פרק 2: מדריד ואוסלו — שנים של תקווה

איתמר רבינוביץ', סגן יו"ר המכון ללימודי ביטחון שליד אוניברסיטת תל־אביב, נשיא קרן דן דוד ועמית לא תושב במכון ברוקינגס בוושינגטון 28.11.2022

מבעד למסך הנוסטלגיה והפולמוס האופף אותן, מצטיירות ארבע השנים שבין יוני 1992 למאי 1996 כפרק חשוב במיוחד בהתפתחות הסכסוך הישראלי־ערבי. סביבה אזורית ובין־לאומית מסבירת פנים, המסגרת החדשה של מדריד, מנהיגות ותמיכה אמריקניות ומעל לכול — נחישותם של שני ראשי ממשלה ישראלים להתקדם לשלום ותגובתם החיובית של כמה שותפים ערבים. כל אלה הניבו את המהלך השאפתני והממושך ביותר עד כה ליישוב הסכסוך הישראלי־ערבי.

בתקופה זו נפרצו כמה דרכים חשובות, ששינו את קווי המתאר של יחסי ישראל־ערב; אך הולידו תגובות שליליות, והבהירו את מגבלות המאמצים להגיע לתפיסה של שלום שתהיה מקובלת על ערבים וישראלים כאחד. במונח ״תהליך השלום״ נעשה לעיתים שימוש חופשי מדי, אך בשנים ההן נודעה לו משמעות מוחשית ביותר: ארבעה מסלולים רשמיים של שיחות דו־צדדיות, בצד שיחות חשאיות לא רשמיות, חמש קבוצות עבודה רב־צדדיות, מאמץ בין־לאומי מרוכז, שמטרתו להעניק סיוע כספי וכלכלי לעושי השלום הערבים ושתי ועידות כלכליות אזוריות בקזבלנקה ובעמאן.

מאמצים אלה הובילו להסכם אוסלו בין ישראל לאש"ף, לחוזה שלום בין ישראל לירדן, ליחסים דיפלומטיים למחצה בין ישראל ובין ארבע מדינות ערביות נוספות, למידה ניכרת שלנורמליזציה ישראלית־ערבית פחות רשמית ולתחושה רווחת כי הסכסוך הישראלי־ערבי נמצא סוף־סוף על דרך הפיוס והפתרון. אולם התגובה השלילית להתפתחויות אלה הייתה חשובה לא פחות.

לקריאת הפרק המלא לחצו כאן או על "הורדת PDF"

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאןhttps://bit.ly/3ledAzz