פרק תשיעי: Not Your Habibti - מהפכת הצעירות הפלסטיניות

מיכאל מילשטיין, 30.03.2022

 

אני רוצה קדמה, אבל עם חג'אב (פואד אבו חאמד, פעיל חברתי משכונת בית צפאפא שבמזרח ירושלים)

 

מאז ראשית ימיה של התנועה הלאומית הפלסטינית המודרנית נאבקות הנשים הפלסטיניות בו בזמן בשתי חזיתות. מצד אחד נדרשו הנשים עוד לפני 1948 להשתלב במאבק הלאומי נגד אויבים חיצוניים ובראשם היישוב היהודי וישראל. מצד אחר, הנשים מנהלות התמודדות עיקשת מבית במטרה לשפר את מעמדן באמצעות ניסיון לשבור חסמים מסורתיים ולהרחיב את השתלבותן בכלל מישורי העשייה. המציאות הזאת הולידה דיון רב שנים במערכת הפלסטינית - שנמשך עד היום - סביב השאלה האם על הנשים לרכז את מאמציהן בחזית החיצונית או בזאת הפנימית. השיח הזה מלווה בדרך־כלל בטענה ולפיה על הנשים לפעול בשתי החזיתות בה בעת, וכי אין הצדקה לזניחת מאבקן בזירה הפנימית בעבור ההתמודדות נגד אתגרים חיצוניים.

הדהוד לתפיסה הזאת קיים גם מעברו השני של "הקו הירוק" ומגולם במילותיה של הבימאית מייסלון חמוד: אנו כחברה עדיין לא עברנו את השחרור התודעתי שלנו, אנחנו לא נצליח לשחרר את האדמה אף פעם או לפתור את הסכסוך – שהוא הנושא הגדול, "המטריה" האופפת את כולנו – בלי שנבין כי נדרש ראשית לכל לשחרר את התודעה של חצי מהחברה, של הנשים, וכי הדבר הזה הולך יחד. זהו לא מאבק של אחד על חשבון השני. אני גם פלסטינית וגם אישה, שני המאבקים חשובים לי, וחשוב לי  לפעול כדי שהחברה שלי תתקדם ותוכל להתייחס לעצמה בצורה הגיונית יותר".

הזעזוע העמוק שחל במערכת הפלסטינית בעקבות הנכבה של 1948 גרם לערעור המבנה החברתי המסורתי־פטריארכלי, ובכך תרם במידה רבה לחיזוק מעמד הנשים. העקירה ההמונית וההטלה לחיי הפליטות גרמו ליציאה נרחבת של נשים לעבודה, ואף להפיכתן למפרנסות ראשיות בבתי־אב רבים. זאת ועוד, בבתי הפליטים מוכי הטראומה והייאוש, הפכה האישה למשמרת הזהות, המורשת והזיכרון הקולקטיביים, בין היתר באמצעות השגרה היום־יומית כמו למשל סיפורי מעשיות, שירה עממית ואף מתכוני מאכלים ועבודות מטבח.

לקריאת הפרק המלא לחצו כאן או על "הורדת PDF"