפייה שיפתרו את כל בעיותינו, ויביאו מלחמה מהירה יותר, מדויקת יותר, מנצחת יותר. המציאות, בדרך כלל, מורכבת בהרבה. ב־2011 הביא גלדוול את לחימת ארצות־הברית באפגניסטאן כדוגמה למלחמה המדויקת והטכנולוגית ביותר בעת החדשה. שני אלה גם יחד – הדיוק והטכנולוגיה – מביאים הכרעה מוגבלת בלבד. את הטיעון הזה טען גלדוול עשר שנים ואלפי הרוגים ופצועים לפני הנסיגה השנויה במחלוקת וההשתלטות החוזרת של הטאלבאן על המדינה. יתרה מכך, את ההקבלה לאפגניסטאן הביא עשור לפני שהתפרסמו דוחות, הן של מטעם משרד ההגנה,7 והן מטעם התקשורת האמריקנית,8 שמטילים צל כבד על הצלחת ההימנעות מפגיעה בחפים מפשע בתקיפות המל"טים (ה"נכדים" של כוונת נורדן, כפי שמכנה אותם גלדוול) של ארצות־הברית באפגניסטאן, בסוריה ובמדינות אחרות.

הלקח של הספר, כמו של סקירה זו, אינו בהימנעות מקדמה או מפריצות דרך טכנולוגיות. יש לומר ביושר – תשלובות טכנולוגיות ותפיסתיות של אש-מודיעין רשמו הישגים לא מבוטלים בעשורים האחרונים. הספר בעיקר מהווה תזכורת לכך שמלחמה הייתה ונותרה תופעה מורכבת וסבוכה, ומעל לכול ועל אף הכול אנושית. כפי שציין גלדוול בהרצאה מ־2011, עכשיו אנחנו באמת יכולים להכניס פצצה לתוך חבית מלפפונים חמוצים מגובה 20,000 רגל. אנחנו אפילו יודעים לכוון לחבית אחת ספציפית מתוך כמה. למעשה, סביר להניח שאנו יודעים להשמיד את תוכן החבית בלי להרוס אותה, ולעשות זאת מגובה 20,000 אלף רגל. השאלה היא מה הדבר בדיוק אומר. מה המשמעות, ומה באמת אפשר להשיג באמצעות אותה חבית?

מאמר זה לא נכתב כביקורת ספרותית. לו היה נכתב ככזה הייתי מסכם את ספרו של גלדוול כחשוב, מרתק ומעט שטחי. הניתוח שלו את המערכה האווירית מתעלם מהיבטים רבים, בעיקר במישור הארגוני-תרבותי. אופן הלחימה של מערך המפציצים האמריקני קשור בצורה עמוקה לעובדה שהוא נדרש ללא הרף להצדיק את קיומו, ונאבק על מקומו כישות צבאית עצמאית במערך הכוחות המזוינים של ארצות־הברית (חיל האוויר הוקם למעשה כישות עצמאית רק שנתיים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה). גם ההעמדה של המערכה האווירית ככזאת שהייתה "הנסלית" באופן מוחלט בתקופה X, ו"לה מיית" בצורה מוחלטת בתקופה Y, מפשטת את המציאות יתר על המידה. ובכל זאת זהו גלדוול במיטבו, בעיקר בגרסת השמע. ספר סוחף, מותח, קריא מאוד, שהתועלת הגדולה שבו אינה כשיעור בהיסטוריה של שירות האוויר האמריקני, אלא ככתב חידה מנהיגותי, מוסרי ואנושי, שרלוונטי מאי פעם גם לכאן.

 

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן: https://bit.ly/3ledAzz

הערות

  • Gladwell, M. (2021). The Bomber Mafia: A Dream, a Temptation, and the Longest Night of the Second World War. Little, Brown & Company

  • רפטופולוס, ל' (2021, 23 במאי). "הכתיבה שלי הייתה חייבת להשתנות. אחרת נכשלתי", ריאיון עם מלקולם גלדוול. כלכליסט

  • Williamson, M., & Wei-Siang, H. W. (2016). A Savage War: A Military History of the Civil War. Princeton University Press, p. 483

  • Wilson, D. (1973). Wooing Peponi: My Odyssey Through Many Years. Angel Press, p. 237

  • Gladwell, M. )2011(. The strange tale of the Norden bombsight. Ted

  • Ibid

  • McNerney, M. J.,Tarini , G., Sudkamp, K. M., Lewis, L., Grise, M., & Moore, P. (2021). RAND Corporation; U.S Department of Defense (2022, January 27). U.S Department of Defense Releases Memorandum on Improving Civilian Harm Mitigation and Response

  • Khan, A. (2021, December 18). Hidden pentagon records reveal patterns of failure in deadly airstrikes. New York Times