מנת קרב - קרב עין ג'אלות

הביא לדפוס: תום ברק, המכון לחקר לוחמת היבשה בזרוע היבשה, מערך התמרון07.09.2022

"כל מפקד אשר יטען שהוא עסוק מכדי לקרוא, ימלא שקים בגופות חייליו" (גנרל ג'ים מאטיס)

מיזם חדש של מכון לחקר לוחמת היבשה בזרוע היבשה. בבסיס המיזם ההבנה כי לימוד לקחים מקרבות קלסיים והטמעתם הם חלק מהותי מאמנות המלחמה
בַּיבַּרס (משמאל), מפקד כוח ממלוכי שגלה לאזור סוריה ולימים החליף את קוטוז (מימין) כסולטן

בַּיבַּרס (משמאל), מפקד כוח ממלוכי שגלה לאזור סוריה ולימים החליף את קוטוז (מימין) כסולטן

בעלות שחרו של 3 בספטמבר 1260, ניצבו אלה מול אלה כוחות מהצבא הממלוכי ומהצבא המונגולי סמוך לעין ג'אלוּת (מעיין חרוד של ימינו). למרבה הפלא, הממלוכִּים, עבדים-חיילים ששלטונם העצמי היה בחיתוליו, הביסו את המונגולים – האימפריה הגדולה והאימתנית ביותר של אותם הימים. הייתה זו התבוסה המשמעותית הראשונה בהיסטוריה המונגולית, והקרב סימן את קו פרשת המים בהתפשטות הטריטוריאלית שלהם במרחב המזרח התיכון.1 כיצד ייתכן שהאנדרדוג ניצח בקרב?

רקע

בראשית 1260 נכנסו כוחות מונגוליים בפיקודו של הוּלאגוֹ, נכדו של ג'ינגיס חאן ואחיו הצעיר של שליט האימפריה המונגולית, הח'אן הגדול מוֹנקֶה, לצפון סוריה. מיד עם כניסתם שלח הולאגו כוח קטן בפיקודו של אחד מבכירי גנרליו, קיטבוקה, לדרום המדינה. לאחר הסדרת מנהל מונגולי בסיסי עזב הולאגו את סוריה עם חלק הארי של צבאו וחזר מזרחה לאזרבייג'אן, ככל הנראה עקב מות אחיו הח'אן הגדול. הולאגו השאיר את קיטבוקה ממונה על אזור סוריה עם כוח מצומצם, תוך ההערכה כי כוח זה לא ייתקל בהתנגדות משמעותית, וישמש חיל משמר בלבד.2

הממלוכים ששלטו אז במצרים היו מודעים היטב לסכנה המונגולית המתגבשת בסוריה. הסולטן הממלוכי קוּטוּז ניהל מדיניות אנטי־מונגולית מובהקת, ובמרס אותה שנה קיבלה עמדתו חיזוק עם שובו למצרים של בַּיבַּרס, מפקד כוח ממלוכי שגלה לאזור סוריה ולימים החליף את קוטוז כסולטן. ביברס וקוטוז, אף שהיו יריבים פוליטיים, התפייסו נוכח האיום המונגולי והיו שותפים לדעה שיש להילחם באויב עד חורמה. כשהגיעו בקיץ שליחיו של הולאגו למצרים, בדרישה שאינה משתמעת לשתי פנים מהממלוכים להיכנע, שכנעו קוטוז וביברס את אמירי הסולטנות שלא להתרפס בפני איומים אלה, וכאיתות למונגולים הוצאו השליחים להורג. במעשה זה נסללה למעשה הדרך לקרב.

יחסי הכוחות ערב הקרב

שני הצבאות היו שווים למדי. כל צבא מנה ככל הנראה בין 12,000-10,000 חיילים, רובם ככולם קשתים רכובים.3 הסוס הערבי שהממלוכים הסתמכו עליו היה אמנם טוב ממקבילו הפוני המונגולי, אך הַפָּרש הממלוכי החזיק לרוב סוס אחד בעוד החייל המונגולי החזיק לפחות חמישה. הממלוכים היו חיילים מקצועיים שעברו הכשרה צבאית מקיפה; המונגולים היו בעלי ניסיון רב ומוניטין כחיילים העשויים ללא חת. בשני הצבאות היו החיילים טובים ומיומנים, אך בצד הממלוכי נבעה מיומנות זו בעיקר משגרת אימונים קפדנית, ובצד המונגולי מצבירת הנסיון הקרבי בשטח. מבחינת שיטות הלחימה, אף ששני הצבאות התבססו על קשתים רכובים, ניכרו ביניהם כמה הבדלים: כמות הסוסים העצומה שהחזיקו המונגולים הקנתה להם יתרון מבחינת השרידות והמהירות, והטקטיקה המונגולית התבססה על התקפה רציפה שבמהלכה כל יחידה נשלחה בתורה לקווי האויב, לירות את חיציה מטווח קרוב ולסגת לאחור במהרה. הממלוכים התאמנו בעיקר בירי סטטי, שהביא לידי ביטוי את איכותם המקצועית ואת שליטתם בחץ וקשת, ובמקביל מזער את שחיקת סוסיהם.4

מסע הצבאות לשדה הקרב

מסע הצבאות לשדה הקרב

התנועה אל היעד

ביולי יצא קוטוז מקהיר עם צבאו לשטח היערכות באל־צלאחיה, כ־120 ק"מ צפונית-מזרחית לקהיר. בתוך כך מוּנה ביברס למפקד כוח הסיור שנע לפני הכוח העיקרי, עליו פיקד קוטוז. משימתו של ביברס הייתה לאסוף מודיעין על מיקומו של הצבא המונגולי ועל גודלו, לנהל קרבות מגע עם כל כוח מונגולי שיפגוש בדרך ועוד. כוח הסיור דמה במשימותיו ובתפקידיו ליחידות הסיור המודרניות: איסוף מודיעין קרבי, חיכוך עם האויב באמצעות פטרולים אלימים, משמר אגפי קדמי וכדומה. קוטוז שאף לנהל את הקרב בשטחי ארץ־ישראל, ששימשה מעין אזור חיץ בין המונגולים בסוריה ובין ממלכתו במצרים. הסיבה לכך הייתה שעדיין לא הוסדר באזור מנהל מונגולי בסיסי, ולמעשה לא היה שליט אמיתי בשטחי הארץ, להוציא את הצלבנים ששלטו לאורך מישור החוף.

באל־צלאחיה נאלץ הסולטן לשכנע את אמיריו בצורך לצאת במסע לעבר סוריה. האמירים היו מודעים היטב לעוצמת המונגולים, ששנתיים קודם לכן חיסלו את הממלכה העבאסית – הממלכה המוסלמית החזקה ביותר של אותם הימים. לפי אחת העדויות, קוטוז איים שייצא לבדו למסע, והאמירים שלא רצו להצטייר כפחדנים הסכימו להצטרף.5 לאחר מפגש ראשוני של המשמר הקדמי הממלוכי עם חיל החלוץ המונגולי בעזה ונסיגתם של האחרונים צפונה, התקדמו הממלוכים לכיוון עכו, בירת ממלכת ירושלים הצלבנית דאז. שליטיה האירופאיים החליטו לנקוט עמדה נייטרלית בעימות, שבעקבותיה יכלו הממלוכים לחנות ולהיערך מול עכו בלי להתעמת עם תושבי המקום.6

באותו הזמן אסף קיטבוקה את כוחותיו, שהיו מפוזרים במשימות מרעה ושמירה ברחבי הארץ, ונערך בעמק יזרעאל. השטח, שהתאפיין במרחב מישורי ורחב, התאים ללחימת הפרשים שעיקר הצבא המונגולי התבסס עליהם. העמק נתחם מצפון בגבעת המורה ומדרום ברכס הגלבוע. הוא שזור מכשולים אגפיים טבעיים רבים, ומאפשר הצבת עמדות תצפית להתרעה על התקרבות כוחות האויב. מעיין עין ג'אלות ונחל ג'אלות שזרם באזור, סיפקו את הצורך בהשקיית החיילים והסוסים בתקופה החמה.

בעכו קיבלו שוב אמיריו של קוטוז רגליים קרות, אך לאחר נאומו של השליט, שהדגיש את הצורך הקיומי להילחם במטרה להגן על עצמם ועל האסלאם, השתכנעו ונשבעו בדמעות למגר את האיום המונגולי. לאחר הנאום יצא הכוח של ביברס לכיוון דרום-מזרח, שם חזה בהיערכות המונגולית בעין ג'אלות, ודיווח עליה לקוטוז.

מהלך הקרב

לאחר התייצבות שני הצבאות בעמק – המונגולים במזרח והממלוכים במערב, ולאחר כמה קרבות גישוש ראשוניים פתחו המונגולים מוקדם בבוקר בהתקפה הראשונה שריסקה את האגף הצפוני של הממלוכים. למרות הכישלון הראשוני הצליחו הממלוכים להדוף את המונגולים, ולמנוע מהם להבקיע את המערך העיקרי במרכז. לפי אחת העדויות, התקפת הנגד של הממלוכים הייתה מתוכננת מראש כמארב שהוביל ביברס בהסתירו את כוחותיו מאחורי גבעה, אם כי עדויות אחרות סותרות תיאור זה.7

לאחר התארגנותם מחדש יצאו המונגולים בהתקפה שנייה שכמעט השמידה את הממלוכים, ובמהלך הקרב פגע חץ בסוסו של קוטוז. הממלוכים התעשתו במהרה, ובהובלה אישית של האחרון (שקיבל סוס חדש מאחד מקציניו) התארגנו מחדש ויצאו למתקפה על המערך המרכזי של המונגולים, השמידו אותו וחיסלו את קיטבוקה. לאחר מותו התפזרו המונגולים לכל עבר, וביברס הוביל את כוחותיו לרדוף אחר הניצולים עד מרחב סוריה הצפונית. דיווחים שונים פורסמו על מספר האבדות המונגוליות בקרב, החל ב־1500 חיילים ועד הכוח כולו.8 כך או כך, אין ספק כי תוצאת הקרב הייתה תבוסה מונגולית מוחצת.

הגן הלאומי במעיין חרוד

הגן הלאומי במעיין חרוד

תובנות ומסקנות

סיבות רבות הוצעו כהסבר לניצחון הממלוכים.9 ניתוח מושכל של פעולות שני הצבאות מצביע על כמה פערים שיכולים להסביר את הסיבות לתוצאות הקרב. בצד הממלוכי, יותר מכול, היה זה קוטוז שבאמצעות גישה יוזמת והתקפית, ובהצבת דוגמה אישית לפקודיו, החדיר בצבאו רוח לחימה חסרת פשרות, ואת ההבנה כי הפסד בקרב פירושו שעבוד למונגולים והתפרקות הממלכה.

הסולטן היה זה ששכנע את האמירים בצורך לצאת למלחמה במונגולים, ויותר מכך – לצאת להתקפת נגד מַקדימה בשטח שלא בשליטת הממלוכים. חלון ההזדמנויות שנוצר עקב ידיעות מודיעיניות על עזיבת רוב הכוח המונגולי, לצד ההבנה כי גישה התקפית תנטרל את הפחד שהפגינו אמיריו, הביאו את קוטוז לבחור ביציאה למסע התקפי – בחירה שהתבררה כנכונה. העובדה שהממלוכים עמדו בשתי התקפות מסיביות של המונגולים, שהראשונה שבהן פירקה לחלוטין את האגף השמאלי, היא דוגמה מצוינת לצבא בקרב הגנה שמבין כי האויב ינחל הצלחות מקומיות, אך הן נסבלות כל עוד הן הפיכות. מנהיגותו האישית של קוטוז, שהצליח במאמציו למסגר את ההתנגדות למונגולים כצורך קיומי, ואף כמשימה קדושה מטעם האסלאם, היא שהחדירה בצבאו את רוח הלחימה שאפשרה כושר עמידה זה.

בחינה של מהלכי הקרב על־פי עקרונות ההתקפה של צה"ל, מעלה שלושה פערים מרכזיים בתוכנית המונגולים: הבחירה באגף שמאל כיעד ההתקפה המרכזי התבררה כשגויה, שכן קריסתו לא הביאה להתמוטטות המערך הממלוכי, וכך כשלו המונגולים ביישומו הנכון של העיקרון "בחירת יעדים וצירים". העיקרון "ריכוז המאמץ תוך תכנון ושימור יכולת הפעולה בכמה מאמצים" מורה על הכנת חלופות למקרה שהמאמץ העיקרי לא יביא להכרעה, אך נראה כי המונגולים למעשה התנו את ההצלחה בקרב כולו בהצלחת ההתקפה על האגף השמאלי, בלי לתכנן מאמצי תמרון נוספים. לבסוף, ההתקפה על האגף השמאלי הממלוכי אמנם לא הביאה להכרעה, אך הביאה לקריסתו של האגף כליל. אם המונגולים היו מנצלים את ההצלחה ומיישמים את עיקרון "שימור התנופה – רציפות והמשכיות" בלי לנתק מגע, גם בזכות כמות הסוסים הרעננים שהחזיקו, ייתכן שתוצאות הקרב היו שונות.

התמשכות הקרב אפשרה לממלוכים להתאושש, להתארגן מחדש ולהתכונן להתקפת הנגד המכריעה שלהם. העובדה שנפילת מפקד המונגולים בהתקפה זאת הביאה להכרעת הכוח המונגולי כולו מעידה על חוסר המקצועיות המונגולית ככלל, ועל היעדרה של שרשרת פיקוד ברורה שיכולה לשמר את הפו"ש בכל עת (גם לאחר נפילתו של המפקד) בפרט. חוסר מקצועיות זה, לעומת הממלוכים שנלחמו למופת, הוא שהביא לתבוסתם של המונגולים.

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן: https://bit.ly/3ledAzz

הערות

  • Thoreau, P. (1985). The Battle of Ayn Jalut: a Re-examination. in: Edbury, W. (Ed.). Crusade and Settlement. University College Cardiff Press, p. 236

  • עמיתי, ר' (2007). קרב עין ג'אלות. בתוך: שמואלביץ, א' (עורך). זירת קרב: קרבות הכרעה בארץ ישראל. משרד הביטחון – ההוצאה לאור, עמ' 151-149

  • יש פולמוס בנוגע למספר המדויק של חיילי הצבאות בקרב. ראו Amitai-Preiss, R. (1992). Ayn Jalut Revisited. Tarih, 2, pp. 123-129

  • Masson Smith, J. (1984). Ayn Jalut: Mamluk Success or Mongol Failure. Harvard Journal of Asiatic Studies, 44

  • עמיתי (2007). עמ' 152

  • פראוור, י' (1966). תולדות הצלבנים בארץ ישראל. משרד הביטחון – ההוצאה לאור, עמ' 420

  • Preiss (1992). p.138

  • עמיתי (2007). עמ' 157-156

  • Halperin, C.J. (2000). The Kipchak Connection: The Ilkhans, the Mamluks and Ayn Jalut. Bulletin of the School of Oriental and African Studies, 63, pp. 229-231