פתח דבר: הדור הצעיר של הסכסוך הוותיק

רא"ל (מיל') גדי איזנקוט, הרמטכ"ל ה־21 של צה"ל30.03.2022

ערב ציון שנת עצמאותה ה־74 ישראל היא מדינה בעלת עוצמה רבה, אולם ניצבת עדיין בפני איומים חמורים - קרובים ורחוקים. הסכמי אברהם אומנם הרחיבו את מעגל המדינות המצויות במצב שלום עם ישראל ובכך שיפרו את מצבה האסטרטגי,  ואולם הסכסוך הישראלי-פלסטיני ממשיך להוות "בעיה פתוחה "המגלמת אתגרים שסביר כי יתעצמו לאורך זמן. המדובר באחת הסוגיות המרכזיות המחייבות הכרעות גורליות שתקבענה את עתידה של המדינה ואת אופיה.

ספרו של דוקטור מיכאל מילשטיין מציג את התמורות המתחוללות בחברה הפלסטינית בעשורים האחרונים. חלק מהן מגלמות סיכונים מבחינת ישראל, אך בחלקן האחר חבויות גם הזדמנויות שטיפוחן עשוי לתרום לשיפור מאזנה האסטרטגי.

ישראל התוודעה לראשונה לדורות ה־Y וה־Z במערכת הפלסטינית בסוף שנת 2015, עם פרוץ אנתפאדת הסכינים. אז נחשפו במלוא העוצמה פניה של קבוצה חברתית רוויה בתחושות תלישות, איבה וייאוש. אותן התחושות תוּעלו ברובן לפעילות אלימה נגד ישראל, אך גילמו במקביל פוטנציאל להתפרצות נגד מקורות הסמכות מבית, ובראשם הרשות הפלסטינית הזוכה כיום ליחס ביקורתי ולדימוי שלילי מצד רוב הציבור הפלסטיני.

האתגר הביטחוני שגולם באנתפאדת הסכינים נבלם בהדרגה באמצעות שילוב מושכל בין סיכול ביטחוני יעיל,  שיתוף פעולה הדוק עם הממשל הפלסטיני - החושש כאמור גם הוא מהתפרצויות בלתי נשלטות - ומהלכים נבונים מצד ישראל במישור האזרחי, ששיקפו הבנה בנוגע לשאיפת רוב הציבורהפלסטיני בעת הנוכחית לשמר ולטפח את מרקם חייו ולא ליטולחלק במאבק אלים. הדבר ביטא הכרה עמוקה יותר בישראל, ולפיה המדיניות כלפי המערכת הפלסטינית לא יכולה להישען אך ורק על אמצעים צבאיים, אלא מחייבת שילוב בין לחימה נחושה בטרור לבין הקלות אזרחיות ושיפור המצב הכלכלי.

בשלושת העשורים האחרונים ידעו יחסי ישראל והפלסטינים תקופות סוערות והיטלטלות בין קטבים מנוגדים. שנות ה־90 של המאה ה־20 נפתחו בתחושה של צעידה לקראת הסדרת הסכסוך ארוך השנים בין שני העמים, ולוו בתקדימים היסטוריים ובראשם חתימת הסכם אוסלו (1993) והקמת הרשות הפלסטינית (1994). עשור לאחר מכן - ובצמידות לנקודה ההיסטורית שבה רבים בישראל העריכו כי שני העמים קרובים להסכם (ועידת קמפ דיוויד בקיץ 0200) - התרחש זעזוע נוסף עם פרוץ האנתפאדה השנייה שהביאה לשבר עמוק בין הצדדים.

לאחר עשור נוסף שבו נחלו הפלסטינים אכזבה מהמשא־ומתן המדיני,  כמו גם מהמאבק המזוין,  הם ביקשו לקדם מדיניות חלופית בדמות התרסה וחד־צדדיוּת שגולמו בהצטרפות לאמנות ולארגונים בין־לאומיים, בחתירה להכרה כמדינה עצמאית מצד מדינות העולם, ובשיבוש התיאום הביטחוני והאזרחי עם ישראל שמהווה בפועל עמוד תווך לקיומה של הרשות הפלסטינית. ואולם גם המדיניות הזאת לא הניבה הישגים אסטרטגיים ולא הביאה לשינוי המציאות כפי שייחלה ההנהגה הפלסטינית.

בתום שלושה עשורים, שני העמים מפגינים ייאוש לגבי האפשרות לקדם הסדרה מדינית ארוכת טווח. בישראל מתבססת בהדרגה אסטרטגיה חלופית הזוכה לתארים "ניהול הסכסוך" או "שלום כלכלי",  שתכליתה שימור רגיעה ביטחונית באמצעות ייצוב וטיפוח מרקם החיים של הפלסטינים, מבלי לדון בשאלות הפוליטיות הפתוחות בין שני הצדדים; ובמערכת הפלסטיניתגוברת התמיכה ברעיון המדינה האחת, המגלם הלכה למעשה סיכון למפעל הציוני ולעתיד המדינה.

בנקודת הזמן הנוכחית נראה כי ישראל הצליחה להשיג רגיעה מתמשכת ביהודה ושומרון לצד יציבות שברירית ברצועת עזה. ואולם מדיניות שכזאת לא יכולה להיות חלופה להכרעות אסטרטגיות. "ניהול הסכסוך",  כלומר ניסיון לבסס פתרונות ביניים כמצב קבע או "להקפיא מצב"  עד שתתאפשר קבלת הכרעות אסטרטגיות מהווה בפועל כסות למיזוג זוחל ונפיץ בין ישראל לפלסטינים.

לפיכך, במקביל לביסוס הרגיעה הביטחונית אשר לה חשיבות אסטרטגית עמוקה, על ישראל לעסוק גם בשאלת ההפרדה. הדיון כולל מגוון סוגיות כבדות משקל: מה יהיה המתווה הגיאוגרפי ,המדיני והביטחוני של אותו מהלך?  מה יהיו פרקי הזמן הדרושים למימושו (בבת אחת או באופן מדורג)? כיצד לבצע את ההפרדה (בתיאום עם הפלסטינים - שהוא המסלול המועדף - או במתווה חד־צדדי)? מה תהיה גודלה הגיאוגרפי והדמוגרפי של ההתיישבות הישראלית שתמשיך להתקיים ביהודה ושומרון (בולטת בהקשר הזה החשיבות האסטרטגית של שימור האחיזה בבקעת הירדן)? מה צפויה להיות גישת המערכת הבין־לאומית, ובמיוחד הממשל האמריקני - בעל הברית האסטרטגי של ישראל - כלפי הכרעה שכזאת, ומהי מידת המעורבות החיצונית הנדרשת בתרחיש שכזה? וכמובן, מה יהיה מעמדה של הישות הפלסטינית העתידית?

ברצועת עזה, בה קיימת ישות עצמאית העוינת את ישראל ומציבה כלפיה איום מתמשך, נדרש לבסס הסדרה ארוכת טווח שתותנה בהפסקת אש מוחלטת, לצד החזרת השבויים והנעדרים שבידי החמאס. רק לאחר מכן ניתן יהיה לדון במהלכים נוספים שיביאו לשיפור מציאות החיים באזור, למשל פתיחת נמל ימי ופיתוח אזרחי רחב היקף. כל זאת, כאמור, תוך הצבת תנאים נוקשים שבמסגרתם תיתבע החמאס, בין היתר, לפירוז מוחלט מיכולתה לשגר רקטות וטילים לעבר ישראל.

מטרתו של ספר זה לברר את זרמי העומק במערכת הפלסטינית,  שהתפרצותם מעת לעת מסבה לישראל הפתעות אסטרטגיות ומחייבת אותה להיערכות מחודשת נוכח השתנות המציאות.  הספר מנתח את הדור הצעיר הפלסטיני שמגלם בדיוקנו הקולקטיבי את שלושת העשורים המטלטלים שחווה המערכת הפלסטינית, ואשר צפוי להנהיג אותה בעתיד. מקבלי ההחלטות בישראל נדרשים להכיר את זרמי העומק במערכת הפלסטינית, ובכלל זאת כאמור את הדור הצעיר בה שיהיה בו בזמן שותף ויריב.

בשנים האחרונות ניכר כי הקשב הציבורי והפוליטי בישראל כלפי הנושא הפלסטיני פוחת. ברקע לכך שילוב בין העובדה כי האיום הביטחוני ביהודה ושומרון מוגבל יחסית, ובין העיסוק בבעיות "בוערות" יותר דוגמת איראן, הקורונה או המשברים הפוליטיים התכופים,  וכן הספקנות הגוברת בנוגע לאפשרות לקדם הסדרה מדינית ארוכת טווח בין ישראל לפלסטינים.

ואולם התעלמות מהסוגיה הפלסטינית לא תגרום להיעלמותה. האתגר שזו מגלמת כלפי ישראל מתעצם במהלך השנים ועלול להתפרץ שוב ואולי אף באופן חריף מאשר בעבר. הציבור והממשל בישראל מחויבים להכיר בכך ולנהל דיון מעמיק ודחוף בנוגע לעתיד היחסים עם הפלסטינים. שיח שכזה לא יכול להסתכם בפתרונות ביניים ברוח "ניהול הסכסוך" - המעניקים כאמור מענה זמני בלבד לבעיות היסוד - אלא גם בשאלת ההכרעות ההיסטוריות הנתבעות בנושא הפלסטיני. כמו בכל ההחלטות האסטרטגיות בעבר, גם במקרה הזה יהיה צורך בהנהגה אמיצה ומרחיקת ראות שמהלכיה יאפשרו לישראל להתקיים כמדינה יהודית, דמוקרטית, מתקדמת ושוויונית, בעלת חוסן לאומי ויכולת התמודדות יעילה עם אתגרים מבית ומחוץ.

 

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן: https://bit.ly/3ledAzz