פרק 3: שנים של קיפאון

באוקטובר 1998 נפתח במרכז הכינוסים שבוויי פלנטיישן משא ומתן משולש – אמריקני־ישראלי־פלסטיני, וב־24 בו, לאחר תשעה ימי דיונים, חתמו המשתתפים, באגף המזרחי של הבית הלבן, על מזכר. בלב המזכר עמדה הסכמה ישראלית להעביר 13% מהגדה המערבית לרשות הפלסטינית תוך שלושה חודשים. בתמורה התחייבה הרשות לנהל מערכה אמיתית נגד המוסלמים הפונדמנטליסטים, לחזור ולמחוק במעמד טקסי את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים להשמדת ישראל וככל הנראה להימנע מהכרזה על מדינה עצמאית ב־4 במאי 1999 – תאריך המציין את סוף תקופת הביניים בת חמש השנים שנקבעה באוסלו. הסכם זה פתח מבוי סתום שנמשך כמעט שנתיים, ובמהלכו הוטל בספק עתיד הסכמי אוסלו וגורל השלום במזרח התיכון.

המזכר החזיר את יחסי ישראל והפלסטינים למסלול שנקבע בהסכמי אוסלו, וכך הכשיר את הקרקע לדיונים על הסדר הקבע; הוא דחה, אף שלא חיסל, את הסכנות הקשורות למשבר הכרוך בהשלמת המשא ומתן הישראלי־פלסטיני ונוכח האיום הפלסטיני להכריז באורח חד־צדדי על כינון מדינה עצמאית. היה זה רב־משמעות שראש ממשלה מהימין, שמסר באי־רצון את חברון לידי הרשות הפלסטינית, התחייב בינואר 1997 ליישום נוסף של הסכמי אוסלו, ובאוקטובר 1998 חתם על הסכם רחב יותר, ובו חזר והתחייב ל״תהליך אוסלו״, שתוקן כדי לענות על תביעותיו ודרישותיו.

אך דבריו של נתניהו ומעשיו לאחר חתימת הסכם וויי לא ביטאו אמונה פתאומית בהסדר פוליטי אמיתי עם הפלסטינים, או תחושה כי ערפאת הוא שותפו לתהליך. היה קשה לדעת אם התנסחויותיו לאחר חתימת המזכר היו תוצאה של שרידי התנגדות של מנהיג אידיאולוגי שעבר מן הימין אל המרכז הפרגמטי, או טקטיקה פוליטית שתכליתה לשמור על שלמות ממשלתו הסרבנית והקואליציה הרופפת שלו. היה קשה גם לדעת כמה אמיתית הייתה התחייבותו של ערפאת להיאבק באויבים הפלסטינים של תהליך השלום, ולשים קץ לעמימות ולדו־משמעות שביטא בנוגע לפיוס עם ישראל.

לקריאת הפרק המלא לחצו כאן או על "הורדת PDF"

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאןhttps://bit.ly/3ledAzz