באמצע שנת 2017 ערכתי שיחה עם החוקר והעיתונאי דני רובינשטיין המסקר את המערכת הפלסטינית מזה למעלה מחמישה עשורים.  במוקד השיחה עמדה סוגיית הדור הצעיר הפלסטיני.  רובינשטיין עתיר הניסיון ובעל הבקיאות בזרמי העומק של המערכת הפלסטינית, העיר כי פעמים רבות בעבר תוארה עלייתו של דור צעיר פלסטיני תוך הצגתו כשונה בתכלית מהדורות שקדמו לו.  לטענתו,  הצעירים הפלסטינים הוצגו תמיד כנושאי אנרגיה שהתפרצותה צפויה להשפיע דרמטית על המערכת הפלסטינית ועל ישראל. בכל פעם, הדגיש רובינשטיין ,התרחשה אומנם התפרצות שכזאת אולם היא דעכה לאחר זמן מה. יתרה מכך, הדור הצעיר והבועט של ההווה הפך בהדרגה גם הוא לדור ותיק שהיה מושא לביקורת מצד דור צעיר חדש.

הניתוח של רובינשטיין מעלה תהייה שמא הדור הצעיר הפלסטיני כיום אינו כה מיוחד בהשוואה לדורות הצעירים של העבר, והאם ייתכן שהופעתו מהווה מופע נוסף בתהליך מחזורי, קבוע כמעט, בהיסטוריה הפלסטינית.

השוואה בין הדור הצעיר הפלסטיני כיום ל"צעירי העבר" מעלה אומנם נקודות דימיון, אך לצידן גם שלושה הבדליים מהותיים. ראשית, בולט כי הדור הצעיר כיום חשוף יותר מבעבר לעולם החיצוני - על מקורות המשיכה החומריים והרעיוניים שבו - וזאת במידה רבה בהשפעת המרחב הרשתי. הקהילות הווירטואליות מחליפות לא פעם את הזיקות הישירות של הצעיר לקהילות הממשיות הסובבות אותו - המשפחה, החמולה, השכונה ,מחנה הפליטים, הכפר או המחוז - ומצמצמות את השפעתן. נוסף על כך, הרשת מחדדת את המתח התרבותי רב השנים בעולמו של הצעיר הפלסטיני בין קטבי המסורת והמודרנה.

לכך מתווספת השפעת תרבות הצריכה והבידור על חיי הצעירים הפלסטינים, במיוחד בערים הגדולות בגדה המערבית. מה שהיה פעם נחלתם של מעטים או נוהג מוצנע הופך כיום להווייתם של רבים. כל זאת, בלי שהסתיים המאבק הלאומי, ועל אף שחלק גדול מהציבור הפלסטיני סובל ממצוקה כלכלית מתמשכת.

ההבדל השני בין צעירי ההווה והעבר נטוע במישורים הפוליטי והאידיאולוגי. בניגוד לדורות הצעירים של העבר שאימצו תפיסות מהפכניות ולא פעם לוחמניות יותר משל אבותיהם,  הדור הצעיר כיום מתאפיין בחלקו הגדול דווקא בדה־אידיאולוגיזציה ובא־פוליטיות. שני הרעיונות המרכזיים המעצבים את המערכת הפלסטינית מזה כשלושים שנים נתונים בשבר עמוק: מצד אחד - הצידוד במשא־ומתן המדיני כאמצעי למימוש היעדים הלאומיים דעך ככל שמערכת היחסים בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית נקלעה לקיפאון עמוק, ומהצד האחר - רעיון ההתנגדות (אל־מקאומה), הנס המובהק של החמאס, אינו קוסם במיוחד נוכח המצוקה האזרחית והעימותים המתמשכים שבהם שרויים תושבי רצועת עזה מאז השתלטה התנועה על האזור.

בעיני פלסטינים רבים האידיאולוגיות של העבר הפכו לאוסף סיסמאות שחוקות, שאין בכוחן להביא למימוש היעדים הקולקטיביים והפרטיים.  השאלה המועלית תדירות -  מהו הרעיון המוביל במערכת הפלסטינית - אינה רלוונטית אפוא כיום, כיוון שאין רעיון כזה. במקום שתי התפיסות הדומיננטיות של העבר מתבססת בהדרגה חלופה המגולמת בססמה בדנא נעיש - "רוצים לחיות", אשר זוכה לתמיכה גוברת בקרב כלל הפלסטינים, ובפרט בני הדור הצעיר.

הדה־אידיאולוגיזציה מועצמת על רקע הניכור הגובר בין חלק גדול מהפלסטינים ובין המערכת הפוליטית הנוכחית,  במיוחדבגדה המערבית. הנהגות הרשות הפלסטינית ואש"ף מבוססותבחלקן הגדול על חברי דור המייסדים, ויש בהן ייצוג לאירגונים פוליטיים שהיו בעלי השפעה בעבר אך נעדרים משקל כיום. הפלסטינים מכנים את אותן ההנהגות בלעג "אוסף מומיות חיות", וטוענים כי קיומן הוא מעין צל של תמונת עבר. ייצוגם של בני הדור הצעיר בהנהגות האלה מוגבל למדי, והן מתקשות לשקף את עולם הרעיונות ואת הכמיהות של הצעירים.

הסוציולוג הפלסטיני אחמד עז אל־דין אסעד טען בהקשר הזה כי המוסדות הרשמיים והלא רשמיים במערכת הפלסטינית מצויים בוואדי אחד והצעירים בוואדי אחר, בלי שמתקיימים שיח או שפה משותפת בין שתי הקבוצות.1 החוקר נדאל פקהא המשיך את אותו הקו, והסביר כי בעבר המפלגה שימשה אמצעי מרכזי לניידוּת פוליטית וחברתית במערכת הפלסטינית, בעיקר עבור בני הפריפריות החברתיות ,אולם כיום הציבור תופס את המפלגה כגוף מסואב שהפך כלי פריבילגי שבאמצעותו האליטות השליטות מבצרות את מעמדן ושומרות על האינטרסים שלהן.2

הייאוש הגובר מהאידיאולוגיות ומההנהגות הפוליטיות מביא רבים מהפלסטינים, במיוחד בני הדור הצעיר, לצידוד גובר ברעיון המדינה האחת. מדובר בברירת מחדל, העדפה המבוססת על אינטרסים אישיים ועל שאיפה לייצוב מרקם החיים הפלסטיני התומך ברעיון המדינה האחת אינו זונח את כמיהותיו הקולקטיביות ובוודאי שאינו שוכח את זהותו הלאומית, אולם "ממסגר" אותן בהתאם לנסיבות הקיימות. נוכח הבנת הקושי לממש את היעדים הלאומיים בעת הנוכחית, רבים מהפלסטיניםמעדיפים שיפור בתנאי חייהם והשגת זכויות אזרחיות, גם אם משמעות הדבר חיים תחת שלטון ישראלי. ברקע ניצבת הנחת יסוד קולקטיבית ולפיה לאורך זמן עשוי המאזן הדמוגרפי לשחק לטובת הפלסטינים ולהעניק להם דומיננטיות במסגרת המדינה האחת.3

שיטוט, שיחות ומפגשים עם בני הדור הצעיר מסייעים להבין לעומק את התחזקות רעיון המדינה האחת בקרב הפלסטינים. החוקר והעיתונאי אבי יששכרוף תיאר מפגשים שערך בשנים האחרונות עם צעירים בגדה המערבית, כמו למשל בכפר סעיר שמצפון לחברון או במחנה הפליטים ג'נין. רבים מהצעירים הביעו רצון לחיות במדינה אחת, עמדה שהושמעה גם מפי מי שהגדירו עצמם בעלי תודעה לאומית מגובשת או לוחמים בשירות המאבק הלאומי.4 הסופר ניר ברעם תיאר באותו ההקשר פגישה עם סוחר מהכפר סלת אל־חארת'יה הסמוך לג'נין, אשר בתגובה לשאלה "האם הוא איש המדינה האחת", ענה: "נראה לך שזה מעניין אותי, מדינה אחת או חמש? העיקר שהמעבר [בין הכפרים ברטעה אל־שרקיה לברטעה אל־ע'רביה החצויים על־ידי "הקו הירוק"] יהיה חופשי והקשרים הכלכליים יתחזקו".5

סקרי דעת הקהל הנערכים במערכת הפלסטינית, בפרט בקרב הדור הצעיר, ממחישים גם הם את התמיכה הגוברת ברעיון המדינה האחת. מכון ה־JMCC ערך בשני העשורים האחרונים סדרת סקרי דעת קהל שנועדה לבחון את הנושא וממנה עלו כמה ממצאים בולטים: ב־2001, על רקע האנתפאדה השנייה, התמיכה בחזון שתי המדינות ידעה נסיגה חריפה, בעוד הצידוד ברעיון המדינה האחת נסק (כ־30%, השיעור הגבוה ביותר מאז חתימת הסכם אוסלו); במהלך העשור וחצי שלאחר מכן, וככל ששכך העימות עם ישראל, התחזקה מחדש התמיכה הציבורית בחזון שתי המדינות והצטמצם הצידוד ברעיון המדינה האחת (10%–15%).

ואולם בשנים האחרונות - על רקע המשבר המעמיק במשא־ומתן המדיני - נרשמה חזרה לגישה שרווחה לפני שני עשורים של צמצום התמיכה בחזון שתי המדינות והתרחבות התמיכה ברעיון המדינה האחת.  בספטמבר 2018 - 37.5% מהנשאלים הביעו תמיכה בחזון שתי המדינות (שפל חסר תקדים במידת התמיכה הציבורית בו עד אז), ורעיון המדינה האחת זכה לתמיכה של 30.3% (היקף דומה לתמיכה ברעיון ב־2001); בגדה המערבית הסתמנה מגמת השינוי בצורה חריפה במיוחד, כאשר התמיכה בחזון שתי המדינות עמד על 37.1% (בהשוואה ל־48% בפברואר 2017), בעוד התמיכה ברעיון המדינה האחת עמדה על 31% (בהשוואה ל־20.3% בפברואר 2017). באפריל 2021 תמכו 39.3% מהנשאלים בחזון שתי המדינות ו־21.4% ברעיון המדינה האחת, אולם באוקטובר אותה השנה כבר ירדה התמיכה בחזון שתי המדינות ל־29.4% ועלתה התמיכה ברעיון המדינה האחת לשיעור של 26% (בגדה המערבית צידדו 30.2% מהנשאלים בחלופה הזאת, לעומק 23.6% בלבד שתמכו בחזון שתי המדינות).6

ממצאים דומים עלו בסקרי דעת הקהל שערך המכון בראשותו של ח'ליל אל־שקאקי. בסקרים שנערכו באמצעשנות ה־90 צידדו 80% מהנשאלים בחזון שתי המדינות, לעומת 5% בלבד שתמכו ברעיון המדינה האחת. ב־2005 הצטמצם היחס לרעת חזון שתי המדינות ל־70%:20%, בשנת 2015 - 50%:30%, ובדצמבר 2017 הצטמקה התמיכה בחזון שתי המדינות ל־46%.7 מכלל הסקרים עולה אפוא כי חזון שתי המדינות אומנם ממשיך לשמור לאורך זמן על רוב יחסי, אולם ניצב בפני אתגר מתעצם נוכח פקפוק קולקטיבי בתוחלת שלו.

הבדל שלישי בין בני הדור הצעיר הפלסטיני כיום לצעירי העבר מגולם בתחומי ההשכלה והתעסוקה. הדור הצעיר הנוכחי אומנם משכיל יותר מאלה שקדמו לו, אך בהתאם לכך ציפיותיו גבוהות יותר, וכמוהן גם מפח הנפש שאליו הוא נקלע נוכח חוסר ההצלחה לממש את יעדיו באמצעות ההשכלה שרכש. לכך נלוות בעיות קיום שניכרות בעיקר ברצועת עזה: קושי להקים תאים משפחתיים, עלייה בהיקפי הגירושין, האלימות והאובדנות, וכן הזינוק בשיעור הפונים לטיפול בבעיות נפשיות.  המצב הזהשימש מניע מרכזי להתפרצות "האביב הערבי" שעד היום פסחעל הפלסטינים, אולם מעיד כי קיימים בקרבם היסודות הנדרשים לצורך התממשות תרחיש כזה.

במבט אל העתיד ניתן לזהות כמה אתגרים המגולמים בדור הצעיר שמשקלו במערכת הפלסטינית גובר בהדרגה. הקבוצה הזאת עדיין אינה כוח משפיע במישור הציבורי, קל וחומר זה הפוליטי, והיא חסרת מסגרת ארגונית, הנהגה או משנה סדורה. זאת ועוד, הצעירים הפלסטינים אינם קבוצה מונוליטית: הם חיים במוקדים נפרדים ובנסיבות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות שונות, ולפיכך מגיבים בדרך־כלל באופן שונה לאתגרים העומדים בפניהם. ניתן אפוא להגדיר את הדור הצעיר הפלסטיני כיום כאוסף רחב של פרטים ושל קבוצות, אשר טרם גיבשו לעצמם תודעה מייחדת כ"דור" או החלו להתארגן כ"קבוצת גורל".

מדובר למעשה בקולקטיב המצוי במעין ריחוף טעון בין עולמות מנוגדים. הצעירים הפלסטינים חיים בין מאבק לאומי לכמיהה לאורח חיים יציב;  בין הקרבה למען הכלל למימוש עצמי;  ובין שחרור חברתי לקודים מסורתיים. הצעירים הפלסטינים מתועלים לכאורה לפסיביות ולקבלת המציאות כמות שהיא, אולם בה בעת מהווים מעין "חממה" להתפתחות זעם אשר עלול להתפרץ בנקודות הבשלה מתאימות.  בגדה המערבית - הדור הצעיר הפלסטיני ממשיך לאגור בקרבו תסכול שיכול להתפרץ הן כלפי השלטון הפלסטיני והן כלפי ישראל .אין זה מופרך לדמיין תרחיש עתידי של התאספות המונית סמוך לבניין המוקאטעה בראמאללה, ולאחר מכן לחזות באותו המון של צעירים פונה להפגנות רחבות היקף נגד ישראל ברחבי הגדה המערבית. הנטייה להניח כי הרוגע היחסי המאפיין את הציבורהפלסטיני בגדה המערבית כיום בעקבות התמקדותו בטיפוח מרקם חייו יימשך לאורך זמן עלולה להתברר כאשליה. נוסחת "השלום הכלכלי" יכולה להתפוגג במהירות יחסית, בעיקר נוכח תרחישים עתידיים כגון משבר כלכלי חריף, עימותים קשים בין פלסטינים לישראלים בגדה המערבית,  או התרחשות דרמטית בעלת הקשר להר הבית.

תרחיש נוסף שיכול לגרום להתפרצות שכזאת הוא "היום שאחרי" אבו מאזן. לכתו של מי שמוגדר כאחרון דור המייסדים במערכת הפלסטינית המודרנית עלול להיתפס בעיני רבים מהפלסטינים, ובפרט בני הדור הצעיר, כעיתוי מתאים לממש שינוי במציאות המאובנת מזה עשרות שנים. תרחיש שכזה עלול להתפתח במידה ואבו מאזן יוחלף על־ידי נציגים של ההנהגה הנוכחית בראמאללה, אשר יחסו של רוב הציבור הפלסטיני כלפיהם רווי ניכור ובוז. כל זאת, ללא עריכת בחירות שיאפשרו לרענן את המערכת הפוליטית ולחדש את הלגיטימציה של ההנהגה הפלסטינית, ובעיקר ללא שילוב של בני הדור הצעיר בתהליך קבלת ההחלטות הלאומי .מחאה שכזאת עלולה להתפתח לכדי מאבק אלים בין הציבור לממשל ברשות הפלסטינית, או בין מחנות יריבים בתוך הפתח. בתרחיש האופטימי יביא הדבר להבראת המערכת הפלסטינית ולהפיכתה לדמוקרטית, צעירה ויציבה יותר; ואולם בתרחיש הפסימי עלולים להתפתח בה מאבקים פנימיים אלימים וכאוס שיאפשרו לחמאס להשתלט על חלקים מהגדה המערבית או אף על כל האזור.8

גם במקרה של רצועת עזה, המשקעים המצטברים בקרב הדור הצעיר עלולים להתפתח לכדי התפרצות שתכוון הן נגד החמאס והן נגד ישראל. חמאס מודעת לאפשרות שתתפתח מחאת המוניםמפתיעה ומהירה לפי "דגם בועזיזי" - הירקן התוניסאי שהציתעצמו באוקטובר 2010 ובכך סימן את ראשיתו של "האביב הערבי". התנועה חותרת כבר כיום לנתב את הלחצים מבית כלפי ישראל, למשל באמצעות ארגון צעדות השיבה שבהן בלט חלקם של בני הדור הצעיר. התפרצות עממית ספונטנית עלולה כאמור לדחוק בחמאס ליזום מהלך אלים נגד ישראל במטרה להסיט את תשומת הלב הציבורית מהזירה הפנימית לעבר האויב החיצוני.

ואולם התרחישים הקשורים לדור הפלסטיני הצעיר אינם דטרמיניסטיים. ניתן ואף רצוי לנסות להשפיע על עיצובם. אין מדובר בבעיה פלסטינית, אלא בסוגיה שמקרינה - ועוד תקרין בעתיד - על מצבה האסטרטגי של ישראל. זאת, בדומה לנושאים אחרים העומדים בראש סדר היום הפלסטיני כגון "היום שאחרי "אבו מאזן, המאבק בין הרשות הפלסטינית והחמאס, וכן המציאות האזרחית בגדה המערבית וברצועת עזה.  ישראל אינה יכולה לפתח מענה עצמאי ובלעדי לאתגרים הקשורים לדור הצעיר הפלסטיני, אולם חיוני שתמלא תפקיד מרכזי בהקשר הזה ותשתף פעולה עם גורמים פלסטינים, ערביים ובין־לאומיים אשר להם אינטרס בייצוב המערכת הפלסטינית.

יש קושי לבודד את הטיפול בדור הצעיר הפלסטיני מבעיות היסוד האחרות בין ישראל לפלסטינים,  ובראשן הקיפאון המתמשך במשא־ומתן המדיני והמתיחות עם החמאס ברצועת עזה. ואולם קידום מאמץ הממוקד בבעיית הדור הצעיר עדיין הכרחי ובכוחו לתרום לייצוב מסוים של המערכת הפלסטינית ,לפחות בטווח הנראה לעין. המענה הזה צריך לשלב בין היבטים חומריים ותודעתיים ולהתבסס על כמה רכיבים:

1. הקלת המצוקה הכלכלית של בני הדור הצעיר: בעיקרבאמצעות מתן עדיפות לצעירים בקבלת היתרי תעסוקהבישראל או ביישובים הישראליים בגדה המערבית ;הרחבת היקף הצעירים המשולבים בהכשרות מקצועיות המועברות לפלסטינים בישראל, בפרט במקצועות ההיי־טק;9 הקצאה רחבה של משרות עבור בני הדור הצעיר במסגרת פיתוח אזורי תעשייה בגדה המערבית ;וסיוע באיתור מקומות תעסוקה עבור צעירים פלסטינים במדינות ערב, ובמיוחד במדינות המפרץ.

2. הרחבת מפגשים בין בני נוער ישראליים ופלסטינים: מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו החלו מיזמים שכאלה תחת הכותרת People to People, אולם במשך השנים ובעיקר בעקבות האנתפאדה השנייה הצטמצם היקפם .נדרשת החייאה של הרעיון, ובמסגרת הזאת רצוי שייערכו ביקורים של בני נוער פלסטינים בישראל, וכמובן מפגשים ושיח עם צעירים ישראליים. הדבר עשוי לתת מענה לחוסר ההיכרות ההדדית ולניכור העמוק של חלק ניכר מהדור הצעיר הפלסטיני כלפי ישראל.

3. השפעה על תודעת בני הדור הצעיר הפלסטיני והישראלי: יעד שניתן להשיגו,  בין היתר,  באמצעות פיתוח מנגנוני שיח והעברת מסרים הדדית בין הצעירים בשני הצדדים, בעיקר דרך המרחב המקוון. דרך נוספת להשפיע על הממד התודעתי קשורה לתכנים של ספרי הלימוד בשני הצדדים. במערכת החינוך הפלסטינית ניכרת מזה שנים רבות התעלמות גורפת מקיומה של ישראלוהיחס כלפיה הוא כמעט תמיד שלילי. הדבר מחייב תיקון, ומגמה דומה נדרשת גם בישראל, כלומר להתייחס להיסטוריה הפלסטינית ולציין את דבר קיומה של הרשות הפלסטינית על גבי המפות.

4. שיפור מצבם של בני הדור הצעיר ברצועת עזה: המענה לבעיות הדור הצעיר באזור הזה מותנה בעתיד מערכת היחסים בין ישראל לחמאס ובפתרון סוגיות המחלוקת בין הצדדים שמנעו עד היום מהלכי שיקום רחבי היקף ברצועת עזה, ובראשן המשך המאמץ של התנועה לקדם פיגועים נגד ישראל והקיפאון בנושא השבויים והנעדרים הישראליים שבידי החמאס. במסגרת הזאת ניתן יהיה לשקול בעתיד (ובהתאם להתנהלותה של החמאס) - שילוב מספר רב יחסית של צעירים בפרויקטים אזרחיים רחבי היקף שיקודמו במימון בין־לאומי, או להעניק להם העדפה בכל הקשור להיתרי תעסוקה בתוך ישראל.

במאמר בשם "הדור הצעיר, סליחה...הייתם מחוץ לתחום" שכתב הפרשן ופעיל זכויות האדם מאג'ד אל־עארורי בדצמבר 2015, בעיצומה של ההבה, הוא הביע התנצלות בפני הדור הפלסטיני אשר דיוקנו נחשף מתוך גל האלימות שהתפרץ באותה העת .אל־עארורי הצר על כך שהדור הפלסטיני הוותיק לא עקב כראוי אחר התנהגותם, סבלם ודפוסי החשיבה של הצעירים, ולפיכך התקשה להבין כי מדובר ב"פצצת זמן הצפויה להיות מופעלת ."הוא תהה כיצד הנהגות שגיל חבריהן הממוצע הוא 65 יכולות להבין את דרך החשיבה של דור שגילו הממוצע 14 ואשר לא מכיר ב"פרטיות של עולם העבר", שכן הוא נוטה להעלות בדפי הפייסבוק את תחושותיו ואת מחשבותיו. אל־עארורי הכה על חטא במילים "אנו, בני הדור הוותיק לא טרחנו לקרוא ולו משפטאחד ממה שנכתב", וחתם את המאמר באמירה "חייתם מחוץלתחום, לא הגיעו אלינו השידורים שלכם, אנו חיים בשני עידנים שונים - עידן האינטרנט ועידן האבן".10

בקשת הסליחה של אל־עארורי אינה יכולה להיוותר כמאמר עיתונאי נשכח המקבץ אוסף תובנות נוקבות,  וגם לא יכולה להיפטר על־ידי הקורא הישראלי כ"עניינם של הפלסטינים". הבקשה הזאת חייבת להיתרגם למאמצים מעשיים שיקודמו על־ידי כלל הגורמים המכירים בחשיבות ייצובה של המערכת הפלסטינית, ובראשם ישראל.

הערות

  • אחמד עז אל־דין אסעד, עמ' 81

  • Nidal Fuqaha, “The Relationship between the Younger . and Older Generations”, Palestine-Israel Journal, Vol. 18, No. 4 (2013), pp. 8-11.

  • להרחבה בנוגע להתרחבות השיח בנושא המדינה האחת במערכת הפלסטינית, ראו: מיכאל מילשטיין ואבי יששכרוף, ״שובה של ׳המדינה האחת׳: כיצד מתבסס הרעיון ׳מדינה אחת לשני עמים׳ בזירה הפלסטינית והופך מתרחיש קלוש ליעד מועדף״, עדכן אסטרטגי, כרך 21, גיליון 4 (ינואר 2019), עמ׳ 13-3

  • ראו מאמריו של יששכרוף באתר וואלה, 15 בינואר 2016; 7 במרס 2016

  • ברעם, 159.

  • ראו כלל הסקרים באתר האינטרנט של המרכז: www.jmcc.org.

  • ראו סקרי המרכז לאורך השנים כפי שמובאים באתר האינטרנט שלו - www.pcpsr.org: ביוני 2008 - 58% מהנשאלים הביעו תמיכה בחזון שתי המדינות ו־27% ברעיון המדינה האחת; במאי 2009 - 61% צידדו בחזון שתי המדינות ו־23% ברעיון המדינה האחת; במרס 2010 - 57% צידדו בחזון שתי המדינות ו־29% ברעיון המדינה האחת; בדצמבר 2015 - 51% תמכו בחזון שתי המדינות, ו־34% ברעיון המדינה האחת; בספטמבר 2016 - 30.6% הביעו תמיכה ברעיון המדינה האחת; באוגוסט 2017 - 53% תמכו בחזון שתי המדינות, ו־21% ברעיון המדינה האחת או בהסתפחות לישראל; בינואר 2018 - 46% תמכו בחזון שתי המדינות, ו־20% ברעיון המדינה האחת או בהסתפחות לישראל; בספטמבר 2018 - 52.7% צידדו בחזון שתי המדינות ו־24.2% ברעיון המדינה האחת; בדצמבר 2020 עלתה שוב התמיכה ברעיון המדינה האחת ל־29%; במרס 2021 היא עמדה על 33%; ובדצמבר 2021 ירדה התמיכה ברעיון ל־16%. (באופן מפתיע ולא ברור).

  • להרחבה בנושא ראו: מיכאל מילשטיין, "היום שאחרי אבו מאזן כברכאן ,"מבט על (INSS), גיליון מס' 1415 (14 בדצמבר 2020)

  • שיעור המועסקים בתחום ההיי־טק במערכת הפלסטינית עומד על שני אחוזים בלבד, בשעה שבכל שנה מסיימים כ־3,000 סטודנטים פלסטינים את לימודיהם בתחום הזה - דה מרקר, 8 ביוני 2018, עמ' 13

  • אל־עארורי, 2015.