פרק שישי: קיום על קו התפר: הדור הצעיר הפלסטיני במזרח ירושלים

מיכאל מילשטיין, 30.03.2022

 

אני מחפש את הקונכייה שלי, והקונכייה שלי היא האזרחות הישראלית. אני מחפש את הנורמליות, את הביטחון האישי (פראס חאמד, מורה מהכפר צור באהר שבמזרח ירושלים)

שלא תטעה: החיים שלנו כפלסטינים אולי טובים יותר היום מאשר החיים של בני העם הסורי, אבל כלכלה היא לא סיבה לוותר על הכבוד הלאומי...יש לנו זהות, היסטוריה ומולדת, ועל כל אלה לא נוותר (פואד אבו חאמד, פעיל חברתי מהכפר בית צפאפא שבמזרח ירושלים)

 

הפלסטינים במזרח ירושלים, ובפרט בני הדור הצעיר, חשים באופן העז ביותר את ההיברידיות התרבותית שחווים כלל הצעירים במערכת הפלסטינית. הוויית הפלסטינים בעיר משקפת מיסודה חוסר בהירות ובלבול עמוקים. מאז 1967 הפלסטינים במזרח ירושלים זוכים אומנם למעמד של תושבי קבע בישראל, זכאים לשאת תעודות זהות ישראליות, לנוע ברחבי המדינה ומחוץ לה, לעבוד בה וליהנות משירותיה (בעיקר קבלת ביטוח לאומי וביטוח בריאות), אולם אינם מוגדרים אזרחים. הם משוללי זכות הצבעה בבחירות, למעט הבחירות המוניציפליות, שהרוב המוחלט של הערבים בעיר לא נוטלים בהן חלק (פחות מאחוז אחד השתתפו בבחירות 2013, ופחות משני אחוזים בבחירות 2018).

זאת ועוד - פעילותם של רוב תושבי מזרח ירושלים במישורים הכלכלי, החברתי והפוליטי קשורה לאורך כל השנים מאז 1967 בזיקה הדוקה ליתר הגדה המערבית הרבה יותר מאשר למתרחש במדינת ישראל, לרבות בציבור הערבי בה. הפלסטינים במזרח ירושלים נתונים אפוא בתלישות בין שני עולמות: מצד אחד הם אינם חלק מהרשות הפלסטינית, ומהצד האחר לא שותפים בתהליך קבלת ההחלטות בישראל, בין אם מרצון ובין אם מכורח הנסיבות. 85% מהפלסטינים במזרח ירושלים נולדו לאחר 1967 ולפיכך מכירים רק את אותה הוויית חיים חריגה ורוויית ניגודים.

לקריאת הפרק המלא לחצו כאן או על "הורדת PDF"