בספרו הפסיכולוגיה של ההמון (1895), כתב גוסטב לה־בון ,הסוציולוג והפסיכולוג החברתי הצרפתי, כי "ממבט ראשון, דומה שהזעזועים הגדולים המבשרים על חילופי ציוויליזציות הם תולדה של תהפוכות פוליטיות רבות משקל [...] ואולם עיון קפדני במאורעות האלה יגלה כי הסיבה האמיתית העומדת מאחוריהם היא שינוי עמוק בדעותיהם של עמים. הזעזועים ההיסטוריים הממשיים אינם דווקא אלה המרשימים בהיקפם ובאלימות הקשורה בהם.  השינויים החשובים באמת הם אלה שמהם נובעת התחדשות של ציוויליזציה ומתרחשים בדעות ,ברעיונות ובאמונות".1

מחקר השינויים הבין־דוריים נמנה עם אותן תמורות הנוצרות בזרמי העומק שתיאר לה־בון, אלה שנחבאות לא פעם מאחורי הדרמות הפוליטיות והמערכות הצבאיות הזוכות לעיקר תשומת הלב. חוקרים רבים ברחבי העולם הצביעו במהלך השנים על חוסר עניין ועל הבנה מוגבלת בנוגע להשפעת השינויים הדוריים, וטענו כי הדבר נובע מנטייה להתמקד בזוויות ניתוח פוליטיות וצבאיות, תוך דחיקת הדיון בנוגע למתרחש במישורים החברתי והתרבותי.  טענה אחרת שהועלתה הייתה כי מחקר השינויים הבין־דוריים סובל מאנכרוניזם מתמשך,  בלי שניתנת תשומת לב לכך שהגדרות היסוד בנוגע למושג "דור" משתנות מתקופהלתקופה ובין תרבות אחרת לשנייה.2

ואכן, עצם העיסוק במושג "דור" סבוך מיסודו והיה מוקד למחלוקות רבות בין חוקרים במהלך השנים. הסוציולוג הגרמני קרל מאנהיים שפעל במחצית הראשונה של המאה ה־20 נחשב לאבי התפיסה המודרנית בנושא הדורות. לפי הגדרתו, דור איננו ביטוי להגדרה קשיחה הכוללת בני קבוצת גיל זהה ולא נקבע רק על בסיס נתונים ביולוגיים. לשיטתו, המדובר בקבוצה שהתגבשה סביב אירוע מכונן משותף (למשל,  מלחמה או מהפכה)  אשר הותיר רושם רב על חבריה, ובעיקר על הצעירים ובני הנוער. אותו אירוע מעובד לכדי חוויה וזיכרון קולקטיביים, מעצב את תודעת הצעירים ומהווה עבורם מקור לתחושת הזדהות והכרה בקיומו של גורל משותף.  האירוע המכונן לא מוליד בהכרח תגובות דומות,  ופעמים רבות מתפתחות בהשראתו השקפות עולם ותפיסות רעיוניות מנוגדות. מאנהיים ציין כי קבוצת הגיל שבין 17–25 היא זאת שבה האירוע המכונן מותיר חותם עז במיוחד. עם הגיעם לאמצע או לסוף שנות העשרים שלהם, בני אותה הקבוצה משתלבים בחיים הפוליטיים והציבוריים כשהם מוּנעים מכוח הזיכרון של האירוע המכונן וחותרים לממש יעדים שעוצבו בהשפעתו. כל זאת, תוך התרסה כלפי דור האבות ותוך ניסיון להציג עצמם כנושאי בשורה מהפכנית.3

הפסיכולוג והסוציולוג הספרדי חוזה אורטגה אי גאסט נקט גישה שמרנית יותר מזו של מאנהיים, וראה בדור בראש ובראשונה מייצג של מנהגים חדשים (לבוש, קודים חברתיים ,צורת דיבור ועוד), אך לא בהכרח נושא של השקפת עולם חדשה.

אי גאסט הבחין בארבעה דורות המתקיימים בכל חברה בו בזמן: הזקנים ששרדו קונפליקטים חברתיים ופוליטיים שניטשו בעבר ;האליטה השלטת - בני 45–60 - אשר לה דומיננטיות בעיצוב המציאות;  דור הביניים -  בני 30–45 - השואפים לרשת את המערכת ולהחיל עליה את ערכיהם; ובני הדור הצעיר – בגילאי 15–30 – המתריסים נגד הסדר הקיים ושואפים לשנותו.4 הדור הצעיר נתפס כנכס חשוב מבחינת כל חברה אנושית. הוא מגלם את החיוּת ואת ההמשכיות שלה ונתלות בו תקוות למימוש יעדים קולקטיביים בעתיד,  בדרך־כלל כאלה שבני הדורות הקודמים לא הצליחו לממש. יחסה של החברה כלפי הדור הצעיר מגלם זוויות רבות, ולפרקים כאלה הניצבות במתח או בסתירה זו לזו. כאמור, עלייתו של הדור הצעיר מלווה בכמיהות רבות והוא מתואר כנועז וכאיכותי יותר מקודמיו. ואולם לפרקים היחס כלפיו מתאפיין דווקא בתסכול ובאכזבה,  והצעירים מואשמים בסטייה מהדבקוּת בציוויים ותיקים שנמסרים על־ידי האבות או בהתרופפות רוחנית. כך או אחרת, כמעט תמיד אופפים את יחס החברה הרחבה כלפי הדור הצעיר סימני שאלה וניכר קושי לפענח את דפוסי התנהגותו וחשיבתו. על הרקע הזה העירו הסוציולוגים הישראלים שמואל אייזנשטאט וראובן כהנא כי מאז ראשית המאה ה־20 הצעירים תופסים עצמם כמייצגים של רוח רעננה ומהפכנית, אולם נתפסים מנגד על־ידי הדורות הוותיקים - לאורך כל השנים - כאתגר לסדר הקיים, דבר שבלט במיוחד בשנות ה־60 שבהן התפתחה "תרבות הנגד".5

במקרה הפלסטיני - העומד במוקד המחקר הנוכחי - ניכרת הערצה,  על סף הסגידה,  של החברה הרחבה כלפי הדור הצעיר בפרט וכלפי מושג הנעורים בכלל. על רקע של אווירה משברית מתמשכת, קושי לממש את היעדים הלאומיים ותסכול עמוק נוכח פועלם של הדורות הבוגרים,  נתפס הדור הצעיר הפלסטיני מאז 1948 כמי שעשוי להביא לישועה קולקטיבית. זאת במיוחד באמצעות רוח של הקרבה ושל תעוזה שהוא נושא בקרבו ונוכח ההתרסה הבסיסית שלו כלפי כל מי שנתפס ככובל את ידי הפלסטינים:  ישראל,  שחקנים בעולם הערבי ובזירה הבין־לאומית, אך גם גורמים מבית.

במרכזו של ספר זה ניצב הדור הצעיר הפלסטיני בן ימינו, קבוצה שחבריה נולדו החל מראשית שנות ה־90 של המאה ה־20, תקופה שבה השתנה דיוקנה של המערכת הפלסטינית באופן דרמטי.  ברקע לכך עמדו כמה תמורות היסטוריות, ובראשן חתימת הסכם אוסלו, כינון הרשות הפלסטינית ופרוץ אנתפאדת אל־אקצא (האנתפאדה השנייה) בספטמבר 2000. אותו עימות הביא כמעט לקריסת הרשות הפלסטינית ויצר תנאים שאפשרו לזרם האסלאמי להביס את תנועת הפתח ברצועת עזה ולהשתלט על האזור, מהלך שגרם לפיצול המערכת הפלסטינית בין שתי ישויות פוליטיות וגיאוגרפיות נפרדות. אל הטלטלות הפנימיות בעולמם של בני הדור הצעיר התווספו בשני העשורים האחרונים תמורות שמקורן חיצוני. בהקשר הזה בלטו השינויים במזרח־התיכון מאז הפלת משטרו של צדאם חוסיין בעיראק (2003) שהביאו בהמשך להתפרצות "האביב הערבי" בהנהגת הדור הצעיר בעולם הערבי,  וכן השפעת המרחב הרשתי על הצעירים הפלסטינים, לרבות הגדרתם העצמית, השקפת עולמם והזיקות בינם ובין סביבתם הקרובה והרחוקה.

העיסוק בדור הצעיר במזרח־התיכון זוכה לעניין גובר בשנים האחרונות, בעיקר בעקבות הטלטלה האזורית. הדיון בצעירים הפלסטינים, לעומת זאת, התעורר בעיקר מסוף 2015, עם פרוץ גל האלימות שזכה לכינוי הבה (התפרצות) או אנתפאדת אל־קדס בפי הפלסטינים, ואנתפאדת היחידים או אנתפאדת הסכינים בפי הישראלים. בני הדור הצעיר שימשו חוד החנית של אותו גל אלימות, דבר שעורר עניין, ולפרקים דאגה עמוקה - בישראל אך גם בקרב רבים במערכת הפלסטינית. הצעירים התריסו נגד המציאות שבה חיו ונגד כלל מקורות הסמכות שסבבו אותם - מבית ומחוץ.

המחקר בנושא הצעירים הפלסטינים - הן זה המקודם על־ידי חוקרים ישראלים והן זה שנערך על־ידי חוקרים פלסטינים, ערבים או מערביים - עמד עד היום בצל הרושם העז של ההבה, והתמקד בניסיון להתחקות אחר שורשיה ולאתר מענה לבעיות שייצגה. בעקבות כך, התאפיין חלק ניכר מהניתוחים שבוצעו בנוגע לדור הצעיר הפלסטיני בזוויות בחינה צרות, תוך עיסוק מוגבל יחסית במישורים החברתי, הכלכלי והתרבותי.

ייחודו של המחקר הנוכחי מגולם בשלושה היבטים: הראשון - איגוד כלל זוויות הבחינה שבאמצעותן מנותח נושא הדור הצעיר הפלסטיני לכדי תמונה אחת. לצורך כך נעשה שימוש במגוון שיטות ומקורות הלקוחים משדות שונים: מחקרים אקדמיים, סקרי דעת קהל,  חומרי מדיה,  אך גם ספרי פרוזה ושירה, סרטים ומוצרי תרבות פופולרית.  התנהגות בני הדור הצעיר הפלסטיני נבחנת בכלל מוקדי זירת "הפנים" - הכינוי הפלסטיני לתיאור הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים. הצעירים הפלסטינים בשלוש הזירות האלה חולקים מאפיינים ואתגרים משותפים השונים מאלה של הדור הצעיר הפלסטיני בתוך מדינת ישראל ובפזורה הפלסטינית, קבוצות שבהן המחקר הנוכחי אינו דן.

ייחודו השני של הספר מגולם בניסיון לעגן את הדור הצעיר על הרצף ההיסטורי הרחב במערכת הפלסטינית המודרנית ,ולבחון את מקומו על רקע מגמות חברתיות ופוליטיות ארוכות־טווח. זאת, לצד ניתוח השפעת תהליכים חיצוניים על הצעירים הפלסטינים,  ובראשם:  מהפכת המידע העולמית; התמורות הפוליטיות והתרבותיות במערכת האזורית, ובעיקר "האביב הערבי"; וכן הזיקה רבת הממדים לישראל.

ההיבט השלישי בא לידי ביטוי בניסיון לשלב בין ניתוחים תיאורטיים לחוויות מוחשיות המבוססות על מגע בלתי אמצעי עם מושא המחקר. מדובר בשיטת עבודה המחייבת מצד אחד היכרות עם מחקרים אקדמיים הממוקדים בנושא הדור הצעיר בעולם הערבי ובמערכת הפלסטינית ועם תיאוריות מתחומי הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה, הפסיכולוגיה ותורת הרשתות, אך מן הצד האחר גם בקיאות בקודים התרבותיים, בנהגים ובשפה של מושא המחקר. כל זאת, לצד מגע ישיר עם "האחר" - יעד המושג באמצעות סיורים, שיחות ומפגשים.

השיטוט - הפיזי והווירטואלי - מאפשר לחוקר להתמודד עם קושי מובנה הקשור למחקר הדור הצעיר ואשר מגולם בעובדה כי חלק ניכר מאלה שעוסקים בסוגיה הזאת נמנים עם דור מבוגר יותר המתקשה לרוב להבין את דפוסי חשיבתם של הצעירים ואת הכמיהות ומושאי ההערצה שלהם. הבעיה מתעצמת כאשר מדובר בחוקרים שאינם נמנים עם אותה קבוצה תרבותית או אתנית שאליה משתייכים בני הדור הצעיר, ובמקרה הישראלי-פלסטיני אף משתייכים ל"אחר" שמעמדו נע בין שכן לאויב. השיח עם תושבים פלסטינים - בני הדור הצעיר והדורות הבוגרים יותר - וכן המעקב אחר עולמם התרבותי של הצעירים, הכולל בין היתר סדרות טלוויזיה, שעשועונים, קליפים, פרסומות, סגנונות לבוש ומוצרי אופנה, מותגים, וכן שיח ברשתות החברתיות, מאפשרים לצמצם את הניכור המובנה ומעניקים הבנה מוחשית יותר לגבי מאפייני הדור הצעיר.

במוקד המחקר עומדות כמה שאלות מפתח:

1. מהם מאפייני היסוד של הדור הצעיר הפלסטיני ובמה הוא שונה מדורות צעירים קודמים במערכת הפלסטינית אשר הניעו בעבר מהפכות ומחאות והתריסו כלפי מקורות הסמכות שסבבו אותם?

2. מהו העולם התרבותי שבו הצעירים הפלסטינים חיים, והאם מתקיים בקרבם מתח פנימי דומה לזה שרווח בקרב צעירי העבר בכל הקשור לערכים, לאמונות ולנהגים חברתיים?

3. מהו תפקיד המרחב הרשתי בחייהם של הצעירים הפלסטינים? - דיון המלווה, בין היתר, בניסיון להאיר זוויות בחינה חדשות של הנושא ואף לערער על הנחות יסוד שהתקבעו בשיח המחקרי בשנים האחרונות וביססו מעמד של עובדות מוגמרות.

4. מהו מקומן של הנשים בקרב הדור הצעיר הפלסטיני? - נושא שנבחן באמצעות ניתוח השוני בין מעמדן החברתי של הצעירות הפלסטיניות כיום לעומת העבר.

5. מהי הזיקה בין ההתנהלות ודפוסי החשיבה של הדור הצעיר הפלסטיני ובין ההתרחשויות הדרמטיות במרחב האזורי, ומדוע עד היום לא התממש במערכת הפלסטינית דגם המחאה שהתפתח ביתר העולם הערבי בעשור האחרון?

6. מהם האתגרים הקשורים לעליית הדור הצעיר הפלסטיני - הן כלפי ישראל והן כלפי גורמי הכוח במערכת הפלסטינית?

7. בהיבט המעשי - מהו המענה, ולו החלקי, שנדרש לקדם נוכח מצוקות הדור הצעיר הפלסטיני אשר להן השפעה גם על ישראל?

שמו של הספר שאול משם סרטה של הבימאית הישראלית-פלסטינית, מייסלון חמוד בר-בחר - "ים-יבשה" - או בתרגום חופשי לא פה,  לא שם.  הסרט פורץ הדרך שיצא לאקרנים בראשית 2017 שיקף את המתח הפנימי שבו נתון עולמן של שלוש צעירות מהחברה הערבית בישראל המתגוררות יחד בדירה שכורה בתל־אביב.6 חמוד העניקה בסרט ביטוי עז לקטבים החריפים בעולמם של הצעירים הפלסטינים בישראל, אשר מאפיינים במידה רבה גם את בני הדור הצעיר מעברו השנישל "הקו הירוק" - בגדה המערבית, במזרח ירושלים וברצועת עזה.

הווייתם הקיומית של הצעירים הפלסטינים מתאפיינת בתחושה עמוקה של תלישות.  המרחב הפוליטי הסובב אותם מעורפל ומשתנה ללא הרף. זוהי הוויה המעוצבת על־ידי כוחות ומושגים מנוגדים החיים בכפיפה אחת, ובראשם הממשל העצמי ,הכיבוש וההתנגדות. לכך מתווסף מתח בין־דורי על רקע תרבותי המועצם בעקבות ההשפעה העמוקה של המרחב הרשתי על חיי הצעירים. המדובר בצעירים שחיים ופועלים בנקודת התפר שבין תקופות ובין דורות במערכת הפלסטינית, תוך התרחקות מתמשכת מדור המייסדים ומ"עידן המהפכה" ובעיצומה של כניסה לעידן חדש שעיצובו מצוי עדיין בהתהוות. חוקרת החינוך תמר אלמוג והסוציולוג עוז אלמוג נתנו ביטוי לאותה מציאות שברירית ומורכבת במחקרם אודות דור ה־Y (ילידי שנות ה־80 וה־90) במילים הבאות: "אנו חיים היום בתקופת מעבר, עידן דמדומים, שבו מוסכמות ומבנים ארוכי שנים כבר אינם מתאימים כבעבר, ומתחדד הצורך בבניית מערכות מעודכנות המותאמות לרוח הזמן". לטענת השניים, רבים ממקבלי ההחלטות בעולם כיום ממשיכים להתנהל על בסיס הנחות יסוד אנכרוניסטיות, ללא היכרות עם השפה, עם הקודים, ועם דפוסי ההתנהגות והשאיפות של הדור החדש הצומח בעשורים האחרונים.7

המחקר הנוכחי נועד אפוא לרענן את התפיסות ואת עולם המושגים שבהם משתמשים מתבוננים רבים, ובראשם ישראלים, במסגרת ניסיונם לפענח את המתרחש במערכת הפלסטינית. כאמור, המבט הישראלי על הנושא הפלסטיני ממוקד בדרך־כלל בסוגיות "שוטפות", נטוע במרחבים הפוליטי והביטחוני ולפרקים גם מושפע מהיבטים אידיאולוגים. הדבר גורם להחמצת תהליכי יסוד המתפתחים בזרמי העומק של מושא המחקר - עד שהם הופכים להפתעות אסטרטגיות המשנות את פני המציאות. חמור מכך,  אותה הגישה מביאה פעמים רבות להתאבנות, לחוסר עדכניות ולמבט מונוליטי ומכליל בנוגע לגורמי הכוח, לתפיסות המובילות, וכן לדמויות ולשחקני המפתח במערכת הפלסטינית .על הרקע הזה מתגבש לפרקים תיאור לא מדויק של המצב הקיים,  מה שמוביל לביסוס הערכות לקויות ביחס לתרחישי העתיד ולגיבוש המלצות למדיניות הנעדרות אחיזה במציאות. הבנת תהליכי היסוד - על השלכותיהם ארוכות הטווח - חיונית לצורך גיבוש מדיניות מפוכחת כלפי המערכת הפלסטינית, אשר למתרחש בה יש חשיבות אסטרטגית ואף קיומית עבור ישראל.

 

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן: https://bit.ly/3ledAzz

הערות

  • גוסטב לה־בון, "פסיכולוגיה של ההמון״ בזאב שטרנהל (עורך), המחשבה הפשיסטית לגווניה (תל־אביב: ספריית פועלים - הוצאת הקיבוץ הארצי, תשמ"ח/1988), עמ' 49.

  • ראו בהקשר הזה - חגי ארליך ,נוער ופוליטיקה במזרח־התיכון  - דורות ומשברי זהות (תל־אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור/סדרת האוניברסיטה המשודרת, תשנ"ח/1998), עמ' 155; יוסי מאלי, מבוא לספר (בעריכתו) - מלחמות, מהפכות וזהות דורית (פתח־תקווה: עם עובד/מרכז יצחק רבין לחקר ישראל, תשס"א/2001), עמ' 11–12.

  • Karl Manheim, Essays on the Sociology of Knowledge (London: .Routledge and Kegan Paul, 1972; First Published in 1925).

  • Jose Ortega Y Gasset, The Modern Theme (New York: Harpe and Row, 1961; First Published in 1933).

  • ראובן כהנא, נעורים והקוד הבלתי־פורמלי - תנועות נוער במאה העשרים ומקורות הנעורים הפוסט־מודרניים (ירושלים:  מוסד ביאליק, 2007), עמ' 1–3, 11; שמואל נ' אייזנשטדט, "תצורות של נעורים בחברות מודרניות:  תנאים ודפוסי גיבוש״,  בתמר רפופורט ואהוביה כהנא (עורכים), הסדר החברתי והקוד הבלתי פורמלי (תל־אביב: רסלינג, 2012), עמ' 107–112.

  • הסרט גרר ביקורת נוקבת בקרב גורמים בציבור הערבי בישראל. הוא נאסר להקרנה באום אל־פחם, וראש העיר באותה העת, ח'אלד חמדאן, כינה את חמוד "כופרת". זאת ועוד, המועצה המוסלמית העליונה בישראל אף פרסמה בהליך נדיר פסק הלכה נגד הסרט בטענה כי הוא פוגע בערכי האסלאם. ראו: הארץ, גלריה שישי, 30 בדצמבר 2016, עמ' 18.

  • תמר אלמוג ועוז אלמוג ,דור ה־Y - כאילו אין מחר (מושב בן־שמן: מודן ,2016), עמ '13 [להלן: אלמוג ואלמוג].