במה: "גם מצלמה היא נשק"

ד"ר ענת חן, מידענית, המכללה לביטחון לאומי10.02.2022

על תרומתו של הצילום לשדה הקרב - מחשבות בעקבות הסרט "תמונת הנִצחון" של אבי נשר על תפקידה של המדיה במלחמה המנוהלת באמצעי התקשורת, לא פחות מאשר בשדה הקרב הממשי
מוחמד חסנין הייכל (בגילומו של השחקן אמיר חורי) מתוך הסרט "תמונת הנִצחון", 2021. צילום: עמית יסעור

מוחמד חסנין הייכל (בגילומו של השחקן אמיר חורי) מתוך הסרט "תמונת הנִצחון", 2021. צילום: עמית יסעור

מוחמד חסנין הייכל היה כתב צבאי מתחיל בעיתון המצרי "אח'ר סאעה" (השעה האחרונה), כאשר נתבקש להצטרף אל הכוחות המתנדבים המצריים שלחמו בארץ ישראל ב־1948. דמותו שימשה השראה לעיתונאי המצרי בסרט "תמונת הנִצחון" (אבי נשר, 2021). ב־1948, בשובו מן הקרבות, כתב הייכל: "כשיצאתי אל ארץ הקודש חשבתי כמו רבים מאחיי הערבים שאמצא שם יהודים עלובים, כפופי גו ואפופי פחד שיימלטו כל עוד נפשם בם כשנתחיל להרוג בהם. נוכחתי לדעת שטעיתי. היהודים שראיתי בשדה הקרב נלחמו עד טיפת דמם האחרונה, (הם) הרבו לנקוט תכסיסים מתוחכמים וסירבו להיכנע. כל צבא ערבי שיפלוש לפלסטין מוטב שייקח בחשבון את מה שכתבתי לעיל. הקרב על ארץ הקודש לא יהיה קל".1

הבחירה להציג את הנרטיב המצרי של המלחמה דווקא דרך האוחז במצלמה, שמתעד, מפרש ועורך את הסיפור, איננה מקרית. למעשה זהו סרט שתרומתו העיקרית לדיון העכשווי קשורה בתפקידה של המדיה במלחמה המנוהלת באמצעי התקשורת, לא פחות מאשר בשדה הקרב הממשי. הקשר בין תיעוד חזותי, קודם ציור ואחריו צילום, ובין מלחמות  – היה קיים מאז ומתמיד, אבל הלך וגבר כאשר המדיה הגיעה לכל בית בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. תמונות הניצחון בסיום המלחמה ב־1945 – הנפות הדגלים באיווה ג'ימה ועל בניין הרייכסטאג – קיבעו את התפיסה שצילום הוא חלק מתודעת הניצחון. במלחמת וייטנאם הצליחו סרטי הקולנוע להשפיע באופן ישיר על דעת הקהל, ויש מי שטוען שאף על מקבלי ההחלטות.

בשבועות שלאחר צאת הסרט לאקרנים אנו עדים לדיונים על אודות משמעותו של הזיכרון ההיסטורי, ועל האופן שבו אנו מספרים את הסיפור. מנגד, אפשר להסתכל על הסרט מבעד לפילטר של הזירה החזותית המתנהלת כיום, על תפקידו ומשמעותו של המדיום (גם הווירטואלי) כעדות, כפרשנות ולעיתים אף כמחולל אירועים בעצמו. הנרטיב המצרי בסרט מתחיל בסצנה שממחישה את המודעוּת של המנהיג לעוצמתה של המדיה, בימים שאנשים צרכו תקשורת וחדשות בבתי הקולנוע. על־פי פקודתו של המלך פארוק, בבתי הקולנוע לפני הקרנות סרטים עלו מעין מהדורות חדשות קצרות שהביאו לצופים את האקטואליה ממולדתם. הכתב הצבאי נקרא אל הדגל, ויוצא חמוש בצלם ובמצלמה כדי לתעד ולהפיק קטעים שדרכם יעביר את המסרים "הנכונים".

ואולם מסתבר שלמצלמה חיים משל עצמה. היא מצלמת את מה שקורה, ולא רק את שהיא אמורה – סוג של עדות בעידן שבו הדיון הפילוסופי על אודות שאלת האמת תפס תפנית חדשה. את כוחה של המצלמה כעד מספר היטיב לבטא מבקר הספרות רולאן בארת בספרו מחשבות על הצילום באמצעות הביטוי הידוע "זה היה שם".2 כוונתו הייתה שהצילום הוא מדיום שנתפס כמי שדובר אמת. אנו מאמינים למה שמצולם, ודרכו מבינים מה היה שם. כיום ברור לנו שכל צילום יכול להיות גם מניפולטיבי, והמצלמה יכולה לתפוס סוגים שונים של אמיתות, כפי שקורה בסרט זה.

מנחם תלמי, מכתביו של קצין מצרי: סיפור זוכה בפרס על המאבק בין ישראל והמצרים בנגב ב־1948

מנחם תלמי, מכתביו של קצין מצרי: סיפור זוכה בפרס על המאבק בין ישראל והמצרים בנגב ב־1948

אחד הקונפליקטים בסרט הוא לא מה לצלם, אלא מה ומתי לא. והתשובה – כמעט אף פעם. מתוך הבנה שמצלמה היא נשק לכל דבר, חשוב שתישאר פתוחה כל הזמן. בתחילה נדמה שרק לעיתונאי יש את המודעוּת לכוחו של הצילום, אבל לאט לאט גם המפקד המצרי של כוחות המתנדבים נעשה מודע לנוכחותה של המצלמה. הדבר בא לידי ביטוי דווקא בקריאה שלו "לא לצלם!", כאשר המצלמה קולטת את החיילים המצרים בוזזים שלל. בוויכוח בין המפקד – שאוסר לצלם את האקט הלא מוסרי – ובין העיתונאי, מסביר הראשון שאינו רוצה שהחיילים יצולמו ברגע של ביזה. העיתונאי מסביר מנגד שלקחת אוכל זה אנושי. לרגע אפשר להתבלבל. מדוע הוא עושה את זה? למה הוא מגן על המעשה של החיילים כאשר ברור שהוא מבין שמדובר במעשה לא מוסרי?

נראה כי התשובה היא שהוא אינו מגן על המעשה אלא על פעולת המצלמה. מבחינתו, כל מניפולציה או פרשנות שיצליח למכור למפקד שווה את העובדה שהמצלמה תישאר בפעולה. כל עוד המפקד לא סוגר לו את המצלמה, אזי יש סיכוי לספר את הסיפור. הפעם היחידה שהוא מהסס לפתוח את המצלמה היא דווקא כאשר המפקד קורא לו באופן מפתיע לחדרו ומבקש ממנו לצלם, בפקודה. אז העיתונאי מתחיל לחשוד וקולט בחושיו העיתונאיים שיש לפניו תעמולה. ואכן בקטע שבו המפקד מוחק מן המפה את קיבוץ "יד מרדכי" ומכריז על ניצחון, העיתונאי והצלם חשים אי נחת וניצול. ואולם גם באותה סיטואציה הם מצלמים, מתחושה שהצופה החכם כבר יידע להבדיל בעצמו בין צילום שהוא עדות ובין תעמולה.

יש לציין שהרעיון לספר את הסיפור של מלחמת העצמאות שלנו דרך העיניים של האחר – החייל או המפקד המצרי – אינו חדש. בתום המלחמה פרסם מנחם תלמי סיפור בהמשכים בעיתון דבר לילדים בשם מכתביו של קצין מצרי. שם המלחמה מוצגת מנקודת מבטו של קצין מצרי שמגלה בהדרגה את עליונות הלוחם העברי.3

רוברט קאפה, מותו של חייל לויאליסט, 1936

רוברט קאפה, מותו של חייל לויאליסט, 1936

מהי תמונת ניצחון?

שמו של הסרט, "תמונת הנִצחון", מעלה שוב את השאלה מהי אותה תמונה ומה התכונות הנדרשות מתמונה כדי שתספק את הסחורה. המנהיג המצרי רוצה את תמונת הניצחון אבל בסיומו של הסרט, כאשר העיתונאי המצרי, זה שלכאורה אמור להפיק את אותה תמונה, מתמקד  בכניעה של הלוחמים הישראלים בקרב ניצנים מניפים בד לבן – יש תחושה שגם הוא בעצמו לא מאמין שזאת תמונת הניצחון. לא כל תמונת מלחמה, ובוודאי לא כל תמונה של כניעה, היא תמונת ניצחון. למשל הצילום  של הצלם רוברט קאפה "מותו של חייל לויאליסט" ממלחמת האזרחים בספרד ב־1936, חשוב מאוד אבל אינו תמונת ניצחון. הצלם הצליח לתפוס במצלמה את הרגע שבו החייל נופל ומת, והתמונה הפכה לסמל לחידלון המוות.

לכן, דווקא משום כך אינה יכולה להיות תמונת ניצחון. המאפיין הראשון של תמונת ניצחון – אין בה מוות. יש בה חידה, מסתורין, שאלה. אולי משום כך העיתונאי המצרי ב"תמונת נִצחון" מבקש מהצלם להתמקד בפניה של מירה בן ארי (בגילומה של השחקנית ג'וי ריגר), וקולט את חיוכה. בן ארי, האלחוטנית של ניצנים, היא למעשה הדמות הראשית בסרט ודרכה מסופר הסיפור מן הצד הישראלי. חיוך הוא מרכיב חשוב בתמונת ניצחון, גם אם מדובר בחצי חיוך. אלא שאז מדובר בתמונת הניצחון של לוחמי ניצנים ולא של המצרים. למצלמה כאמור חיים משלה.

מירה בן ארי (בגילומה של השחקנית ג'וי ריגר) מתוך הסרט "תמונת הנִצחון". צילום: עמית יסעור

מירה בן ארי (בגילומה של השחקנית ג'וי ריגר) מתוך הסרט "תמונת הנִצחון". צילום: עמית יסעור

הדרמה בתמונה , שבה מירה מחייכת חיוך סרקסטי למצלמה, טמונה בפער בין מה שאנחנו הצופים יודעים, ובין מה שהיא עוד אולי לא יודעת. אנו יודעים שזאת תמונת המוות. מירה מחייכת, ורגע לאחר מכן מחסלת את הקצין המצרי שרצח את המפקד הישראלי שנופף בדגל לבן. היא נורית למוות מיד לאחר מכן.  

מאות רבות של תמונות חזקות וחשובות מרגעי מלחמה גדולים אינן תמונות ניצחון. בעולם הצילום מקובל להבחין בין שני סוגים של תצלומים: הראשון – תצלומים ספונטניים שתפסה עדשת המצלמה באופן מקרי. למשל הצילום "מותו של חייל לויאליסט". השני – תצלומים מבוימים.  באופן מפתיע תמונות ניצחון מתחלקות לשני הסוגים. האם מירה, שמחייכת בסיומו של הקרב הטרגי רגע לפני מותה, מודעת לקיומה של המצלמה? אפשר לשער שכן. מבחינת הצופים זהו רגע הדומה לרגע של צניחת החייל המת – אנחנו יודעים את מה שיקרה עוד רגע.

וינסטון צ'רצ'יל ותמונת הניצחון שלו

וינסטון צ'רצ'יל ותמונת הניצחון שלו

תמונת הניצחון המחויכת המפורסמת ביותר שייכת לווינסטון צ'רציל. חצי שנה אחרי שרדיו בי־בי־סי יצא בקמפיין "V for Victory" אימץ צ'רצ'יל את התנועה שהפכה לסימן ההיכר שלו, יחד עם הסיגר. התמונה חצי ספונטנית וחצי מבוימת. יש בה מודעוּת חזקה לנוכחות המצלמה מצד המצולם, ותכנון מצד המצלם. שני הצדדים יודעים בדיוק מה עומד לקרות – סוג של הסכם בלתי כתוב ששירת את שני הצדדים: ראש הממשלה יספק את המחווה שלו שנתנה תקווה לרבים, והצלמים יתפסו את "הרגע" ויפיצו את הדימוי.

כך גם ברגע ב"תמונת הנִצחון" בין  הצלם המצרי ומירה. החוזה קובע כי הוא יצלם אותה והתמונה תלווה את סיפור גבורתה. בסצנת הסיום של הסרט אנחנו רואים את העיתונאי המבוגר מביט בתמונה של הגיבורה מתוך הספר, ומבינים ששני הצדדים קיימו את החוזה. המצלמה היא העדות שהכול קרה.

הנפת דגל ארצות־הברית באיווה ג'ימה, 23 בפברואר 1945

הנפת דגל ארצות־הברית באיווה ג'ימה, 23 בפברואר 1945

בין איווה ג'ימה לניצנים

התמונה של הנפת הדגל באיווה ג'ימה היא צילום של הצלם ג'ו רוזנטל שבו הונצח אירוע סמלי של שישה חיילים אמריקנים מניפים את דגל ארצות־הברית על הר סוריבאצ'י שבאי היפני. האם יש רק תמונת ניצחון אחת? מה קורה כאשר תמונת הניצחון רוצה להעביר מסר יותר מורכב ממה שמעבירה התמונה?. אם מסתכלים על התמונה בלי להתייחס לכל הפרשנויות שנכתבו עליה, הרי שהמונצח בה מעט מגוחך. מדובר בסך הכול על מוט עם דגל מעליו, ששישה חיילים חסונים ובריאים דוחפים בכוח רב כאילו היה זה הסלע של סיזיפוס. לשם מה יש צורך בשישה חיילים להניף דגל? אפשר היה להסתפק בחייל אחד עומד עם הדגל וכל השאר עושים קפה.

מדוע אם כן זכה רוזנטל בפרס פוליצר על התמונה? רוזנטל, כמו צלמים גדולים אחרים שהתרוצצו בשדות הקרב במלחמות הגדולות, הוא "צייד". הוא היה שם וידע לזהות את הרגע. הוא חיכה בזמן ההנפה הראשונה, וכנראה לא מצא אותה פוטוגנית מספיק. כמו צייד טוב לא התייאש וארב בשקט. החיילים שנלחמו על ההר ידעו בוודאות שיש לידם צלמים. הנפת הדגל בצורה שבה הניפו אותו יכלה להתפרש רק לנוכח מודעוּתם למצלמה. האם היו מניפים כך את הדגל בצורה הרואית אם לא הייתה שם מצלמה? אי אפשר לדעת. אבל הייתה שם מצלמה, הם ידעו על קיומה והניפו את הדגל. פעם, ועוד פעם. כל הזמן הזה חיכה הצייד שהרגע הנכון ביותר יהיה שלו. הוא לחץ על ההדק בשנייה שנראו בשיא כוחם – חבורה מגובשת, נחושה, שמניפה בד המחובר למוט עץ – והצליח ללכוד את הרוח. הצמדה של תצלום למילה "ניצחון" יוצרת מעגל פרדוקסלי. מהו רגע הניצחון? מה שרואים בתמונה. מה רואים בתמונה? ניצחון. כלומר אי אפשר להגדיר מהו ניצחון באמצעות תמונות ניצחון, אבל אפשר לקבע אותו ולהפוך אותו מסימן שאלה – האם ניצחנו? לסימן קריאה: "ניצחנו!".

מה בין תמונת הניצחון באיווה ג'ימה וקרב ניצנים? ראשית, הסיפור של ההקרבה. רק שלושה חיילים מהמצולמים בתמונה מאיווה ג'ימה שבו לבסוף מן הקרב הקשה. מבחינתם, תמונת הניצחון צולמה מוקדם מדי. ואולם במלחמות הסיפור איננו שייך לפרט. ובכל זאת, למרות שהמצולמים לא ניצחו את הקרב במובן האישי, כשם שבן ארי לא ניצחה אותו בסיפור נפילתה, הרי שהקרבתם שירתה את האתוס יותר מכל דבר אחר. ואולי תמונת הניצחון של הקרב הקשה באיווה ג'ימה היא אחרת. אין בה דגל או הנפה. להיפך, כפיפות יש בה. נטייה של הגוף כלפי מטה ולא כלפי מעלה. צלמי מלחמה רבים התרוצצו על אותו ההר בסיום הקרב כאשר נכבש האי. צילום אחד זכה בפוליצר, מכיוון שהיה בו כל מה שתמונת ניצחון צריכה, אך היו צלמים נוספים, רגעים אחרים ותמונות שונות.

דיק הוניאק, חיילים אמריקנים וחייל יפני בקרב על איווה ג'ימה

דיק הוניאק, חיילים אמריקנים וחייל יפני בקרב על איווה ג'ימה

תמונה אחרת מן הקרב, של הצלם דיק הוניאק, היא תמונת ניצחון. מצולמים בה חיילי מארינס אמריקנים משקים או נותנים חצי סיגריה לחייל פצוע יפני. חיילים יפנים מועטים שרדו את הקרב, ואחד החיילים האמריקנים רושם דבר מה בפנקס. אולי את שמו של החייל. זהו רגע אנושי שיש בו ניצחון בלי להניף דגלים.

בין איווה ג'ימה להנפת הדגל על בניין הרייכסטאג

תמונת הנפת הדגל על בניין הרייכסטאג, שעיני כל העולם היו נשואות אליה – כמעט אף פרט בה אינו נכון. סטלין הכיר היטב את הצילום של הנפת הדגל באיווה ג'ימה, ורצה תמונת ניצחון משלו. הוא לא רצה שאחרי כל המאמץ של הצבא הסובייטי, התמונה שתישאר לאנשים בסוף המלחמה היא הנפת הדגל האמריקני. חודשיים לאחר הנפת הדגל באיווה ג'ימה ופרסום תמונתו של רוזנטל נדרשו מפקדי הדיוויזיות הסובייטיות שהשתתפו בכיבוש ברלין להניף דגל מעל בניין הרייכסטאג. כלומר תמונת הניצחון, כמו זאת שהוצגה בסרט, הוזמנה ונעשתה חלק מהתעמולה.

לבניין הרייכסטאג לא הייתה חשיבות אסטרטגית כי אם סימבולית. ייתכן שיש בכך הקבלה לניצנים במלחמת העצמאות– בחירה של מרחב מצומצם שיסמל דבר מה גדול ממנו. הקרב על בניין הרייכסטאג החל ב־29 באפריל 1945. שתי דיוויזיות סובייטיות יצאו לכבוש את הבניין שבו היו 1,000 חיילים גרמנים. ההתקפה הראשונה נכשלה. במהלך ההתקפה שנייה, שנפתח למחרת בצהריים הצליחה קבוצה של לוחמי סיירת סובייטים תחת פיקודו של סמיון סורוקין לטפס על הגג ולעמוד על אחד מפסלי הסוסים שהיו שם. טוראי אחד, גאורגי בולאטוב הצליח להניף דגל מאולתר. במקביל קבע צוות תותחנים דגל משלו על אחד העמודים שעל הגג, ולפי דיווחים שני צוותים נוספים עשו זאת במקביל.

בשעה שהצוות של סורוקין היה על הגג והניף את הדגל, הבניין טרם נכבש. היו בו חיילים גרמנים שהמשיכו להילחם בחירוף נפש, אולם לאט לאט הגיעה לבניין הידיעה מלמעלה שהדגל כבר הונף והבניין נכבש. הידיעה התפשטה בין החיילים, נמסרה לז'וקוב שפיקד על כיבוש ברלין, ממנו לסטלין ומשם שודר ברדיו הסובייטי. למפקדים בשטח לא נותר מרחב תמרון. הם ידעו שעכשיו הם חייבים לכבוש את הבניין מהר ולהשיג את תמונת הניצחון.

הנפת הדגל על בניין הרייכסטאג, 1945

הנפת הדגל על בניין הרייכסטאג, 1945

הקרב על הבניין נמשך יומיים נוספים. רק ב־2 במאי, במהלך הניסיון השלישי, נכבש הבניין. בשעה 22:00 הוצב הדגל הרשמי של הדיוויזיה על גג הבניין בידי שני חיילים – האחד רוסי והשני גאורגי, תחת פיקודו של קצין התעמולה האוקראיני גאורגי ברסט. יש לציין שחיילים אלה שהניפו את הדגל לא השתתפו כלל בקרב על כיבוש הבניין, ונבחרו בשל חזותם הפוטוגנית. מאוחר יותר ז'וקוב, שלא אהב את קציני התעמולה, מחק את שמו של המפקד מתוך הדיווחים הרשמיים. כך או כך, כל זאת לא הוליד את התמונה שסטלין חיכה לה.

התצלום הדרמטי שמוכר לכל העולם הוא עבודת בימוי של צלם צבאי ממוצא יהודי – יבגני חאלדיי. בסוף הקרב לקח עימו אל גג הבניין שלושה חיילים אקראיים לחלוטין – לא כאלה שהניפו את הדגל בתחילת הקרבות או בהתקפה השלישית, וצילם את הסצנה המפורסמת. שלושת החיילים המצולמים בתמונה הם: אלכסיי קובליוב, אבדול חאכים איסמאילוב ולאוניד גוריצ'ב.

איסמאילוב, שהיה כאמור חייל פשוט ולא גיבור מלחמה יוצא דופן, אסף במהלך הקרב כמה שעונים מהחיילים הגרמנים ושם אותם על היד. לצערו, הדבר הונכח בצילום של חאלדיי. ביזה ותמונת ניצחון לא הולכים ביחד, ולכן התמונה עברה עיבוד וריטוש כדי שתתאים לנרטיב. בכך לא הסתיים הסיפור. בתמונה מאיווה ג'ימה נהרגו חלק מהמצולמים בקרב עצמו. לעומת זאת, בהנפת הדגל על בניין הרייכסטאג טוראי גאורגי בולאטוב, שהיה החייל הראשון שהניף את הדגל לפני שנכבש הבניין, נאלץ במשך שנים להתמודד עם ההשתקה, השכחה והנרטיב המבוים. לבסוף, כאשר העז לספר את סיפור ש"היה שם" ולפגוע בתמונת הניצחון הרשמית, סירבו חבריו להאמין לו והוא היה מושא ללעג עד שהתאבד ב־1973. מפקד הצוות שלו, סמיון סורוקין, תלה את עצמו ב־1994. לפעמים יש צורך להקריב את היחיד, בשביל להכניס לזיכרון הקולקטיבי תמונת ניצחון אחת.

גמאל עבד אל־נאצר, הפילוסופיה של המלחמה, 1961

גמאל עבד אל־נאצר, הפילוסופיה של המלחמה, 1961

גם ספר הוא נשק

"תמונת הנִצחון" נפתח בסצנה המתרחשת שנים רבות אחרי שהסתיים הקרב בניצנים. בביתו של הייכל (בגילומו של השחקן אמיר חורי) הטלוויזיה משדרת את חתימת הסכמי השלום בקמפ דיויד. אין ספק שעל המסך אנחנו רואים תמונת ניצחון, אולם העיתונאי שיצא לקרב בצעירותו כדי להפיק את סרט התעמולה ולהביא את תמונת הניצחון מקרבות 48' אינו רוצה, או אינו יכול, לקבל את הסכמי השלום כתמונת ניצחון ורואה בהם כישלון. הייכל הפך לימים להיות עיתונאי חשוב, אבל גם סופר הצללים של שליט מצרים ואבי המהפכה הערבית – גמאל עבד אל־נאצר. הייכל היה זה שכנראה ניסח את האידאולוגיה הערבית, כפי שבאה לידי ביטוי בספרו של נאצר הפילוסופיה של המהפכה.4 הספר תורגם לעברית ב־1958 ויצא לאור בהוצאת מערכות. זהו פרט מעניין שמתכתב עם אחד העקרונות המנחים את הנרטיב הישראלי במהלך הדרך, והוא מוטיב מרכזי בסרטו של נשר – גם את הנרטיב של האחר צריך לדעת ולספר. אחרת הנרטיב שלנו יהיה חסר.

הערות

  • סלע, י' (2010, 14 באוגוסט). מוחמד חסנין הייכל – העורך המיתולוגי של העיתון המצרי אל־אהראם. The Mideast Forum

     https://www.mideast.co.il/p-2_a-351

  • בארת, ר' (1988). מחשבות על הצילום (ד' ניב, תרגום). כתר

  • אשד, א' (2022, 1 בינואר). מכתביו של קצין מצרי: סיפור זוכה בפרס על המאבק בין ישראל והמצרים בנגב ב־1948 מאת מנחם תלמי. יקום תרבות

  • נאצר, ג' (1961). הפילוסופיה של המהפכה. מערכות