על המידתיות

ד"ר ענת נויברג, פסיכולוגית קלינית ומדריכה למומחים, מתמחים וסטודנטים. בוגרת היחידה להכשרת סגלים למגוון סיירות צה"ל בים וביבשה16.05.2022

שאלת הלא מעורבים במלחמה מכילה לעיתים דילמה מוסרית של רצון להשיג את היעד הצבאי, ולא לפגוע בלא מעורבים מחד גיסא, מול רצון שחייליך לא יפגעו ורצון להגן על אזרחיך מאידך גיסא. ידיעת מטרת הפעולה הצבאית והיותה נתונה תחת תנאי הכורח הצבאי, עם הסתמכות על מידע או הערכה בנוגע לצפוי בבחירת פעולה זו או אחרת, היא הקרובה ביותר לצידוק אתי מתקבל על הדעת בזמן לחימה
לוחמי חטיבת כפיר מתרגלים לחימה בשטח בנוי, 19 במרס 2012. צילום: פליקר דו"ץ

לוחמי חטיבת כפיר מתרגלים לחימה בשטח בנוי, 19 במרס 2012. צילום: פליקר דו"ץ

מידתיות הוא מושג חשוב לתחומים רבים בחיים. ברגעים של הכרעה השאלה אינה רק בנוגע ל"עשה" ו"אל תעשה", אלא גם האם העשייה הייתה מידתית? אנחנו שואלים את עצמנו כהורים, כבני זוג, כבני אדם ביחס לבני אדם אחרים, ובוודאי שהשאלה הזו עולה בעת לחימה. במאמר זה אבקש לעקוב אחר הכרעותיהם של מפקדים בכירים בדימוס בנוגע לשאלות של חיים ומוות. כיצד הכריעו? את מי סיכנו יותר, את חייליהם או את אזרחי האויב הלא מעורבים? כיצד הם מבינים את נושא המידתיות? כל זאת בעקבות עבודת מחקר איכותני, שבה ראיינתי 16 מפקדים בכירים בדימוס.1

באחד המקרים בחר המפקד הבכיר, אלוף (מיל') יורם (ייה) יאיר, לבצע את המשימה תוך הגנה מקסימלית לא רק על לוחמיו, אלא גם על חיי לוחמי האויב, כאשר התבקש להגיע אל מובלעת שבה היו מצויים לוחמי צה"ל מוקפים בחיילי האויב. האירוע התרחש לאחר שכבר נכנסה לתוקפה הפסקת אש. כדי למנוע נפגעים השתמש המפקד באיש או"ם שיצר קשר בינו ובין מפקד האזור של האויב, והצליח לשכנע אותו כי עדיף לאויב לסגת מן השטח ללא לחימה משום שאין לו סיכוי לנצח בקרב. האויב השתכנע, נסוג ולוחמי צה"ל ניצלו ללא שנורתה ירייה אחת. במקרה זה סיכן המפקד את עצמו כאשר נסע להיפגש, בתיווך האו"ם, עם האויב בשטחו.

במקרה אחר ראה מפקד בכיר מחבלים רצים לתוך אוכלוסייה בלתי מעורבת. כוחות צה"ל כבר היו ערוכים לפגיעה במחבלים, כולל מטוסים באוויר, אך כאשר התערו המחבלים באוכלוסייה האזרחית לא ניתן היה לדעת מי מחבל ומי אינו מעורב. הבלתי מעורבים נראו מבוהלים והחלו לנוס לכל כיוון. באותו הרגע החליט המפקד הבכיר כי אינו פותח באש כשאינו יכול להבחין בין מחבלים ובלתי מעורבים. הוא הורה למטוסים להטיל את הפצצות בים, וללוחמיו הורה כי אין פותחים באש אלא אם כן נפתחת אש מן הצד האחר. כך העלה את רמת הסיכון עבורו ועבור לוחמיו כדי להגן יותר על האוכלוסייה הבלתי מעורבת.

במקרה שלישי הגיע מפקד בכיר אל אזור מיושב באוכלוסייה אזרחית, שמבתיה נורתה אש על כוחותינו, אך לא היה ברור מאיזה בית. המפקד קיבל החלטה כי יורים לתוך הבתים ללא הבחנה כדי לא לסכן את לוחמיו. הוא סיפר כי כבר היו לו פצועים והרוגים רבים, ולא היה מוכן לסכן נוספים.

כאשר שאלתי את המפקד במקרה הראשון על בחירתו ענה לי: "האתגר הכי גדול שלנו בשדה הקרב לבצע את המשימה במינימום נפגעים. לא לוותר על המשימה אבל במינימום נפגעים, היה האתגר הכי גדול שלנו בשדה הקרב. אתה צריך כל הזמן, בשלב התכנון, בשלב הביצוע ובערפל הקרב, לבדוק שאינך מסכן את חייליך לשווא. שאתה לא מתעקש על שתכננת וחשבת שנכון, אלא שומר על גמישות מחשבתית ופתיחות להשגת המשימה, ולעמוד ביעד במינימום נפגעים לכוחותיך".

בנוגע לשאלה האם בחר להידבר עם מפקד האויב משום שביקש לצמצם פגיעה בחיי אדם, או מכיוון שחשב שזו תהיה הדרך הכי יעילה להגיע אל המכותרים ענה: "קודם כול העסיק אותי להגיע אל החיילים המכותרים, זו נראתה לי הדרך הבטוחה ביותר להשיג את המטרה הזאת. אם הייתה אפשרות לחסוך בחיי אדם ולא להשיג את המטרה – לא הייתי בוחר בה. הדבקות במטרה היא חלק מהקוד האתי שלנו, בלעדיו תמיד אפשר למצוא סיבה שלא לדבוק בה. סכנה של פגיעה באנשים היא סיבה נהדרת. לכן אנחנו לא נותנים לעצמנו את ההנחה הזו. מצד אחר, אסור לקדש את התוכנית. המטרה היא החשובה, ולא איך אתה מגיע אליה. דרך אחרת בסיטואציה ההיא הייתה עולה בחיי אדם, קודם כול בצד שלנו. אין משוואה שווה, אבל נתתי להם את ההזדמנות ללכת. נתתי להם את ההזדמנות להיכנע או לנתק מגע. מה שהניע אותי לא היה הרצון להרוג, אלא להתגבר". 

המפקד במקרה השני הסביר כי חשוב לו להפריד בין אזרחים לא מעורבים ולוחמים של האויב. "חייל יודע בצורה ברורה מה אומרים לו: 'לא ללחוץ על ההדק עד שלא תעשה וידוא [...] למשל היו מצבים שבהם האויב לחם כשהוא בבגדים אזרחיים, עם ג'ינס, חולצה שחורה ונשק. מדובר בבעיה קשה, מכיוון שאתה יודע שהם נמצאים בתוך האוכלוסייה, אבל לא יורה[...] ברגע שיורים עליך אתה יורה, אתה מחכה למקור האש. זו אחת הדילמות, מכיוון שאתה מחכה שיירו עליך''. למרות זאת הוא מוכן לקחת את הסיכון, משום שהוא מאמין שרק אז יש לו את ההצדקה המוסרית לפעול.

המפקד השלישי הסביר כי ראה בכך הכרח. "אתה לא רוצה להתאבד, והאחריות שלך היא כלפי חייליך. אין ברירה אלא להיכנס במכת אש חזקה מאוד שלא מבדילה. אתה רוצה להילחם רק באויב עצמו, אבל הוא בלי מדים ומעורב באוכלוסייה. רגע אזרח ורגע אויב". עוד הוסיף כי לא ברור לו איך אפשר להבחין. מדבריו עולה כי גם אז היה מצוי במצוקה מסוימת על נסיבות של פגיעה באזרחים לא מעורבים, אך ראה ורואה זאת גם כיום כנסיבות של כורח. כדבריו: "בוודאי שזה מעסיק אותך. אם אתה נוסע ויורה אבל רואה קבוצת אזרחים [...] לירות סתם בשביל להרוג אזרחים ודאי שלא, אבל נניח שנכנסתי לעיר, הורדתי ארטילריה– זו עיר! הורדתי חיל אוויר וזה עיר! נפגעים שם. אין דרך אחרת. ולא אתה משלם בחייך. זה לא כירורגי. במקום שאפשר לבצע את המשימה כירורגית יש לעשות כן, אבל כאן –מי שיורה ראשון נשאר בחיים''.

כאשר נמצאו הבדלים בעמדות ובשיקולים, הדבר לא נבע מתקופות שונות או מלחמות שונות. בכל הדוגמאות שהוצגו, הערך של שמירה על חיי מי שאינם מעורבים קיים ומודגש, אך ההכרעה ברגע נתון הייתה שונה.

וולצר, מ' (1977). מלחמות צודקות ולא צודקות. עם עובד

וולצר, מ' (1977). מלחמות צודקות ולא צודקות. עם עובד

תיאוריית המלחמה הצודקת

מידתיות, בהקשרה הצבאי, היא חלק מתיאוריה המכונה "תיאוריית המלחמה הצודקת". רעיון זה מתנגד למושג "במלחמה כמו במלחמה" המרמז כי במלחמה מותר הכול, ובא לטעון כי גם למצב לחימה יש דברים שניתן להצדיקם מוסרית וכאלה שלא. התיאוריה מבוססת על עקרונות המתייחסים לחוק הבין־לאומי ולעקרונות מוסר ואתיקה. מטרתם המוצהרת של מוסכמות אלה לצמצם את הנזקים שמלחמה יוצרת ככל הניתן, בהתחשב בזכותן של מדינות להגן על חיי אזרחיהן ועל עצם קיומן גם דרך לחימה. המוסכמות מתייחסות הן לצידוקים ביציאה למלחמה, והן לפעולות הנעשות במהלכה. דרך האו"ם, מועצת הביטחון ואמנות בין־לאומיות, מדינות מבקשות להסדיר ביניהן כללי לחימה.

המושג ''מוסכמות מלחמה'' הוצג בספרו של מיכאל וולצר,2 פילוסוף אמריקני, העוסק בתחומי האתיקה והמוסר בימי מלחמה, שהפך עם השנים כמעין מפה בסיסית בתחום. לפיו, המלחמה היא סוג של הליך חברתי ותחום שמורכב מהצעות חוק, עקרונות מוסר וקודים אתיים, ובהם מערכת של נורמות, מנהגים, עקרונות דתיים ופילוסופיים. כל אלה מעצבים את שיפוטנו בעת לחימה בנוגע למה נכון לעשות ומה לא.3 תיאוריית המלחמה הצודקת מניחה, או לפחות הניחה עד לשנים האחרונות, כי הלחימה מתקיימת בין שתי מדינות ריבוניות ובמסגרתן ניתן לזהות בקלות יחסית מי לוחם ומי אינו כזה.

המציאות שבה ניתן בנקל לזהות מי אויב ומי לא משתנה כאשר אנו נלחמים בארגוני טרור וגרילה, ולכן נשאלת השאלה האם ניתן להמשיך ולהחזיק באותן מוסכמות גם בנסיבות אלה. עקרון המידתיות מבקש לתת מענה למצב שבו בלחימה יש סיכון של פגיעה גם במי שאינם מעורבים בה כלוחמים. על פי העיקרון, יש דרישה נוספת בתוך מוסכמות המלחמה, והיא: כי הפעולה הצבאית שנבחרה תביא יותר תועלת מהנזק שהיא עומדת לגרום. היא דורשת מן המתכננים ומן הלוחמים בפועל לשקול האם הפעולה שנבחרה לביצוע המשימה היא זו שבה יש מינימום פגיעה בחיי אדם? במיוחד אלו שאינם מעורבים בפועל בלחימה. בנסיבות מסוימות היא כוללת את השאלה: את מי מסכנים יותר: את הלוחמים שלך או את אזרחי האויב הלא מעורבים? האם להגדיל את מידת הסיכון עבור לוחמיך כדי להקטין אותה עבור אזרחים שאינם מעורבים בלחימה? אין ספק כי שקילת הערכים אחד מול האחר קשה מנשוא. לעיתים התחושה היא כי אינם ניתנים למדידה, ולערוך שיקולים שכאלה תוך כדי לחימה נראה כמשימה הדורשת תעצומות נפש. עם זאת, אלה הדברים שמפקדים עושים בשטח במדינות דמוקרטיות דוגמת ישראל.

השיקולים ביחס להגנה על חיילי המדינה מתייחסים בראש ובראשונה לרעיון העומד בבסיסה של כל מדינה דמוקרטית, כי עליה לעשות כל שביכולתה כדי להגן על אזרחיה, לרבות אזרחיה החיילים,4 כל זאת מתוך הבנה כי בעת לחימה חיי החיילים, מטבע הדברים, נמצאים בסכנה ואינם יכולים להיות מוגנים במידה שבה המדינה משתדלת להגן על אזרחיה. המאמץ שמצופה מן המדינה כדי לצמצם את הפגיעה בחיילים מתייחס לכמה מצבים: מצבי אימונים, מצבי לחימה מול צבא וטרור ומצבי לחימה בהם מעורבים אזרחים שאינם מעורבים.

שאלה נוספת בנוגע לשיקולים של חשיבות המשימה מול חיי החיילים היא שאלת ההקרבה. האם התועלת מהשגת יעד צבאי מסוים מצדיקה הקרבה של חיילים? מדינה דמוקרטית אינה מקריבה חיילים, אלא שולחת אותם למצבים מסוכנים. כל עוד יש סיכוי לחזור בשלום אין מדובר בהקרבה. אסא כשר, פרופ' אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב העוסק בפילוסופיה של המוסר ובאתיקה מקצועית, וממחברי ''רוח צה"ל", אומר דברים ברורים בגנות רעיון ההקרבה של חיילים בזמן קרב: ''מדי פעם נשמעות התבטאויות בשבח המימוש של 'ערך ההקרבה'. לאמיתו של דבר, אין ערך כזה בערכי צה"ל וגם לא יכול להיות ערך כזה בערכיו של צבא במדינה דמוקרטית. צבא כזה רשאי, בנסיבות של 'אין ברירה', לשלוח חיילים למצבים מסוכנים כדי לבצע משימות חיוניות בהחלט, אבל אסור לו לשלוח חיילים למצבים שבהם יש ודאות או אפילו הסתברות גבוהה במיוחד שהם ייהרגו".5

במצבי לחימה נשאלת השאלה: האם המשימה שנבחרה מותאמת לסיבת המלחמה המדינית? האם הדרך שנבחרה להשגת המשימה מסכנת את החיילים באופן לא ראוי? האם יש דרכים אלטרנטיביות? כשר6 דן בשאלות שיכול החייל הנשלח למצבי סיכון לשאול את המדינה:"ראשית, איזה הצדקות יש לך לשלוח אותי למצב מסכן חיים? שנית, כאשר אני כבר במצב כזה, מה את עושה בכדי להגן עלי מהסכנה בה אני נמצא?".7 תשובת המדינה הראויה צריכה להיות כי לא נמצאה כל אלטרנטיבה אחרת להגנה על חיי האזרחים במדינה, ובעיקרון, מותר למדינה לסכן את חייליה רק תחת ההכרח של הגנה עצמית.8

בורר, ז' (2020). הגנת הצידוק עקב ציות לפקודה ופקודות בלתי חוקיות בעליל: הדין המצוי והראוי במשפט השיראלי. מערכות

בורר, ז' (2020). הגנת הצידוק עקב ציות לפקודה ופקודות בלתי חוקיות בעליל: הדין המצוי והראוי במשפט השיראלי. מערכות

פגיעה בלא מעורבים

ג'ף מונטרוז, פילוסוף אמריקני של המוסר והאתיקה הצבאית, מתאר דילמה מוסרית כמצב שבו אדם חש שהוא חייב לעשות פעולה א. ובאותו הזמן חש מחויבות שווה לעשות פעולה ב. בשעה שאין זה אפשרי לעשות את שתיהן. בנסיבות אלה יש סיבות מוסריות לעשות את שתי הפעולות, אבל אין זה אפשרי משום שעשיית פעולה אחת מוציאה את האפשרות האחרת מן הפרק.9 זהו בדיוק המצב שבו מצויים לעיתים מפקדי צבא וחייליהם בקרב עם אזרחים בשטח. הם שואפים שלא לפגוע בלא מעורבים של האויב מחד גיסא, אך אינם יכולים לעיתים לעשות כן אלא במחיר הפרת המחויבות שלהם כלפי חייליהם מאידך גיסא.

כאמור, עקרון המידתיות דורש כי הפגיעה הנלווית בלא מעורבים לא תהיה המטרה הצבאית עצמה, וכי התועלת הצבאית היא כזאת שיש בידה להצדיק את הנזק בלא מעורבים.כדי להתמודד עם הדילמות שעקרון זה מעלה, הוצג עקרון האפקט הכפול(DDE - Doctrine of Double Effect). לפי השיטה המסורתית של עקרונות המלחמה הצודקת, הייתה דרישה אחת בנוגע לאזרחים לא מעורבים– שלא תהיה כוונה לפגוע בהם.10 עקרון האפקט הכפול הציע כי צריכות להתקיים כוונות כפולות: ראשית, שמטרה מבצעית ראויה תושג. שנית, שהרע, כלומר הפגיעה באזרחים הלא מעורבים, יצומצם ככל האפשרי.11 בהקשר זה אמר וולצר:''כוונות הפועל צריכות להיות טובות [...] הנזק המשני לא יהיה חלק מכוונותיו ולא אמצעי למטרותיו, ויהיה מודע לנזק שעלול להתרחש ויחפש איך לצמצם אותו, בעודו מוכן לקחת על עצמו את המחיר''.12

בקוד האתי של צה''ל המכוּנה גם ''רוח צה''ל'', יש התייחסות למונח המכונה ''טוהר הנשק''. מונח זה אומר כי חייל לא ישתמש בנשקו לפגוע בשבויים או במי שאינם לוחמים.13 דן יהב, גאוגרף וחוקר ארץ ישראל, בספרו על טוהר הנשק כותב:"הכוונה היא בעיקר להימנעות מרבית משימוש בנשק לסיפוק יצרי נקם או פגיעה בחפים מפשע''.14 תורת הלחימה הצודקת מצפה מן הצבא כי יעשה ככל יכולתו להפריד בין לוחמים ולא מעורבים באמצעות הזהרת האזרחים על המתקפה המתקרבת. חלק מן הגישות הן כאמור כי לאחר שהצבא עשה כן, יש הצדקה מוסרית לבצע את המשימה גם אם ייפגעו אזרחים לאמעורבים של האויב.

החוקרת הבכירה למשפט בין־לאומי, אל"ם (מיל') פנינה שרביט ברוך, מדגישה את חשיבות ההצדקה שיש לפעולה המסכנת חיי לא מעורבים. היא מציינת כי בהתאם לדיני הלחימה, אובייקט אזרחי המשמש לצרכים צבאיים, כמו מבנה, האזרחים המצויים בשטח הלחימה או שייעודו או מיקומו של האובייקט הלז משרתים תכלית צבאית, עשוי לאבד את חסינותו ולהפוך למטרה צבאית לגיטימית. כאשר צה"ל תקף בתי מגורים שבהם היו מחבלים ואזרחים, היה עליו להצדיק זאת בכך שבמקום נעשה שימוש כמפקדה צבאית או כמקום אחסון לאמל"ח, ושבוצע ממנו ירי או הוסתרו בו לוחמי אויב. למרות האמור לעיל, היא מדגישה כי גם כאשר ניתנת אזהרה כדבריה: ''אך האזרחים לא התפנו מן המקום, למרות שהייתה להם הזדמנות לעשות זאת, עדיין יש להביא אותם בחשבון בבחינת המידתיות של הפעולה''.15

תומס אורקה, פרופסור לפילוסופיה מוסרית ופוליטית, ואתיקה נורמטיבית באוניברסיטת טורונטו, חושב כי הצבא צריך לקבל על עצמו שיהיו לו יותר פצועים ויותר הוצאות בבואו להגן על אזרחים שמעורבים שלא מרצונם. "הדרישה כאן לא יכולה להיות ללא גבול. אי אפשר לדרוש מאיתנו להקריב מאות חיילים או להוציא ביליון דולר כדי להציל כמה אזרחי אויב".16 נראה כי אורקה מדבר כאן על תועלתיות כלכלית ועל מניין של מספר הרוגים. נשאלת השאלה: איך משווים בין דולרים ובין חיי אדם? איך מחליטים איזו כמות מותר להרוג ואיזה לא?

גם לפי וולצר, על החיילים לקחת סיכונים אישיים ובלבד שלא יפגעו בחפים מפשע. (המונח "חפים מפשע" הוחלף ברבות הימים במונח "לא מעורבים", שהרי לא דין לחימה כדין פשע). עם זאת, הוא מסייג:"אין ספק שלומר זאת קל יותר מאשר לעשות [...] זו שאלה של דרגות; העיקר הוא בכך שחיילים אינם יכולים לחזק את ביטחונם שלהם על חשבונם של חפים מפשע".17 במקום אחר אומר וולצר כי למרות ש: "הצלת חיי אזרחים פירושה סיכון חיי החיילים'', בכל זאת "יש גבול לסיכונים שאנו תובעים. מדובר, אחרי הכול, במוות הנגרם בשגגה ובפעולות צבאיות לגיטימיות [...] המלחמה מסכנת בהכרח את האזרחים; זהו עוד היבט של התופת. איננו יכולים אלא לתבוע מן החיילים שיצמצמו את הסכנות שהם כופים''.18

לפי כשר על המדינה להעדיף את חיי חייליה על פני שכניהם של טרוריסטים, כאשר היא פועלת בשטח שאינו בשליטתה. כל זאת, אחרי שעשתה כל שביכולתה להפריד בין הטרוריסטים ובין שכניהם שאינם לוחמים. לאחר שהאחרונים הוזהרו ונתבקשו להתרחק כדי לא להיפגע ולא עשו כן, אין זה ראוי לסכן את החיילים על ידי שליחתם להפריד בעצמם את השכנים מן הטרוריסטים ולסכן את חייהם. אותו הדבר נכון ביחס לרכוש של הלא מעורבים. אם טרוריסטים מצויים בתוך בתים של אנשים, לא יהיה זה נכון לסכן את חיי החיילים כדי להימנע מפגיעה ברכוש.19

כדי למנוע ספירה כמותית של נפגעים בכל צד כחלק משיקולי המידתיות, מציעים אלוף (מיל') עמוס ידלין, לשעבר ראש אמ"ן, ופרופ' כשר, את מידת כובד האחריות שיש לקחת בחשבון, ולא כמות ומספר. זוהי גישה המבקשת להבחין במידת החובות שיש למדינה ביחס לבני אדם שאינם אזרחיה וגם לא תושביה. אין הכוונה להבחנה בין סוגים של אנשים, אלא הבחנה בין מידות שונות של סיכון שיש או אין הצדקה מוסרית להפיל על החיילים, בנסיבות שבהן יש סתירה בין שמירה על קבוצה זו או האחרת. לגישתם, במקום הגבוה ביותר של החובות מצויים אזרחי ישראל. במקום השני, מצויים תושבי המדינה שאינם אזרחים, כמו תושבים קבועים, עובדים זרים ותיירים. במקום השלישי נמצאים תושבי השטחים הכבושים. במקום הרביעי, מצויים חיילי צה"ל בזמן לחימה ובמקום החמישי, מצויים תושבים של מדינות שאין לישראל שליטה אפקטיבית בהם.20 כלומר כל מי שמחוץ לגבולותיה. חובת המדינה כלפי חייליה גבוהה מחובתה כלפי הלא מעורבים של האויב, כך שבשעה שיש להכריע את מי מסכנים יותר, יש לשמור על חיי החיילים יותר. כל זאת יעשה רק לאחר שנבדקו אפשרויות לצמצם את הפגיעה באזרחים ולהזהיר אותם ככל הניתן. זאת עמדה שונה מעמדתו של וולצר שחושב כי החיילים צריכים לקחת על עצמם יותר סיכון במצב בו מעורבים אזרחים של האויב, למרות שגם הוא כאמור, חושב כי: "יש גבול לסיכונים שאנו תובעים (מן החיילים, ע"נ).21

דיוויד רודין, פילוסוף מתחום האתיקה הצבאית מאוניברסיטת שיקגו, מציג גישה אחרת, ולפיה גם כאשר האזרחים אינם המטרה או האמצעי ואין כוונה לפגוע בהם, יש לעשות כל מאמץ לשמור על חייהם. הוא מרחיק לכת ורואה בחוסר מאמץ למנוע פגיעה בהם, באי אכפתיות לשמירת חייהם ורשלנות בנוגע לשמירה זו– פעולת טרור לכל דבר.22

החוק הבין־לאומי דורש לצמצם נזק ללא מעורבים "אזרחים ייהנו מן ההגנה המוענקת על פי סימן זה, אלא אם כן ולמשך אותו הזמן בו הם נוטלים חלק ישיר במעשי האיבה".23 החוק מותיר פגיעה נלווית שאינה מופרזת "ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי".24 ידלין וכשר קוראים לשילוב של תנאים ולא להכרעה כמותית או מספרית. שילוב זה חשוב גם משום שיש דברים שלא ניתן לספור אותם. הם מציעים כי במקום לעסוק בחישובים, ישקלו מידת הסכנה הצפויה לחיילים ולאזרחי המדינה שלך, מידת המעורבות של מי שעתיד להיפגע, מידיות הסכנה, מידת הנזק הנלווה לפעולה, מידת התועלת הצבאית. כל זאת לאור שיקול אתי הרואה בכבוד האדם באשר הוא - אידיאל.25 גישה זו מדגישה שקלול אתי של עקרונות- כנגד עיסוק במניין של מספרים. וולצר מציג עמדה שבה הוא מטיל את האחריות על הפגיעה במגינים האנושיים על מי שהשתמשו בהם. למשל אירוע ממלחמת פרוסיה-צרפת ב־1870: בשעה שפריז הייתה מצויה תחת מצור, תקפו הצרפתים רכבות שהובילו אספקה צבאית לצבא הגרמני. כתגובה הציבו הגרמנים ברכבות אזרחים כבני ערובה. על כך אמר וולצר: ''מעתה לא היה עוד אפשר לראות את מה שהיה עדיין מטרה צבאית לגיטימית כ'מטרה ברורה' [...] האחריות על מותם, אפילו שעה שמותם נגרם בעליל בידי הצרפתים, הייתה מוטלת על המפקדים הגרמנים''.26

התשובה שנותן אורקה לסוגיה זו: יש לעשות ככל הניתן כדי לא לפגוע באזרחים, אבל אלה שמיקמו עצמם, ביודעין ובהסכמה קרוב למתקנים צבאיים, לקחו על עצמם איזו אחריות לסיכון בו הציבו את עצמם ובכך הם מסירים אחריות מסוימת מאיתנו לפגיעתם או מותם.27 ידלין וכשר מציעים את "עיקרון הכורח הצבאי". כורח זה מחייב כי הפעולה תישקל מנקודת תרומתה להגנה העצמית של המדינה, תמדוד את כל האלטרנטיבות ותפעל רק אם נראה כי זו הדרך שמותירה הכי פחות סכנה לאזרחי המדינה שלך כולל חיילים, וכן ממזערת ככל הניתן את הנזק למי שאינם מעורבים בצד האויב תוך שמירה על חיי האדם וכבודו. לדוגמה חובה על התוקף להזהיר את הלא מעורבים שמצויים בקרבת המאבק הצבאי ולפצותם אם נפגעו. השניים הציעו גם כי מפקדים יבחנו את מידת ההסתברות כי פעולה מסוימת תגרום לנזק נלווה כזה או אחר.28

פרופ' נעם זוהר מאוניברסיטת בר־אילן, שעוסק בפילוסופיה מוסרית ומדינית, עם דגש על אתיקה יישומית, חושב כי כאשר מצויים לא מעורבים, ביודעין ובכוונה תחילה בקרב לוחמי האויב, מדובר במניפולציה של האויב כדי להקשות או לנסות לגרום לצד שכנגד להימנע מלפעול כנגד לוחמיו. הוא מציע דווקא להתאמץ ולהימנע מלפעול כדי לא לשתף פעולה עם מניפולציה זו.29 הבעיה עם רעיון זה שגם אי פעולה היא כניעה למניפולציה.

אצל כל ההוגים תפקיד המדינה לעשות כל שביכולתה לצמצם את הפגיעה בחייליה, הן באימונים והן בקרב, גם על ידי חיפוש אלטרנטיבה ללחימה וגם באמצעות חיפוש דרכים בעת הלחימה שיקטינו את הפגיעה בהם. המחלוקת קיימת סביב השאלה את מי יש לסכן יותר במצב שבו יש הכרח לבחור בין השניים: את החיילים או את הלא מעורבים של האויב.

הפגנות יום שישי מול גדר המערכת, שכונת אל־בורייג'. 6 ביולי 2018

הפגנות יום שישי מול גדר המערכת, שכונת אל־בורייג'. 6 ביולי 2018

פרשנות אפשרית להכרעות המפקדים

כאשר אנו מתבוננים בתשובות המגוונות שנתנו המפקדים הבכירים בדימוס, אפשר להעלות מגוון הסברים. אציע כאן שלושה הסברים אפשריים לממצאים אלו:

1. יש דוקטרינה צה"לית אך מפקדים מפרשים אותה באופן שונה;

2. מדובר בהבדלים אישיים בין מפקדים ומכאן בבחירה בשיקולים שונים;

3. הדוקטרינה האתית בתחום זה לא מהודקת דיה. כלומר הבעיה מצויה בעיקרון המידתי שהוא מעורפל.

כאשר מתבוננים בהסבר הראשון –זו מהותה של כל פרשנות. היא מוטה על ידי מצבי עצמי שונים ותפיסות שונות של עצמנו ושל האחר ברגע נתון. מכאן שהיא מכילה צד סובייקטיבי. אנו מפרשים את המציאות המונחת לפנינו בדרך מסוימת שבוודאי מכילה נטיות לראות מצב כמסוכן, או אפשרי, מועיל או הכרחי. כשמדובר בפרשנות לא ייתכן שתהיה זהות מוחלטת בין אנשים. ואולם פרשנות יכולה להכיל גם שכל ישר, הנשען על הערכה בהירה (ככל הניתן) של נתונים והישענות על תפיסה מקצועית וערכית מסוימת.

כאשר מתבוננים בהסבר השני – אלה נטיות אישיות הקשורות לפרשנות, אך שונות במקצת. למשל נטיות לפעולות מהירות ללא הססנות, נטיות ללקיחת סיכון מרבי, חשיבה יצירתית וכדומה, יכולות להשתנות בין אדם לאדם.

כאשר מתבוננים בהסבר השלישי – עקרון המידתיות ומידת בהירותו נתפס לעיתים מופשט מדי, יש האומרים תמים, ומקשה על ההשוואה בין ערך המשימה וערך חיי אדם. בהירות אחת יש בו במובהק – הצורך להתאמץ ולחפש דרכים לצמצום הפגיעה בלא מעורבים. גם אם לא תמצא כזאת בסופו של תהליך, המאמץ שיושקע הוא חלק משמעותי מעקרון המידתיות. השופט אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, המכיר במחיר אך דבק בעקרון, אמר: "זהו גורלה של דמוקרטיה, שלא כל האמצעים כשרים בעיניה, ולא כל השיטות שנוקטים אויביה פתוחות לפניה. לא פעם נלחמת הדמוקרטיה כאשר אחת מידיה קשורה לאחור. חרף זאת, ידה של הדמוקרטיה על העליונה, שכן שמירה על שלטון החוק והכרה בחירויות הפרט מהוות מרכיב חשוב בתפיסת ביטחונה. בסופו של יום, הן מחזקות את רוחה ואת כוחה ומאפשרות לה להתגבר על קשייה".30

סיכום

שאלת הלא מעורבים במלחמה מכילה לעיתים דילמה מוסרית של רצון להשיג את היעד הצבאי, ולא לפגוע בלא מעורבים מחד גיסא, מול רצון שחייליך לא יפגעו ורצון להגן על אזרחיך מאידך גיסא. אנו רואים כי תורת המלחמה הצודקת, החוק הבין־לאומי, אמנת ז'נווה והקוד האתי של צה"ל – דורשים כי אזרחים לעולם לא יהיו מטרה בלחימה ולא יפעלו נגדם מתוך דחפים ורגשות של נקמה. צדקת הלחימה ודרכי הלחימה נשענים תמיד על הרצון להגן על אזרחיך ולא על הרצון להעניש את האויב ולנקום בו. הלוחמים מצופים לתכנן בזהירות, לא רק ביחס למטרות הצבאיות ולצמצום הפגיעה בחייליהם, אלא גם בבחינת אלטרנטיבות להגעה ליעד המשימה עם מינימום נפגעים לאזרחי האויב. תורת הלחימה הצודקת דורשת שיהיה רצון לצמצם את הפגיעה, עם ביטוי פעיל של כוונה זו, כלומר חיפוש איך לעשות זאת.

עקרון המידתיות מקשה, בהיותו דרישה סובייקטיבית הניתנת לפרשנויות שונות. הוא מכיל דרישה להשוואה לא פשוטה בין השגת משימה צבאית וכבוד לחיי אדם. גישות שונות מבקשות להתמודד עם דילמה זו, בהן זו הרואה בחיפוש אחר צמצום הפגיעה בלא מעורבים הוראה ברורה ובהירה, וחלק מן המקצוענות של הלוחמים במדינה דמוקרטית. אליה מצטרפות גישות המצפות מן הלוחמים לקחת על עצמם יתר סיכון כדי לצמצם פגיעה בלא מעורבים, וכאלה הרואות זאת כנכון לשים את הדגש בראש ובראשונה על שלום חייליך.

החוק הבין־לאומי דורש הגנה על אזרחים שאינם מעורבים בלחימה, ואוסר על הצבתם כמטרה. חל איסור על עונש קבוצתי ומעשי נקם כלפי מי שלא פעל נגד המדינה באופן ישיר. נראה כי ידיעת מטרת הפעולה הצבאית והיותה נתונה תחת תנאי הכורח הצבאי, עם הסתמכות על מידע או הערכה בנוגע לצפוי בבחירת פעולה זו או אחרת, היא הקרובה ביותר לצידוק אתי מתקבל על הדעת בזמן לחימה.

* עבודת המחקר האיכותני, שהוזכרה לעיל, נערכה בליווי פרופ' אסא כשר מאוניברסיטת תל־אביב ופרופ' ענר גוברין מאוניברסיטת בר־אילן. את המקרה הראשון סיפר אלוף (מיל') יורם (ייה) יאיר שנתן את הסכמתו למסירת שמו.

הערות

  • נויברג ע', (תשע"ז). השיקולים האתיים והעמדות הרגשיות של מפקדים צבאיים במדינה דמוקרטית דוגמת ישראל, בבואם לקבל החלטות ביחס לחיי אדם. בר־אילן

  • וולצר, מ' (1977). מלחמות צודקות ולא צודקות. עם עובד

  • שם, עמ' 58

  • חוק ''כבוד האדם וחירותו''. סעיף 9 בנוגע לכוחות הביטחון, בתוך: נבו, ב' ושור, י' (2001). כבוד האדם בצה"ל. המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 37

  • כשר, א' (2014). תורמת המלחמה הישראלית ומבצע צוק איתן. כיוונים, עמ' 44 

  • Kasher A. (2009). Operation Cast Lead and Just War Theory. Azure 37. Peer Reviewed Jou. Summer 5769.pp. 43-75

  • Ibid, p. 56

  • Ibid, p 66

  • Montrose J.(2013). Unjust war and a soldier's moral dilemma. Jou. Of Military etics. Vol. 12. No.4. pp. 325-304

  • Zohar N.(2007). Double Effect and Double Intention: A Collectivist Perspective. ISR.L.Vol 40. No. 3.  p. 32

  • Ibid

  • וולצר (1977), עמ' 733  

  • נבו ושור (2001), עמ' 36

  • יהב, ד' (2016). 'טוהר הנשק. אתוס, מיתוס ומציאות. תמוז, עמ' 12

  • שרביט ברוך פ' (2014). צוק איתן - הזוית המשפטית. בתוך: צוק איתן - השלכות ולקחים. (ע' קורץ ו־ש'. ברום, עורכים). המכון למחקרי ביטחון לאומי, עמ' 60–61

  • Hurka T. (2005). Proportionality in the Morality of War. In :Philosopy andPublic Affairs. 33(1), 44. Winther. By Blackwell Pubkishing, Inc

  • וולצר (1977)

  • שם, עמ' 186

  • Kasher(2009), pp. 66–67

  • כשר א' וידלין, ע' (תשס"ז). האתיקה הצבאית של הלחימה בטרור: עקרונות ונימוקים. בתוך: מאזני משפט, ו

  • וולצר (1977), עמ' 162, 186

  • Rodin D. (2004). Terrorism without Intention. Ethics 114. pp. 764. The University of Chicago

  • אמנת ז'נווה, נספח לפרוטוקול. סעיף 51 (3).

  • שם, סעיף 51, 5

  • ידלין וכשר (תשס"ז), עמ' 496

  • וולצר(1977), עמ' 208

  • Hurka (2005), p. 47

  • כשר וידלין (תשס"ז). עמ' 471, 482

  • Zohar (2014), p. 168

  • בומנדיל, ס' (אוגוסט 2014).אתיקה שאינה תמיד אתית. מערכות, 456, עמ' 68