פרק 8: מארג של מערכות יחסים

איתמר רבינוביץ', סגן יו"ר המכון ללימודי ביטחון שליד אוניברסיטת תל־אביב, נשיא קרן דן דוד ועמית לא תושב במכון ברוקינגס בוושינגטון 28.11.2022

כפי שראינו במהלך בחינה זו של הסכסוך הישראלי־ערבי, יש במונח זה עצמו כדי להטעות במקצת, מכיוון שהוא יוצר רושם שקיים סכסוך יחיד שבו ישראל עומדת מול העולם הערבי העשוי מקשה אחת, וכי העליות והמורדות שביחסי ישראל והפלסטינים, למשל, קשורות בטבורן ליריבותה עם מדינה כעיראק, או ליחסיה המורכבים עם מרוקו. תפיסה זו נכונה במידה רבה: מגמות רחבות היקף אכן השפיעו על האזור כולו; ככלות הכול, הקולקטיב הערבי התגייס למלחמה בישראל ב־1948, השתתף בסכסוך כשזה תסס והתפתח, ספג מהלומה עזה אחרי 1967, גינה את סאדאת ב־1977 על שנע לכיוון השלום ואימץ את נוסחתו רק כעבור עשור. אך מתחת למטריית האחדות והעמדה המקובלת כלפי ישראל תמיד היו בעולם הערבי חריגים, יריבויות ומתיחויות.

במהלך שני העשורים הראשונים של המאה ה־21 עברה הפוליטיקה האזורית והבין־לאומית של המזרח התיכון תמורה מהותית בשל שורת התפתחויות: התרחקותה של ארצות־הברית מן האזור, חזרתה החלקית של רוסיה, התעצמות תפקידה של סין, המשברים שהשפיעו על מערכת המדינות הערביות והתפקידים החדשים שהחלו איראן ותורכיה למלא באזור. במשך רוב המאה ה־20 שתי מדינות אלה, שירשו אימפריות גדולות ששלטו בחלקים של האזור במאות הקודמות, מילאו תפקיד מוגבל.

תורכיה ראתה עצמה, בייחוד תחת ממשלות חילוניות, כמדינה אירופית בעוד איראן התמודדה עם האיום הסובייטי ואתגרים פנימיים. מצב דברים זה החל להשתנות ב־1979 בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן, שהחלה חותרת לייצא את המהפכה שלה בייחוד למדינות מזרח תיכוניות בעלות רוב או מיעוט שיעי.

לקריאת הפרק המלא לחצו כאן או על "הורדת PDF"

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאןhttps://bit.ly/3ledAzz