כבר לא "אי": החשיבה מחדש על התפיסה העצמית של ישראל בעקבות הסכמי אברהם

אל"ם סמיון גמבורג, בוגר מב"ל מחזור מ"ט, סוכם לתפקיד נספח הגנה בברזיל

אל"ם אריאל שימה, בוגר מב"ל מחזור מ"ט, סוכם לתפקיד קצין טנ"א ראשי

אל"ם יאיר פלאי, בוגר מב"ל מחזור מ"ט, סוכם לתפקיד מח"ט גולני11.07.2022

בחלוף שנתיים מהסכמי אברהם השתנה מצבה האזורי המבודד של ישראל, ויש לה לא מעט ידידים במדינות המפרץ. אולם שיתופי פעולה כלכליים אינם מספיקים. היעד המרכזי הוא לבלום את איראן, ובעקבות ביקור נשיא ארצות־הברית ג'ו ביידן בישראל יש להתבונן מחדש במערכה האזורית שנוצרה בעקבות ההסכמים
טקס חתימת הסכמי אברהם בבית הלבן. מימין לשמאל: שר החוץ של איחוד האמירויות הערביות, שייח' עבדאללה בן זאיד אאל נהיאן, נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו ושר החוץ של ממלכת בחריין, עבד א-לטיף א-זיאני.

טקס חתימת הסכמי אברהם בבית הלבן. מימין לשמאל: שר החוץ של איחוד האמירויות הערביות, שייח' עבדאללה בן זאיד אאל נהיאן, נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו ושר החוץ של ממלכת בחריין, עבד א-לטיף א-זיאני.

ב־15 בספטמבר 2020, לאחר תהליך הדרגתי, חתמו ישראל ואיחוד האמירויות על "הסכמי אברהם" לנרמול היחסים בין המדינות. בהמשך חתמה גם מרוקו על הסכם ברוח זו, וזמן קצר לאחר מכן הצטרפה סודאן. מאחורי הפעילות הדיפלומטית עמד שילוב של מניעים ארוכי טווח שקירבו בין ישראל למדינות המפרץ במשך שנים, יחד עם הממשל האמריקני שהציב כמטרה את קידום היחסים. בכל האמור למדינות המפרץ, ביסוד הסכמי אברהם עומדים שיקולים של ביטחון לאומי, כאשר ברקע האיום האיראני המשותף ובעלת ברית משותפת – ארצות־הברית.1

איחוד האמירויות רואה עצמה יחידה פוליטית אינטגרלית של העולם הערבי. תפיסה זו באה לידי ביטוי בסעיף 6 בחוקתה "העם המרכיב את האיחוד הוא עם אחד, ובמקביל הוא חלק מהאומה הערבית".2 איחוד האמירויות בולטת בגישת האסלאם המתון שלה, בעיקר לנוכח הקו האחיד של מנהיגיה ואזרחיה שרואים בדת מרכיב תרבותי ולא פוליטי. גישה דומה נוקטים גם במדיניות החוץ, שבאה לידי ביטוי במאבק בארגוני טרור סונים ושיעים ובהתנגדות לאסלאם פונדמנטליסטי.

אחד המניעים העיקריים לנורמליזציה הפומבית של מדינות המפרץ עם ישראל קשור ליחסיהן עם ארצות־הברית, ולתמורות שקיבלו עבור החתימה על ההסכמים מממשל טראמפ. במסגרת זו הציג הממשל בינואר 2020 תוכנית שלום בשם "עסקת המאה", לאחר שביוני 2019 הציג הממשל בסדנה שנערכה בבחריין את התועלת הכלכלית העשויה לצמוח מקידום הקשרים בין המדינות המעורבות, וישראל בהן.3 את הוואקום ההגנתי של ארצות־הברית במזרח התיכון תחת ממשל ביידן מתחילים לחוש, עקב יציאתה מאפגניסטאן והתמקדותה בנושאים כמו סין ומשבר האקלים.

לאיחוד האמירויות היה עניין ברור לחזק את הקשר בינה לארצות־הברית, לצבור נקודות זכות בעיני הממשל, לשפר את דימויה ולמצב את מעמדה כשחקנית אזורית משפיעה. ברמה הפרקטית, היא ביקשה לקבל גישה לאמצעי לחימה אמריקניים מתקדמים. באיחוד האמירויות הציגו את ההסכם עם ישראל כניצחון דיפלומטי, המכוון לטובת הפלסטינים וכתשלום הכרחי עבור עצירתה של כוונת החלתה של הריבונות הישראלית בגדה המערבית. מבחינתם הנכונות לנורמליזציה עם ישראל לא זו בלבד שלא נועדה לבוא על חשבון הפלסטינים, אלא שתכליתה לשמר את הרלוונטיות של פתרון בין ישראל לרשות הפלסטינית ואף לתרום ליציבות במזרח התיכון.

גם לבחריין אינטרס לחזק את יחסיה עם ארצות־הברית, להיטיב עם ביטחונה מול האיום האיראני ולשדרג את כלכלתה באמצעות קשרים עם ישראל. עם זאת, ספק רב אם ההסכם בין ישראל לבחריין היה יוצא לפועל ללא אישור של סעודיה, לה השפעה מכרעת על יחסי הביטחון והחוץ של בחריין ואיחוד האמירויות. המהלך שנקט מלך בחריין היה במובנים רבים נועז הרבה יותר מזה שנקטה איחוד האמירויות. זאת לנוכח החתרנות האיראנית בבחריין, החברה הפעילה והתוססת באי ובשל הרוב השיעי במדינה המתנגד לשלטון המיעוט הסוני.4

עם בחירתו של ג'ו ביידן לנשיאות ארצות־הברית בנובמבר 2020, התעוררו ספקות בנוגע לשרידותם של הסכמי הנורמליזציה, בהתחשב שהממשל החדש – אף שהוא תומך בשיפור היחסים בין ישראל לעולם הערבי – חושש מהאופן שבו התנהל התהליך ובנוגע למחירים ששולמו בעבורו. השאלות המדאיגות ביותר מבחינת ישראל ומדינות ערב היו סביב המחויבות של הממשל החדש לעסקת הנשק עם איחוד האמירויות, ולהחלטת הנשיא טראמפ בנוגע לסהרה המערבית. כלל העסקאות ומדיניות הממשל נותרו כמות שהיו.

תמונות לווין של מצרי הורמוז

תמונות לווין של מצרי הורמוז

האיום המשותף מאיראן

ההתייחסות ליחסים בין מדינות המפרץ לאיראן נוגעת בסוגיות גאואסטרטגיות מרכזיות, אך לא פחות מכך במתחים בעולם הערבי ובין הערבים לאיראנים, למציאות החברתית, הדמוגרפית שבמדינות המפרץ ולסכסוכי גבול עתיקים. המהפכה האסלאמית ב־1979 הייתה אירוע מכונן שהשפיע רבות על יציבותו של האזור, ואיראן של אחרי המהפכה השמיעה רטוריקה אנטי מערבית. בניגוד לעבר, היא פיתחה קשרים עם מדינות ערב הרדיקליות לוב וסוריה, ואילו מול המדינות המתונות שבמפרץ החלה להשמיע אמירות תוקפניות.

הדוגמה הראשונה היא הסכסוך הלא פתיר של כיבוש שלושה איים בפתח מצרי הורמוז. אמנם מי שכבש אותם היה השאה ב־1971, אולם איראן האסלאמית ממשיכה את הקו שלו וטוענת שהאיים הם שטח איראני. איחוד האמירויות, ובייחוד אבו־דאבי, מאיימת כבר 30 שנים לפנות לאו"ם, אך הדבר אינו משפיע על איראן. לאחרונה עלתה הצעה באיראן ליישב באיים אלה עשרות אלפי איראנים, כדי להדגיש את הבעלות האיראנית עליהם. 

דוגמה שנייה היא היחסים העכורים בין איראן לבחריין, בשל העובדה שבאוכלוסיית בחריין יש רוב שיעי הנשלט בידי מיעוט סוני, והעובדה שבחריין הייתה בעברה תחת שליטת איראן. רק ב־1970, לאחר שהבריטים פינו את כוחותיהם מבחריין, הסכימה איראן להסיר את תביעתה לשלטון. ההסכמה הייתה רשמית, אולם מבחינה רגשית־הכרתית המצב אינו כך, ואישים איראניים חוזרים ומזכירים מדי פעם שבחריין בעצם שייכת לאיראן.

משקעים כבדים של עוינות הנובעים ממאורעות העבר, מאז הטבח של הסונים בשיעים של כרבלאא ועד מעשי הדיכוי נגד השיעים הנמשכים בסעודיה גם בימינו. נוסף על כך, איראן עמדה ככל הנראה מאחורי פעולות טרור במדינות המפרץ, בעיקר בכווית, כדי לערער את המשטר של השליטים במדינות אלה.5 מדיניוּת איראנית זו כשלה, לא זכתה להד חיובי בקרב הרוב הסוני ולתהודה בקרב המיעוטים השיעים בלבד, בייחוד בבחריין ובסעודיה.

איראן לא הסתפקה בניסיונות התססה, וניהלה התגוששות אידיאולוגית מילולית וציבורית עם סעודיה על כתר הנהגת העולם האסלאמי. היא ניסתה למשל לנצל את החאג' ככלי להכרזת המסר המהפכני. הפרובוקציות של איראן בחאג' הביאו לידי כמה התנגשויות בין עולי רגל איראנים לבין כוחות משטרה של סעודיה. ב־1987, למשל, נהרגו למעלה מ־400 עולי רגל איראניים בידי משטרת סעודיה, והדבר נודע מאז בשיח האיראני בכינוי "טבח מכה".6

להתנהלות האיראנית נוסף הפחד מנשיא עיראק צדאם חוסיין, וכאשר פרצה מלחמת איראן–עיראק ב־1980, תמכו רוב מדינות המפרץ הערביות בעיראק וסיפקו לה סיוע כספי ומדיני. העימות בין איראן לאחדות ממדינות המפרץ הגיע לשיא, כאשר בתגובה לתקיפות של עיראק על מכליות של איראן, תקף צבאה מכליות שפעלו מארצות המפרץ הערביות.7

נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן (מימין) ונשיא איראן לשעבר, חסן רוחאני

נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן (מימין) ונשיא איראן לשעבר, חסן רוחאני

יחסי ארצות־הברית איראן

כדי לבחון בצורה יסודית את ההשפעה של הסכמי אברהם (והסכם הגרעין אם ייחתם או המשכם של הסנקציות), יש צורך להעמיק ביחסי ארצות־הברית–איראן. הראשונה, למרות שהמעיטה את מעורבותה במזרח התיכון, עדיין קובעת את סדר היום האזורי. היא זו שיזמה את הסכם הגרעין הראשון, ולאחר מכן הובילה את היציאה ממנו ואת הסנקציות על איראן. כמו כן, ארצות־הברית יזמה ותיווכה בין ישראל למפרציות בהסכמי אברהם, והיא זו שתקבע אם ייחתם הסכם גרעין חדש בקרוב או שיימצאו כיוונים אחרים.  

מבט אל ההיסטוריה של היחסים בין המדינות מראה כמה מגמות עד לתקופה הנוכחית. בשנות ה־70 של המאה ה־20 החלה ארצות־הברית להסיג את כוחותיה ממזרח התיכון, אך בעשורים האחרונים אנו עדים דווקא למגמה הפוכה – מדינות מרכזיות מבינות כי המפרץ הפרסי הפך מפריפריה למרכז, ובהתאם נבנו במפרץ בסיסים מרכזיים, בעיקר ימיים, המסוגלים להכיל ספינות מערכה בנמליהם.

הצורך של ארצות־הברית למקד את מאמציה בתחרות הבין־מעצמתית עם סין מחייב את ריכוז נוכחותה במזרח אסיה. כמו כן, העצמאות האנרגטית והפסקת התלות האמריקנית במקורות האנרגיה הפוסילית (דלק מאובנים) באזור מפחיתות את המוטיבציה לנוכחות עמוקה בו. הטראומה של הנוכחות הממושכת וחסרת התכלית בעיראק ובאפגניסטאן הפכה מעורבות צבאית מסיבית באזור לבלתי אפשרית מבחינה פוליטית בזירה הפנימית, בוודאי בהיעדר תפיסת איום מידי וקריטי על אינטרסים אמריקניים חיוניים. ממשל ביידן לא ממהר לפרק בסיסים אמריקניים באזור, אך נמנע מלהגיב לכל תוקפנות מקומית על סמלי השלטון האמריקניים, בהם בסיסיו הצבאיים.8

בעיני המשטר האיראני, בחירתו של ביידן לנשיא ארצות־הברית הפיחה תקווה, שכן המשטר התקשה להתמודד עם הסנקציות של הנשיא הקודם שהיה בלתי צפוי בתגובותיו.9

לפני שהתחלף הממשל, התמודדה איראן עם אחת התקופות הקשות שידעה: המשך הסנקציות לנוכח תוכנית הגרעין; חיסול מפקד כוח קֻדס קאסם סולימאני, חיסול ראש תוכנית הגרעין, מֻחסן פחריזדה; מהומות נגד המשטר והסכמי הנורמליזציה של ישראל במזרח התיכון.10

הממשל הנוכחי עושה מאמצים להגיע להסכם מתואם מול איראן, על בסיס הסכם שנכתב ב־2015. במהלך הקמפיין ובהצהרות שנשא לאחר הבחירות, אישר ביידן את כוונותיו לחזור להסכם אם תחזור איראן לעמוד בתנאים. הצהרות אלה נראות בעיני רבים רלוונטיות לשני הממשלים בארצות־הברית. לשניהם  הייתה ועודנה מטרה משותפת, חרף גישותיהם השונות – לקיים משא ומתן על הסכם טוב יותר שיחליף את הסכם הגרעין הנוכחי. כמו כן, רבים חושבים כי הם ניצבים בפני אותן דילמות להשגת ההסכם, שהם בעיקר ההנהגה איראנית שאינה מוכנה לשנות את היחס העוין כלפי ארצות־הברית, ויכולתה לעמוד מול הסנקציות.

לאחר חילופי הממשל חיכו באיראן לראות אם יהיה הבדל בין שני הממשלים, שהצהירו כי הם מחויבים למנוע מאיראן נשק גרעיני. עד כה נראה כי המשטר החדש מנסה אסטרטגיה חדשה מהמשטר הקודם. הנשיא ביידן הצהיר שהדרך המועדפת עליו היא דיפלומטיה, שתביא להסכם גרעין ולהסרת הסנקציות. אולם לא כולם באיראן חושבים שהסכם חדש הוא רצוי. חוגים קיצוניים ושמרניים, שהסתייגו מלכתחילה מהסכם הגרעין ומנכונות איראנית לפשרה עם המערב, שוללים כעת חזרה למשא ומתן בטענה שלא ניתן לסמוך על ארצות־הברית.11

גם בקרב הממשל האיראני, ולא רק בקרב הקיצוניים, נראה כי המכשול הגדול ביותר ביחסים עם ארצות־הברית הוא חוסר האמון הגלוי בין טהרן לוושינגטון. לאחר פרישתו החד־צדדית של ממשל טראמפ מההסכם במאי 2018, ובעקבות מדיניות "מקסימום לחץ" שהפרה באופן בוטה את ההסכם, האיראנים תוהים מדוע עליהם לשוב ולסמוך על מילתו או על חתימתו של נשיא אמריקני. על כן  לצדדים מרחב פעולה צר.12

בעת ממשל טראמפ נהנתה איראן מהמתיחות בין ארצות־הברית ובין בעלות בריתה האירופיות, ואף אימצה מדיניות שנועדה לשמר את אירופה לצידה במסגרת מאמציה לבודד את הממשל האמריקני. המדיניות נשאה פירות משמעותיים, שבאו לידי ביטוי הן בהצבעתן של מדינות אירופה במועצת הביטחון של האו"ם נגד הארכתו של אמברגו הנשק על איראן באוקטובר 2020, והן בהתנגדותן לניסיון האמריקני להחזיר את הסנקציות של מועצת הביטחון. עתה אולי תוכל אירופה לגשר על חוסר האמון הרב בין ארצות־הברית לאיראן.13

נשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה, ראש הסי־איי־איי ומלך סעודיה בן סלמאן במהלך פסגת GCC בריאד, 2016

נשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה, ראש הסי־איי־איי ומלך סעודיה בן סלמאן במהלך פסגת GCC בריאד, 2016

האם ברית הגנה אזורית נגד איראן היא הפתרון?

במהלך השנים היו ניסיונות רבים שלא צלחו לחתימה על בריתות אזוריות נגד איומים משותפים. אחד מהם היה ב־2018 ביוזמת הנשיא טראמפ, במטרה ליצור כוח צבאי ערבי משותף בשם MESA (Middle East Strategic Alliance) שזכה לכינוי "נאט"ו הערבי". ייעוד הכוח היה לבלום את נטיות ההתפשטות של איראן והאסלאם הקיצוני, ועל־פי הדיווחים בברית היו צריכות להשתתף נוסף על ארצות־הברית שש מדינות המפרץ הערביות, ירדן ומצרים.

ניסיונות להקים בריתות הגנה נגד אויב משותף לא נחלו עד כה הצלחה. בשנות ה־50 של המאה ה־20 כשל ניסיון של ארצות־הברית להקים את "ברית בגדאד" (ברית צבאית שבה אמורות היו להיות חברות בריטניה, עיראק, טורקיה, פקיסטאן ואיראן), ומאז כשלו המאמצים להשתמש בליגה הערבית, המסגרת הבין־ערבית הוותיקה ביותר, להידוק שיתוף הפעולה הצבאי בין מדינות ערב. ב־2015 החליטה הליגה הערבית להקים כוח צבאי משולב ובו 40 אלף לוחמים, במטרה לתת מענה הן להשפעה האיראנית והן לקיצוניות אסלאמית. מצרים הייתה אמורה לספק את עיקר הכוח הלוחם, מדינות המפרץ את המימון. באותה שנה הודיעה סעודיה על הקמת ברית צבאית מ־34 מדינות אסלאמיות, למאבק בארגונים תת־מדינתיים דוגמת "המדינה האסלאמית". אף לא אחת מהתוכניות השאפתניות הללו יצאה עד כה מן הכוח אל הפועל.

סעודיה הצליחה ליצור קואליציה צבאית עם מדינות ערביות אחרות לצורכי המלחמה בתימן, שפועלת זו השנה הרביעית נגד המורדים החות'ים הנתמכים על־ידי איראן, אך רק איחוד האמירויות משתתפת בפועל בלחימה. בינתיים המלחמה נמשכת ללא הכרעה, בעוד הקואליציה מואשמת באחריות לפגיעה משמעותית באזרחים וליצירת משבר הומניטרי חריף בתימן. כישלון זה מחזיר למודעוּת העולם הערבי, ובעיקר במצרים, את זיכרון התוצאות הכושלות של ההתערבות המצרית במלחמת האזרחים בתימן בתחילת שנות ה־60, ומרתיע את רוב המדינות הערביות מלהשתתף במאמץ.

דוגמה מוצלחת יותר, על אף שאינה צבאית, היא ה־GCC (Gulf Cooperation Council) שבו חברות כווית, סעודיה, איחוד האמירויות הערביות, עומאן, בחריין וקטר, ומטרתו לחזק את מדינות המפרץ. במסגרתGCC  הותנעו מיזמים כלכליים ואנרגטיים משותפים, תוך הסרה הדרגתית של חסמי הסחר בין המדינות. כמו כן, תיאום בנושאים מדיניים וכלכליים, כמו גם שיתוף פעולה בנושאי בקרת גבולות, פשע ומלחמה בטרור, מתקיימים במקביל.

להקמת ברית הגנה אזורית יש קשיים רבים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים. חלקם של השחקנים האזוריים וחלקם מתוך אינטרסים של מעצמות באזור. ארצות־הברית היא דוגמה טובה, מכיוון שהקמת קואליציה ערבית אזורית יכולה למנוע, או להפחית את הצורך בהצבה של כוחות אמריקניים על הקרקע. הברית תוכל לחסוך את העלויות הפוליטיות בזירה הפנימית מחד גיסא, אך תצריך השקעה כספיות עבור ארצות־הברית, כתוצאה מהגדלת הסיוע הצבאי לברית זו מאידך גיסא. עם זאת, באזורנו יש שונות אתנית גדולה בין המדינות ובתוכן, ולעיתים אויב משותף אינו מספיק ליצירת קואליציה. מה גם שאחדוּת בקרב מדינות ערב תמיד הייתה קשה להשגה בשל יריבויות שבטיות, משפחתיות ובין־אישיות ישנות, סכסוכים טריטוריאליים ועמדות שונות בנוגע לאויבים משותפים כדוגמת איראן והאחים המוסלמים שמעכירה את היחסים בין חלק מהמדינות.

ההזדמנויות כיום לברית ההגנה נובעות ממספר תהליכים. הראשון, צירוף של ישראל לפיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM) המאפשר יתר שיתוף פעולה מבצעי באזור גאוגרפי עתי, גם אם בחסות אמריקנית, בין ישראל למדינות המפרץ. בינואר 2021 הגיעו מדינות המפרץ להסכם פיוס עם קטר לאחר חרם שנמשך מעל שלוש  שנים, מה שאִפשר להדק את שיתוף הפעולה הבין־ערבי, לפחות "על הנייר". כמו כן, מבחינת ארצות־הברית קואליציה ערבית אזורית תצמצם את הכוחות האמריקניים על הקרקע, ובה בעת להמשיך ולפעול לשימור האינטרסים האמריקניים החיוניים באזור. תהליך נוסף הוא העובדה שברית ההגנה ההדדית מוגבלת בדרך כלל לאזורים או אויבים מסוימים. מנקודת מבט ישראלית, הגיוני לכוון כי ברית מסוג זה תהיה מכוונת נגד האיום האיראני, בלי לאלץ את השותפים להתגייס נגד איומים נוספים כמו חזבאללה וחמאס.

מנגד, להקמת ברית הגנה כמה סיכונים:

1. ברית הגנה נובעת מהסכמה בין מדינות, שלהן החופש לעצבה בהתאם לאינטרסים השונים בכפוף לנורמות הבינלאומיות המחייבות, כמו האיסור על תוקפנות כלפי צד שלישי שאינו בהכרח האויב של מי מהצדדים.

2. צמצום חופש הפעולה של אחת המדינות בברית. פעולה של ישראל נגד חזבאללה בלבנון, לדוגמה, עלולה לפגוע במשמרות המהפכה האיראניים ולעורר פעולה איראנית נגד ישראל. גם אם הברית תוגבל לאיום על־ידי איראן, יהיה הגיון בדרישה אמריקנית שישראל תתאם עמה גם פעולות נגד בני בריתה של איראן בלבנון.

3. ברית היא הסכם משפטי מחייב, וביטולה בידי אחד הצדדים לנוכח התפתחות פוליטית הוא סיכון למימושה. כמו כן, מימוש הברית מתאפשר רק אם קיימת נכונות פוליטית. ברית נאט"ו היא דוגמה טובה, מכיוון שלארצות־הברית יש בה שורה של בריתות הגנה הדדית דו־צדדיות עם יפן, הפיליפינים ודרום קוריאה. בעבר הייתה לארצות־הברית ברית דומה עם טאיוואן, אך האמריקנים ביטלו אותה חד־צדדית לאחר חידוש היחסים הדיפלומטים עם סין.

ראש הממשלה נפתלי בנט, ויורש העצר של איחוד האמירויות שייח׳ מוחמד בן זאיד, בארמון באבו דאבי בדצמבר 2021 (צילום ארכיון: חיים צח/ לע"מ)

ראש הממשלה נפתלי בנט, ויורש העצר של איחוד האמירויות שייח׳ מוחמד בן זאיד, בארמון באבו דאבי בדצמבר 2021 (צילום ארכיון: חיים צח/ לע"מ)

סיכום

בחלוף שנתיים מהסכמי אברהם השתנה מצבה האזורי המבודד של ישראל. מתפיסה עצמית של מדינת "אי" מוקפת אויבים, היא רואה עצמה כמדינה שיש לה לא מעט ידידים ושיתופי פעולה עם מדינות המפרץ. אולם שיתופי פעולה כלכליים אינם מספיקים. אחת המטרות המרכזיות שרצתה ישראל להשיג בחתימה על ההסכמים הייתה ליצור ציר מול האיום האיראני. צריך לזכור כי במקביל להתפתחות הקשרים בין ישראל לאמירויות, מקיימות חלק ממדינות המפרץ כמו קטר וסעודיה קשרים עם איראן, מה שמגביר את האיום האיראני על ישראל. הביקור של נשיא ארצות־הברית בישראל הוא הזדמנות עבור ישראל לפעול להרחבת בריתות אזוריות, במטרה לייצר קואליציה אזורית חזקה ואחודה שתוביל לשגשוג אזורי במזרח התיכון.

הסכמי אברהם לא מיצו עד כה את פוטנציאל השיפור במצבה האסטרטגי של ישראל ובמתן מענה לאתגרים שלפתחה. האיום האזורי המשותף הנשקף מאיראן היה ונותר מניע מרכזי בנרמול היחסים, אולם הוא נשחק בשל שינוי במדיניות ארצות־הברית במעבר בין ממשל טראמפ לממשל ביידן, וההפחתה המשמעותית בנכונות האמריקנית לספק תמורות ביטחוניות וכלכליות למדינות שבהסכם.

כמה חסמים מקשים על מדינות האזור להרחיב ולהעמיק את הסכמי אברהם, אך כל שינוי באחד מהם או צעד אפילו קטן מצד אחת המדינות באזור, יכול לפתוח הזדמנויות רבות לחיזוק היחסים, גם אם בתחומים בודדים בלבד:

1. צמצום נוכחות כוחות אמריקניים במזרח התיכון שוללת את האופציה הצבאית נגד איראן, ומעלה חשש כבד בקרב מדינות המפרץ שארצות־הברית לא תעניק להם את מטריית ההגנה מול איראן.

2. הסכמה בין ארצות־הברית והמעצמות לאיראן על חזרה להסכם הגרעין.

3. קושי של מדינות ערב לקדם הסכמי נורמליזציה עם ישראל בשעת הסלמה ועימות צבאי בין ישראל לפלסטינים ומול לבנון.

4. הפעלת גורמים סוררים, בעיקר על ידי איראן, לפגיעה בנתיבי שייט, בנמלים, במתקנים אסטרטגיים ובשגרת חיים במדינות "הסכמי אברהם".

בעקבות חילופי הגברי בארצות־הברית מחפשות מדינות המפרץ, ובכלל זה איחוד האמירויות, את המחליף הראוי בעל האינטרס ארוך הטווח. חשוב להבין כיצד איחוד האמירויות רואה את סביבתה הגאואסטרטגית, ובהתאם להבין אם ישראל תוכל למלא את הוואקום.

הסכמי אברהם נשאו עמם תקוות גדולות. אחת המרכזיות שבהן הייתה החלשת איראן מול צמיחתה של ברית אזורית חזקה, שנועדה ליצור אלטרנטיבה לכוחות האמריקניים הנסוגים הדרגתית מעיסוק באיומי הביטחון האזוריים במזרח התיכון. ההחלטות שהתקבלו בתקופת הזמן הקצרה מאז החל הנשיא ביידן את כהונתו, הציבו זרז ישיר עבור ישראל ומדינות האזור לבחינת החלופה של הקמת ברית אזורית מול איראן. בפועל, איראן התחזקה בשנה החולפת, ואת הקשר הישראלי-מפרצי קשה לתאר כחזית משותפת.

היעד המרכזי של יצירת ציר שיתוף פעולה במזרח התיכון לבלימת השפעת איראן באזור עומד בעינו. ישראל נדרשת לפיכך להשלים את החסר בתחום הביטחוני, ולקדם הסכמי שיתוף הפעולה להמחשת פירות השלום.

המאמר מבוסס על פרויקט גמר מחקרי שנכתב במסגרת המכללה לביטחון לאומי.

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן: https://bit.ly/3ledAzz

הערות

  • גוז'נסקי, י' ופוייר, ש' (2021, 18 באוקטובר). הסכמי אברהם: הישגים, אתגרים והמלצות לממשלה. המכון למחקרי ביטחון לאומי

  • חסקין, ג' (2020, 16 בינואר). איחוד האמירויות הערביות: גיאופוליטיקה, אסטרטגיה והסכם השלום עם ישראל. מדריך חובק עולם:  https://bit.ly/3AlJp2B

  • גוז'נסקי ופוייר (2021)

  • שם

  • רבי, ע' וגוז'נסקי, י' (פברואר 2012). מדינות המפרץ: בין איראן למערב. מרכז משה דיין והמכון למחקרי ביטחון לאומי

  • ליטבק, מ' (פברואר 2012). איראן ומדינות המפרץ. מדינות המפרץ: בין איראן למערב, עמ' 13

  • הראל, ע' (2019, 15 ביוני). פרשנות – תקיפת המכליות: איראן בלחץ, וישראל מעדיפה להישאר מחוץ לתמונה. הארץ

  • סוכנויות הידיעות (2021, 19 בנובמבר). דיווח: איראן תקפה בסיס אמריקאי בסוריה כנקמה על התקיפות המיוחסות לישראל. מעריב

  • אדבהאר, ק' (2021). יחסי אירופה-ארה"ב ומדיניות איראן. איראן והזירה הבינלאומית: אתגרים והזדמנויות, עמ' 15־18

  • שם

  • שם

  • שם

  • שם