פרק שניים עשר: "עבר שהפך הווה": הדור הצעיר הפלסטיני וזיכרון הנכבה

מיכאל מילשטיין, 30.03.2022

 

נולדנו לאחר הנכבה, ומשום כך הפכנו בעל כורחנו לעדים [...] רק משום שנולדנו לאחר הנכבה אנו נאלצים לשאת בעולה [...] אנו משוכנעים שזהו סלע קיומנו. אולם החיים הללו הם אבסורדיים. חיים מסויטים עד קצה גבול הטירוף או המוות. מעגל קסמים ללא התחלה וללא סוף. נולדנו לתוך המלחמה ההיא, ולכן כל עולה נופל על כתפינו [...] לעתים אני מוכיח את הזיכרון על שהוא בוגד בי. לעיתים אני מוכיח את הזיכרון על שהוא ממאן לבגוד בי. לו רק ידעתי כיצד לנהוג בו: באהבה רבה או בשנאה יוקדת (סלמאן נאטור)

 

לזיכרון הנכבה של 1948 מעמד הגמוני בתודעה הקולקטיבית הפלסטינית. הוא נחשב לסמל הלאומי המרכזי המגלם הן את העבר הפלסטיני שאבד והן את היעדים שעל הפלסטינים לממש בעתיד, ובראשם השיבה (אל־עודה). מדובר בסמל המאגד יחד את הפלסטינים מכלל המוקדים הגיאוגרפיים, המגזרים הפוליטיים והדורות הביולוגיים סביב תחושת גורל משותף. זיכרון הנכבה חורג מהגדרה של אירוע היסטורי מתוחם, ונתפס בעיני הפלסטינים כמעין סיפור מתמשך. זאת טרגדיה שהחלה עוד לפני 1948, הגיעה לשיאה במהלך אותה השנה אולם נמשכת גם  אחריה, ובאה לידי ביטוי - לפי התפיסה הפלסטינית - במאמץ הישראלי המתמשך לעוקרם מאדמתם.

הדור הצעיר הפלסטיני כיום חש כי הוא מצוי באותה ההוויה שבה חיו אבותיו, חווה את אותן החוויות ולפיכך גם מחויב לנצור את הזיכרון ולהמשיך במאבק למען השבת גלגל ההיסטוריה לאחור. זהו מסלול היסטורי מחזורי שבמסגרתו חל טשטוש מוחלט בין העבר, ההווה והעתיד. האופן שבו מונחל זיכרון הנכבה במרחב הציבורי הפלסטיני מגלם מיסודו ציווי לתחושת מועקה ולחוסר מנוחה מתמדת הנובעים מהעובדה כי הטראומה של 1948 שיבשה את מסלול החיים הטבעי של הפלסטינים והשליכה אותם לחלל מתמשך של תלישות. כך אפוא, ככל שהפלסטינים מתרחקים מהאירוע ההיסטורי הקונקרטי של 1948 עוצמת הזיכרון גוברת, לרבות בקרב הדורות שלא חוו את הנכבה על בשרם.

לקריאת הפרק המלא לחצו כאן או על "הורדת PDF"