80 שנה לכיבוש עיראק וסוריה - על שיתוף הפעולה בין הבריטים, האצ"ל והפלמ"ח

אל"ם (מיל') ד"ר בני מיכלסון, חבר הנהלת העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית, לשעבר רמ"ח היסטוריה09.09.2021

לכיבוש סוריה ולבנון הייתה חשיבות רבה בהגנה על ארץ־ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. מדובר בניסיון מבצעי מגוון של שיתוף היישוב היהודי עם הצבא ושירותי המודיעין הבריטיים, ועם "צרפת החופשית". הלוחמים היהודים החלו לצבור ניסיון מבצעי במלחמה, אשר שימש מאוחר יותר להתפתחות כוח המגן ובהמשך אף תרם למלחמת העצמאות
חיילים בריטים צופים על בגדאד, יוני 1941

חיילים בריטים צופים על בגדאד, יוני 1941

שנת 1941 הייתה שעתו הקודרת ביותר של פיקוד המזרח התיכון במלחמת העולם השנייה. בראשית חודש מרס נאלץ אלוף הפיקוד, גנרל ארצ'יבלד ויוול, לשגר חיל משלוח, מטובי אנשיו, בן 57 אלף חיילים ו־8,000 כלי רכב, לעזרת יוון ובכך נאלץ להפסיק את המרדף אחר הצבא האיטלקי בצפון־אפריקה אותו הביס בקירנאיקה בחודש הקודם.1 במקביל ניהל את המערכה נגד האיטלקים בחבש, אשר גם בה נאלץ להשקיע משאבים וכוחות רבים.

ב־20 במרס 1941, זמן קצר לאחר הגעתו של גנרל ארווין רומל ללוב ושבועיים לאחר עזיבת חיל המשלוח ליוון, הנחית קורפוס אפריקה הגרמני את המתקפה הראשונה שלו מזרחה. הכוחות הבריטיים נתפסו בהפתעה, ולאחר שבוע השמידו הגרמנים את הדיוויזיה המשוריינת השנייה, ואילו הדיוויזיה האוסטרלית התשיעית הושמה במצור בטוברוק. הגנרלים נים (מפקד הדיוויזיה המשוריינת השנייה) ואוקונור (מפקד הקורפוס ה־13 שזה עתה ניצח את האיטלקים) נשבו על־ידי כוח סיור גרמני. במחצית אפריל כבר הגיע רומל לאזור סולום, על גבול מצרים, לאחר שעבר 450 ק"מ.2 עתה חייב היה רומל לעבור לעצירה אופרטיבית על־מנת לייצב את צירי התחזוקה שלו, ובכך נסתיימה מתקפתו הראשונה. ואולם במקביל נפתחה המתקפה הגרמנית על יוגוסלביה ויוון ב־9 באפריל, ובתוך חודש הובסו הצבאות היוגוסלבי, היווני והבריטי בבלקנים. ויוול מצא עצמו במלחמה על־פני שטח עצום, מיוון בצפון ועד חבש בדרום ובמרכז, בצפון-אפריקה, מול יריב אימתני בדמותו של רומל.

בתקופה קשה זו נרתם היישוב היהודי בארץ־ישראל למאמץ המלחמה הבריטי והחלה השתתפות ניכרת של מתנדבים בשורות הצבא. 2,800 מתנדבים יהודים-ארצישראליים הגיעו ליוון במסגרת זו. מכלל חיל המשלוח הבריטי פונו 43 אלף חיילים, ומתוך 2,400 היהודים שלחמו שם נפלו בשבי במערכות יוון וכרתים 1,672 איש, מהם 147 הצליחו להימלט. זאת מתוך 14 אלף השבויים הבריטים. מספר הניצולים עמד על 890, ושיעור האבדות בנפש היה 88 חללים.3

רשיד עאלי אל־כילאני והמופתי אמין אל־חוסייני מציינים בברלין את יום השנה למרידת רשיד עאלי, בנוכחות קצינים נאצים, 1941

רשיד עאלי אל־כילאני והמופתי אמין אל־חוסייני מציינים בברלין את יום השנה למרידת רשיד עאלי, בנוכחות קצינים נאצים, 1941

מרד ראשיד עאלי ומיגורו

עיראק נוצרה על־ידי וינסטון צ'רצ'יל, בהיותו שר המושבות ב־1922, כאשר חילק את המזרח התיכון בינה ובין המנדט על ארץ־ישראל ועבר הירדן. הנסיך פייסל הוכתר כמלך עיראק לאחר שנושל מהשלטון בסוריה רבתי, אותה צריכים היו הבריטים להעביר לצרפתים. ואולם כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה ב־1939 גאו הרגשות הפרו־גרמניים בקרב הלאומנים הערביים. האנטישמיות של הנאצים נפלה על אוזניים קשובות בעולם הערבי, אשר רבים בו לא השלימו עם האופן שבו הבריטים קבעו כיצד יחולק המזרח התיכון בכלל והמרחב הערבי בפרט, ועם תמיכתם במפעל הציוני בארץ־ישראל. כאשר החלה המתקפה הגרמנית על יוון בידי הגרמנים וקורפוס אפריקה הגיע במסעו מזרחה במדבר המערבי לגבול מצרים, התרחשה באפריל 1941 הפיכה בעיראק על־ידי קבוצת קצינים פרו־גרמניים בראשותו של ראשיד עלי אל־כילאני. הממשלה החדשה בעיראק לא הכריזה מלחמה על בריטניה, היא פשוט רצתה להתייצב בצד הנכון כאשר גרמניה תנצח במלחמה.4

צ'רצ'יל, שהיה ער למתרחש עת הצבא הבריטי נהנה מחופש פעולה בעיראק, ראה איום זה בחומרה. ממשלת בריטניה הורתה לויוול לטפל בבעיה אולם האחרון ראה במרד זה את הקטנה שבבעיותיו בעת ההיא, ולא חשב שיש להקצות כוחות לעיראק. ממשלת בריטניה פנתה למפקד הצבא הבריטי בהודו, גנרל קלוד אוקינלק, וזה העביר במהירות את הדיוויזיה ההודית העשירית לעיראק. החטיבה ההודית הראשונה הגיעה לבצרה ב־18 באפריל תוך הכפפתה לפיקוד המזרח התיכון ובכך עירבה את ויוול במערכה שבה לא חפץ.5

ב־27 באפריל הפרה ממשלת עיראק החדשה את הסכמיה עם בריטניה ודרשה כי לא יגיעו יותר כוחות בריטיים לעיראק עד להוצאת החטיבה מבצרה. הבריטים הודיעו לעיראקים כי אינם יכולים להיענות לדרישתם ומאותו רגע ידעו שני הצדדים כי הם במצב מלחמה. הבריטים השתלטו על בצרה ועל שדה התעופה שמחוץ לעיר, וכמו כן הטיסו גדוד בן 400 חיילים לשדה התעופה חבניה שמחוץ לבגדאד, ביודעם כי העיראקים מרכזים כוחות לכבשו.

לבריטים היה גדוד של אסיריאנים (עיראקים נוצרים) ועוד פלוגה כורדית להגנת חבניה, והכוחות הנוספים שהוטסו לשם נועדו לתמוך בכוחות הללו. בסיס חיל האוויר הבריטי בחבניה היה למעשה בית ספר לטיסה אשר כלל 90 מטוסי אימון דו־כנפיים. הטייסים, ובעיקר מדריכי הטיסה, היו מנוסים.6 חיל האוויר העיראקי כלל 60 מטוסים, מרביתם דו־כנפיים, משלושה מקורות רכש שונים ועם טייסים באיכות נמוכה.

הצבא העיראקי מנה ארבע דיוויזיות חי"ר, חטיבה ממוכנת (גדוד שריון עם 16 טנקים קלים, 14 שריוניות ועוד שני גדודי חי"ר ממונעים על משאיות). רבים מהקצינים והמש"קים העיראקים היו מוותיקי הצבא הטורקי. ב־30 באפריל ערכו העיראקים 9,000 חיילים ו־50 תותחים לצור על חבניה, מתוגברים באלפים רבים של אנשי מיליציה מקומיים וכנופיות. העיראקים בטוחים היו שחבניה תיפול במהרה בידיהם כפרי בשל. הם תפסו את השטחים השולטים בטווח של כקילומטר מסביב לבסיס ואיימו לפתוח באש על כל מטוס ממריא. למרות זאת, ב־2 במאי המריאו המטוסים הבריטיים ותקפו את הכוח העיראקי. במהלך חמשת הימים הבאים ביצעו המטוסים הבריטיים 584 גיחות, זרקו 45 טון פצצות וירו למעלה ממאה אלף כדורי מקלע.7 הארטילריה העיראקית הסבה נזק מסוים, אולם חיל הרגלים העיראקי ואנשי הכנופיות שהתקבצו החלו להתפזר ולברוח כבר ב־6 במאי, ולאחר התקפת נגד של הכוחות הבריטים מהשדה ב־7 בחודש נצפו מרבית החיילים העיראקים ממטוסים בריטיים, במצב מנוסה.

בינתיים הדיוויזיה ההודית העשירית כולה הגיעה לבצרה והחלה להתקדם לעבר בגדאד. במקביל ארגנו הבריטים בבסיס בית־ליד בארץ־ישראל מפקדה משימתית, "כוח־חב" (קיצור של חבניה) בסד"כ של שני צוותי קרב חטיבתיים (בתוכם הלגיון הירדני) אשר נשלחו אף הם לבגדאד. מובלים על־ידי כמה מאות מסיירי הלגיון הירדני נכנס "כוח־חב" לעיראק בין 9 ל־15 במאי.

כעת הבינו העיראקים כי הם בצרה צרורה. הם עדיין נהנו אמנם מעליונות מספרית של יותר משלוש לאחד על הכוח הבריטי התוקף, אבל הכוחות הבריטיים היו מאומנים יותר ושלטו באוויר. במצב זה פנו העיראקים לסיוע לגרמנים. הגרמנים, שהיו מוכנים לצעד זה (עקב מעורבות המודיעין שלהם בהפיכה העיראקית מתחילתה), הגיבו במהירות ושלחו מטוסים מיוון דרך מרחבה של צרפת של וישי בסוריה, לצפון עיראק. שני מטוסי הפצצה "היינקל 111" תקפו את חבניה ב־10 במאי. למוסול הגיעו טייסת בת 12 מפציצים וטייסת מטוסי קרב ארוכי טווח, והאיטלקים שלחו אף הם סיוע בדמות 12 מטוסי קרב דו־כנפיים.8 הבריטים הגיבו בתגבור הכוח על־ידי כמה מטוסי קרב "הוריקן" מארץ־ישראל. ב־13 במאי החלו הגרמנים לבצע גיחות הפצצה תכופות ממוסול. במקביל החל ממשל וישי הצרפתי בסוריה ולבנון לשלוח נשק, ציוד ותחמושת למורדים בעיראק. ואולם מבצעי הגרמנים היו מוגבלים בשל מחסור חמור בדלק שאותו לא הספיקו להטיס בכמויות מספיקות דרך סוריה הווישאית בשל הפצצות בסיסי האוויר בסוריה על־ידי מטוסים שהמריאו מבסיסים בארץ־ישראל.9

בעומדם אל מול ציר תחזוקה בלתי אמין, מחסור בדלק והתקדמות בריטית מתמקדת לעבר בגדאד, החליטו הגרמנים להסיג את מטוסיהם חזרה לרודוס. ב־17 במאי חבר "כוח־חב" עם הנצורים בחבניה וב־23 בחודש חצו יחד את נהר הפרת לעבר בגדאד. ההתנגדות העיראקית קרסה בהדרגה עם ההתקרבות לבירה, וב־30 בחודש נכנעו העיראקים, ראשיד עלי ברח לאיראן ומשם לגרמניה. אף שהבריטים היו בנחיתות של יותר משלוש לאחד, ולפרק זמן מסוים עמדו בפני עליונות אווירית גרמנית, כבשו הבריטים את עיראק בארבעה שבועות.

האצ"ל בשירות הצבא הבריטי בעיראק - נפילתו של דוד רזיאל

ב־20 במאי 1941 נהרג דוד רזיאל (אלוף בן ענת) מפקד האצ"ל, בעת שליחות צבאית בשירות הבריטים בעיראק. בשלהי שנות ה־30 ראה רזיאל בגרמניה הנאצית את הסכנה הגדולה ביותר האורבת לעם היהודי, ואחרי פרוץ המלחמה לא היה לו ספק שמקומו של העם היהודי הוא יחד עם בעלות הברית, נגד הצורר המאיים בפה מלא להשמיד את היהודים. המלחמה שינתה את התפיסה האסטרטגית של האצ"ל: קודם כל יש להביס את הצורר הנאצי, ורק אחר כך ואולי מתוך כך תבוא שעת שחרור המולדת משלטון זר. בפרוץ המלחמה באירופה היה רזיאל עצור. מתוך בית הסוהר הוציא פקודה להפסקת כל פעילות מבצעית נגד יעדים בריטיים וערביים, ועם שחרורו החל במגעים שנועדו להשיג הסכם עם הבריטים בדבר שיתוף האצ"ל במלחמה נגד גרמניה. המאמצים נשאו פרי רק כשמצבה של בריטניה במזרח התיכון היה חמור ביותר.

בראשית מאי 1941 פנה קולונל סימפסון מאגף המודיעין של פיקוד המזרח התיכון הבריטי בקהיר ליצחק ברמן, הממונה על הקשרים עם הבריטים בהנהגת האצ"ל. בקשתו הייתה לשלוח חוליה מבצעית לעיראק לצורך איסוף מודיעין, ביצוע חבלות לפגיעה במצבורי הדלק ששימשו את מטוסי הגרמנים שסייעו לראשיד עאלי, ופגיעה במופתי חאג' אמין אל־חוסייני, שמצוי היה באותה שעה בעיראק והיה מיועצי ראשיד עלי שתמכו בחבירה לגרמניה הנאצית. ברמן שטח את הבקשה הבריטית בפני רזיאל, אשר ביקש להוסיף על כך סיוע ליהדות עיראק.10

רזיאל יצא לעיראק בעצמו כראש חוליית האצ"ל, ובכך הדגים את דפוס האחריות הגלום בקריאת המפקדים המושרשת בצה"ל: "אחריי"!. לצוות המבצע המיוחד צירף שלושה חברים: יעקב מרידור, יעקב סיקא אהרוני ויעקב תרזי, והארבעה יצאו לפעולה ב־17 במאי 1941 משדה התעופה עקיר (תל נוף). הם נחתו בשדה התעופה חבניה שבעיראק, והוחלט שיעסקו תחילה באיסוף מודיעין על כוחות צבא עיראקי העושים דרכם לבגדאד, לקראת כיבוש העיר פאלוג'ה. שלושה ימים לאחר מכן נהרג רזיאל מהפצצה של מטוס גרמני. אהרוני ותרזי יצאו לתור אחר מידע מודיעיני במשימה מסכנת חיים, והצליחו לספק את המידע החשוב שהוביל לכניסת הבריטים לבגדאד.11

ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל (מימין) וגנרל ארצ'יבלד ויוול

ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל (מימין) וגנרל ארצ'יבלד ויוול

מבצע "אקספורטר" – כיבוש סוריה ולבנון על־ידי בעלות הברית 

סוריה הייתה ב־1941 תחת שלטון ממשלת וישי הצרפתית, שקמה לאחר כיבוש צרפת על־ידי הגרמנים ביוני 1940. מצב זה הביא עד מהרה לפעילות גרמנית גם בסוריה. תחילה היה זה האבווהר, המודיעין הצבאי הגרמני, שהקים בה את נציגותו כבר בינואר 1941. תפקידה הרשמי היה לפקח על קיום הסכם שביתת הנשק הגרמני-צרפתי גם באזור זה, והמשכה באישור שניתן לחיל האוויר הגרמני להנחית את מטוסיו בסוריה כשהיו בדרכם לעיראק, כדי לסייע למרד ראשיד עלי.12 המפקדה הגרמנית ביוון אף שלחה לחלב נציג, גנרל הלמוט פֶלמי, שהיה אמור לתאם את הפעולות בעיראק ובסוריה, אך כישלון המרד בעיראק הביא להחזרת המטוסים לסוריה וממנה ליוון, וגנרל פלמי, שמונה רשמית כמפקד חיל המשלוח הגרמני למזרח התיכון, עזב גם הוא.13

ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל חשד בכוונות הגרמנים וחשש שהם מכינים בסוריה בסיס להתקפה על מצרים. חששו רק התחזק לאחר כיבוש כרתים, משלוח המטוסים הגרמניים לסוריה ועיראק והגעתו של פלמי אליה. נוסף על כך, הופעל לחץ על־ידי הנהגת "צרפת החופשית" של דה גול לתקוף בסוריה כיוון שהצבא שם צפוי להיכנע במהירות ולעבור לצד בעלות הברית. גם הקונסול האמריקני בבירות העביר מידע שעל־פיו כוחות צרפת בלוונט מתכנסים למערב, לאזור הלבנון, במגמה לוותר על המנדט הצרפתי במרבית השטח. על רקע זה הורה ראש הממשלה לגנרל ויוול לכבוש את סוריה. הגנרל לא ראה את המצב עין בעין עם ראש הממשלה והעריך (בצדק) שאין בפעילות הגרמנית בסוריה להוות איום ממשי. מאידך טען שהסימנים מצביעים על היתכנות של משא ומתן עם הצרפתים בסוריה.

ברקע התנהלה המערכה בצפון אפריקה, שם כבש גנרל רומל את קירנאיקה והטיל מצור על טוברוק. גנרל ויוול חשב שהמערכה בצפון אפריקה היא זירת הלחימה העיקרית ואף תכנן לגביה מבצעים שנועדו לחלץ את טוברוק מהמצור (מבצע "קרדום קרב", 17-15 ביוני 1941). לפיכך השיב לצ'רצ'יל שהוא מתנגד לעיתוי של הפעולה נגד סוריה, שבה ראה זירה משנית. הוא נאבק נגד ההוראות שהמשיכו להגיע מלונדון להתכונן למתקפה על סוריה, ובעקבות חילוקי הדעות שהיו לו עם צ'רצ'יל בעבר גם לגבי יוון וגם לגבי עיראק, ראה בכך את הגדשת השאה וביקש לשחררו מתפקיד המפקד העליון במזרח התיכון.14 צ'רצ'יל קיבל את בקשתו, אך היא נכנסה לתוקף רק ביולי. למרות התנגדותו, הכין ויוול תוכנית מבצעית והחל לקבץ כוחות למבצע, שעליו פיקד גנרל מייטלנד וילסון, מפקד הצבא הבריטי בארץ־ישראל ועבר הירדן ומי שפיקד גם על חיל המשלוח ששוגר ליוון ועל דיכוי מרד רשיד עאלי בעיראק.

הקמת רשת סוכנים ארץ־ישראלית בסוריה

במסגרת השיתוף (החשאי בין הסוכנות לבריטים) בין SOE  (המִנהלת הבריטית למבצעים מיוחדים) ובין המחלקה המדינית של הסוכנות, ובעקבות פנייה של אנשי "צרפת החופשית", הוקמה ב־1940 רשת של סוכנים יהודים בסוריה ובלבנון. הרשת הופעלה מהארץ בידי טוביה ארזי ויוסף פיין, חברי ה"הגנה" ומנתה 12 איש. עיקר פעולתה היה הפצת כרוזי תעמולה מטעם בריטניה ו"צרפת החופשית" בהנהגת דה גול.15 ארזי עצמו יצא לסוריה בנובמבר 1940 והוסיף לתחום הפעילות של הרשת איסוף מידע על היערכות הצבא הצרפתי, וכן גייס לרשת פעילים נוספים, בהם יהודים מקומיים. חודש לאחר מכן נעצר ועימו כ־30 מאנשיו, אולם שאר חברי הרשת המשיכו בפעולתם מהארץ בפיקודו של פיין, שהרחיב את הפעילות לתחומי חבלה וחתרנות פוליטית. ארזי חולץ מכלאו ערב הפלישה הבריטית לסוריה.

צבא הלוונט הצרפתי, כפי שכוּנה, נתון היה למרותו של המושל הכללי גנרל הנרי דנץ, ממפקדתו בבירות. צבא זה כלל שש חטיבות סדירות (אחת מהן של לגיון הזרים), חטיבה מעורבת של חיילים אירופאים ובני המושבות, עוד ארבע חטיבות אפריקאיות, ונוסף על כך כ־9,000 פרשים – מחציתם כוח ממונע שכלל טנקים ושריוניות, 90 תותחי שדה ותותחים בינוניים ועוד כ־10,000 חיילי חי"ר לוונטיני בעלי ערך מפוקפק. גם בלא התחשבות בחי"ר הלוונטיני דובר על סד"כ של כשתי דיוויזיות חי"ר, ועוד כמחצית הדיוויזיה של כוחות ממוכנים וממונעים עם טנקים ושריוניות, בעוצמה של 35 אלף סדירים, בהם כ־8,000 צרפתים-אירופאים. צבא זה נשלט בידי שלוש מפקדות: בירות, חלב ודמשק.16 גנרל מייטלנד וילסון, המפקד הבריטי של המבצע, קבע את מפקדתו בסרפנד (צריפין), והכוח העיקרי שהועמד לרשותו היה אוסטרלי שמפקדתו הייתה בדיר־סנייד (ליד יד מרדכי) וכלל את הדיוויזיה האוסטרלית השביעית (פחות חטיבה שהייתה נצורה בטוברוק) בפיקוד גנרל ג'ון לווארק; חטיבה הודית מוגברת מס' 5 (שהגיעה לא מכבר מהמערכה נגד האיטלקים בחבש; ואת הדיוויזיה הראשונה של כוחות "צרפת החופשית" בפיקוד גנרל פול לג'נטיהום.17

המערכה נגד כוחות צרפת של וישי בסוריה ארכה חמישה שבועות. היא החלה באווירה מוזרה של חוסר ודאות, אבל מי שחשב שהצבא הצרפתי של הלוונט - כוח וישי - לא יילחם ויסתפק בכמה יריות של יציאה-ידי-חובה התבדה במהירות. לא רק שכוחות וישי לחמו היטב אלא שלא היססו ללחום בנחישות נגד אחיהם שלחמו במסגרת כוחות "צרפת החופשית". התפיסה של הנהגת וישי הייתה שמלחמתם נגד בעלות הברית בסוריה תקנה להם "נקודות" במו"מ עם הגרמנים במולדת וכך יזכו לוויתורים נוספים מצידם, לרווחת אזרחי צרפת. מטרה זו הייתה כוח מניע חזק דיו לדרבן את החיילים בלחימתם במזרח התיכון. קציני "צרפת החופשית" שפנו לעמיתיהם כדי לשכנעם לעבור צד או לפחות להניח את נשקם, נתקלו בבוז, בלעג ואף ביריות. היו מקרים, מצד חיילי וישי, של אי־כיבוד הדגל הלבן ואף התעללות בשבויים. הנחישות של חיילי וישי נוסף על יתרונם המספרי (בתחילת המערכה), ארגונם הפשוט, ציודם ונשקם הזמין, היכרותם את השטח, הזמן שהיה בידיהם לבניית ביצורים ומכשולים ויתרונם בשריון - הפכו אותם ליריב אימתני. הצבא הבריטי, מנגד, סבל מהליקויים הרגילים של אוסף יחידות ממקורות שונים ובעלי איכויות מגוונות, מוגבל בשל נחיתות בשריון, בציוד קשר, ברכב ובתותחי נ"מ.18

ארץ־ישראלים באיסוף מודיעין מקדים למתקפה הבריטית

את המחלקה הסורית של ה"הגנה" הקימו עזרא דנין ויהושע פלמון ("ג'וש"), במטרה לבצע משימות מודיעין וחבלה באמצעות מגויסים ארץ־ישראלים יוצאי סוריה, שהוכשרו כמסתערבים. במאי 1941 הוחדרו לסוריה ראשוני המחלקה כשהם מוסווים כערבים, בהם - ישראל בן יהודה ("עבדו"), חיים לבקוב, יוסף קוסטיקה וירוחם כהן. הרשת העבירה את ידיעותיה לירושלים באמצעות משדר אלחוט, והחל מיוני - באמצעות מכשיר שנבנה בשירות הקשר של ה"הגנה" והופעל על־ידי יהודה שבח.19

כהכנה לפלישת בריטניה לסוריה וללבנון ביצעה החוליה בפיקודם של "עבדו" ולבקוב פעולת חבלה בשדה התעופה ובמאגרי הדלק במחנה צבאי בחלב. המשימה בוצעה בהצלחה על אף מורכבותה ולמרות הקשיים שבהם נתקלה החוליה. חוליה אחרת אספה מידע על אזור בתי הזיקוק בטריפולי כהכנה לפעולת חבלה, שהייתה אמורה להתבצע ביעד זה על־ידי כוח משימה של 23 חברי "הגנה" ומפקד בריטי. פעולה זו לא השיגה את יעדיה וזכתה לכינוי "כ"ג יורדי הסירה" בשל סופה הטרגי.

המערכה

ב־8 ביוני החלה המתקפה הבריטית על סוריה בשני שלבים ובשלושה צירים. היעד העיקרי היה בירות – מקום מושבו של גנרל דנץ – המושל הכללי של הלוונט והמפקד העליון של צבא וישי בו:

בשלב הראשון צריכים היו כוחות בעלות הברית להתייצב בכביש בירות-רייק-דמשק, שתי הבירות ושדה התעופה המרכזי ביניהן, ובשלב השני להגיע לקו טריפולי-חומס-תדמור (פלמירה).

בחזית לבנון, במאמץ העיקרי, פעלה הדיוויזיה האוסטרלית השביעית:

* חטיבה אוסטרלית 21 מוגברת מהדיוויזיה נעה לאורך ציר החוף, מראש הנקרה לכיוון בירות;

* חטיבה אוסטרלית 25 של הדיוויזיה יצאה ממטולה דרך מרג' עיון לכיוון בקעת הלבנון ורייק.

בחזית סוריה, במאמץ המשני, פעלו החטיבה ההודית המוגברת מס' 5 וכוחות "צרפת החופשית":

כוחות אלה נעו לכיבוש רמת הגולן, ובכיוון דמשק בשני צירים:

* גשר בנות יעקב-קוניטרה-דמשק.

* דרך רמת הגלעד, בציר חמת-גדר-אום קיס-אירביד-דרעה-שיח מסכין-דמשק (לזרוע זאת הצטרף כוח של הלגיון הערבי הירדני).

החטיבה ההודית צריכה הייתה לכבוש את רמת הגולן, ועל הדיוויזיה הצרפתית היה לעבור דרכה ולהתקדם לעבר דמשק.20

המערכה התנהלה בשלושה שלבים עיקריים:

שלב ראשון, 8–13 ביוני, לאחר חציית הגבול והתקדמות מסוימת, המתקפה נבלמה. שלב זה החל בהטלת כרוזים מהאוויר הפונים לחיילי וישי לעבור צד, והכוחות התוקפים הובלו על־ידי סיירי הפלמ"ח. מאחר שהכוחות האוסטרליים לא הכירו את השטחים שנועדו לצירי המתקפה, ביקשה המפקדה הבריטית מהסוכנות היהודית לספק לה מורי דרך הבקיאים בשטח ובשפת המקומיים. נוסף על תפקידם כמורי דרך, היה על המגויסים לחבל ביעדים שונים בעורף האויב. הסוכנות היהודית העבירה את הבקשה ל"הגנה", ותפקיד בחירת האנשים הוטל על יצחק שדה, שזה עתה מונה כקצין מטה לענייני הפלמ"ח - פלוגות המחץ, שעל הקמתן החליטה המפקדה הארצית ב־15 במאי 1941. שדה הטיל את המשימה על שני מפקדי הפלוגות שכבר גויסו בצפון הארץ: יגאל פייקוביץ' (אלון) היה מפקדה של פלוגה א' - שבסיסה היה בכפר גלעדי, ומשה דיין פיקד על פלוגה ב', שבסיסה מוקם בחניתה.

הלוחמים שנבחרו למבצע השתייכו בעבר לפחות לאחת מהיחידות המבצעיות: פו"ש ("פלוגות השדה") של ה"הגנה", SNS ("פלגות הלילה המיוחדות") של הצבא הבריטי, או פו"ם (היחידה לפעולות מיוחדות), גם היא של ה"הגנה". הצבא הבריטי שיזם את גיוס הפלמ"ח סיפק נשק וציוד סטנדרטי של חיילים בריטים שהמגויסים לא אומנו להפעיל, ולפיכך סופק להם נשק בלתי לגלי ממחסני ה"הגנה". הזמן הקצר שנותר עד מועד המתקפה לא הספיק לאימון יסודי של המגויסים ולהיכרות סבירה של השטח, ולכן צורפו אליהם מורי דרך (מבריחים בדרך כלל) ערבים. במהלך השבוע הראשון של חודש יוני ערכו המפקדים והמגויסים שיועדו למבצע אימונים בנשק, וסיורים להכרת שטחי הפעולה המיועדת.

ב־7 ביוני 1941 החלה הפלישה. בכוח החלוץ נטלו חלק 13 צוותים מעורבים שמנו 37 לוחמים יהודים, חמישה מורי דרך ערבים, שבעה קצינים אוסטרלים, סמל אוסטרלי אחד וכ־152 חיילים אוסטרלים.21 לשלוש חוליות, בפיקודם של משה דיין, יגאל פייקוביץ' ומאיר (מאירק'ה) דוידזון, ניתנו משימות שייעודן כיבוש וחבלה:

חוליה מס' 1, בפיקוד משה דיין - לוודא שיש אפשרות לעבור דרך הגשרים ובכביש החוף מראש הנקרה לצור, בעיקר בגשר הקסמיה שעל הליטני, וכן לתפוס את המצר ההררי בקטע הסמוך לכפר איסקנדרון, ולנתק את קו הטלפון שקישר כפר זה לצור.

חוליה מס' 4, בפיקוד דוידזון - לשמש כמורה דרך לפלוגה האוסטרלית בדרכה לכיבוש הכפרים עיטרון, בנת ג'ביל ועין אבל, ולנתק קווי טלפון של בלידה ובנת ג'ביל.

חוליה מס' 8, בפיקוד פייקוביץ' - להשתלט על גשר הליטני שממערב לכפר קליעה (גשר החרדלה), למנוע את פיצוצו, ולהחזיק בו עד לחבירה עם הכוח האוסטרלי התוקף.
משימותיהן של החוליות האחרות  היו מגוונות:

חוליה מס' 2, בפיקוד איתמר בן ברק - לאבטח את מעבר הצבא האוסטרלי בכביש ראש הנקרה-בירות, ארבעה ק"מ מצפון לראש הנקרה, ולנתק את קווי הטלפון.

חוליות מס' 13-12 - לשמש כמורי דרך לכוח האוסטרלי.

מתוך 13 הצוותים פעלו רק 12: חוליה מס' 12 לא חברה אל הכוח האוסטרלי שאותו אמורה הייתה להוביל. החוליה בפיקוד משה דיין הצליחה במשימתה רק באופן חלקי. חולייתו של פייקוביץ' לא מילאה את משימתה. שאר המשימות בוצעו בהצלחה. במהלך הפעולה נפצעו משה דיין בעינו ויצחק חנקין ברגלו. שאר הלוחמים חזרו בשלום.

בעוד ראשי הצבא הבריטי והכוחות האוסטרליים לא ייחסו חשיבות רבה לפעולות החוליות העבריות וראו בהן רק חוליות של מורי דרך שמילאו חלק מתפקידיהן בהצלחה, ייחסה להן ה"הגנה" חשיבות רבה, כבסיס לשיתוף צבאי בין יחידות בריטיות ועבריות. ראשי ה"הגנה" והסוכנות היהודית קיוו שבעקבות הפעולה יגבר שיתופן של "פלוגות המחץ" בפעילות הצבאית הבריטית באזור. ב"מורשת הקרב" של הפלמ"ח הייתה פעולה זו לאבן פינה, בהציבה מופת של פעילות צבאית מבצעית, פעילות שלשמה הוקם הפלמ"ח. פיקוד הפלמ"ח הפיק ממנה מסקנות ולקחים חשובים: התגבשה ההכרה בחיוניות האימון הצבאי ובחשיבות הסיירות כתנאי ליכולת פעולה בשטח. הוברר עד כמה חמור המחסור בציוד ובנשק. והחשוב מכול - הוכח כי מגויסי הפלמ"ח מסוגלים לעמוד במשימות צבאיות בהצלחה.

הקרב בשפך הליטני

הצרפתים הצליחו לפוצץ את גשרי הליטני ולבלום את ההתקדמות האוסטרלית הן בציר המזרחי והן בציר החוף. בציר החוף שנחשב לעיקרי, הנחיתו הבריטים בשפך הליטני גדוד קומנדו במטרה לתפוס את הגשר ולמנוע את פיצוצו, אלא שהמבצע נחל כישלון חרוץ. חיילי הגדוד הונחתו באיחור של 24 שעות ולא במקומות המתוכננים, נכנסו לשטח השמדה צרפתי ואף נורו על־ידי האוסטרלים המתקדמים. גדוד הקומנדו, אשר כמחצית מאנשיו נפגעו והמג"ד נהרג, לא הצליחו לבצע את משימתם, וגשר הקסמיה שעל הליטני פוצץ על־ידי הצרפתים.22

שלב שני, 14-22 ביוני (במקביל למבצע "קרדום-קרב" להסרת המצור על טוברוק, במדבר המערבי, שנכשל), עברו כוחות צרפת של וישי למתקפת-נגד שאילצה את כוחות בעלות הברית לעבור למגננה, מלבד בציר שיח-מסכין-דמשק, שאליו הגיעו כוחות "צרפת החופשית" לאחר עלייה לרמת אירביד, ומשם תקפו לעבר דמשק מדרום לצפון. בציר זה הגיעו להישגים ונעצרו באזור כִסווה מדרום לדמשק. ואולם קוניטרה, אזרעה (אותה החזיק כוח של הלגיון הירדני) ומרג' עיון נכבשו מחדש בהתקפות נגד של הצרפתים.23

שלב שלישי, 23 ביוני-10 ביולי (במקביל למתקפה הגרמנית על ברית־המועצות) ביצעו הבריטים שידוד מערכות, ארגנו מחדש את מערכת הפיקוד והשליטה ונערכו בכוחות מתוגברים. ויוול הצליח לקבץ עוצבות חדשות ולהקים את הדיוויזיה הבריטית השישית. הכוחות כולם אורגנו במסגרת קורפוס וגנרל לווארק מונה למפקדו, בעוד הדיוויזיה האוסטרלית השביעית שעליה העביר את הפיקוד לגנרל אלן פועלת בחזית לבנון, והבריטית השישית - בחזית רמת הגולן. כמו כן הצליח ויוול לפתח חזית נוספת מכיוון עיראק, בתחילה על־ידי "כוח־חב" לעבר תדמור, ולאחר מכן באמצעות הדיוויזיה ההודית העשירית לאורך נהר הפרת ולעבר דיר־א־זור, ומשם לחלב.

בגזרה זאת הוטרדה ההתקדמות הבריטית לא מעט על־ידי כוח גרילה בהנהגתו של פאוזי אל־קאוקג'י (ממפקדי הכנופיות במרד הערבי בארץ־ישראל) אשר תקף את צירי התחבורה הבריטיים, אולם תקיפותיו נהדפו בקלות.24 גנרל דנץ הבין שהטבעת הבריטית מתהדקת סביבו, האוסטרלים הכריעו בינתיים את הקרב על דאמור והיו בדרכם לבירות ומאידך, בשל הפלישה לברית־המועצות, היה ברור שהגרמנים לא יוכלו יותר לסייע לכוחות וישי בסוריה. המפקד העליון הצרפתי נאלץ לבקש הפסקת אש ולדון בתנאי הכניעה של כוחותיו.

ב־14 ביולי חתם סגנו של דנץ, גנרל ורדיאק, בכנסיית יוחנן הקדוש בעכו על הסכם הכניעה. ההסכם ציין את אומץ ליבו של הצבא הצרפתי-הווישאי והתיר לחייליו לחזור לצרפת. מיעוט (5,668 איש) שבחר בכך הורשה להצטרף לכוחות "צרפת החופשית" של דה גול. שאר 37,736 החיילים הורשו להפליג לצרפת. אבדות הבריטים במבצע "אקספורטר" הסתכמו ב־3,300 איש, כולל שבויים, ואילו אבדות "צרפת החופשית" היו 1,300. כוחות וישי ספגו 1,000 הרוגים ו־5,000 פצועים.25 גורלו של דנץ לא שפר עליו. כשחזר לצרפת הועמד לדין באשמת בגידה ונידון למוות. בהמשך הומתק גזר הדין והוא מת בכלא ב־1945.

במהלך המערכה הוענקה עצמאות לסוריה וללבנון. הגנרל של "צרפת החופשית", ז'ורז' קאטרו, מונה מטעמה לנציב עליון בסוריה ובלבנון; בספטמבר 1941 הכריזה "צרפת החופשית" על עצמאות המדינות, ושנתיים אחר כך נערכו בהן בחירות כלליות.

סיכום

לכיבוש סוריה ולבנון הייתה חשיבות רבה בהגנה על ארץ־ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. מדובר בניסיון מבצעי מגוון של שיתוף היישוב היהודי עם הצבא ושירותי המודיעין הבריטיים, ועם "צרפת החופשית". כמו כן, ארץ־ישראל שימשה במבצע זה אזור בסיס שתמך לוגיסטית בפעילות הצבא וחיל האוויר הבריטי, ובכך סיפקה שירות שלא יסולא בפז למאמץ המלחמתי. נוסף על כך, עשרות, ובהמשך מאות לוחמים יהודים החלו לצבור ניסיון מבצעי במלחמה, אשר שימש מאוחר יותר להתפתחות כוח המגן ובהמשך אף תרם למלחמת העצמאות.

הערות

  • בני מיכלסון, "70 שנה למבצע 'מצפן'", שריון 37, מרס 2011.

  • מיכל קרבר, טוברוק – לחמה במדבר המערבי, מערכות, תל־אביב, 1966, עמ' 12.

  • יוסף (ספי) שקד, "הנפגעים מקרב החיילים הארצישראלים ששירתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ממצאים חדשים", אתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחה"ע ה־2, 29 אפריל 2021.

  • ל' הירשוביץ, הרייך השלישי והמזרח הערבי, ספריית פועלים, תל־אביב, 1965, עמ' 147.

  • וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה – הברית הגדולה, עם הספר, תל־אביב, 1966, עמ' 227.

  • Scott, James Christian, "Germany, Great Britain and the Rashid Ali al-Kilani Revolt of Spring 1941" (1995), Dissertations and Theses, Portland State University.

  • Major-General I.S.O, Playfair, History of the Second World War, The Mediterranean and Middle East, Volume II, "The Germans come to the Help of their Ally" (1941), London, 1956, p. 183.

  • Hellmuth Felmy and Walter Warlimont, German Exploitation of Arab Nationalist Movements in World War II, Historical Division, Headquarters United States Army, Europe, 1954.

  • Playfair, Ibid, p.196.

  • יהודה לפידות, "דרכו האחרונה של דוד רזיאל", בלהב המרד, מכללת הרצוג: http://www.daat.ac.il/daat/history/belahav/shaar.htm

  • יעקב סיקא אהרוני, בעקבות המופתי עם דוד רזיאל, י"ס אהרוני, רמת־גן, 2000.

  • הירשוביץ, שם, עמ' 185.

  • פלמי, 1965-1885, היה גנרל בכיר בחיל האוויר הגרמני אשר צבר ניסיון כטייס קרב בארץ־ישראל במלחמת העולם הראשונה ונחשב למזרחן ובקיא באזור. שליחותו הגיעה מאוחר מדי והוא לא הספיק לממשה במזרח התיכון. בהמשך המלחמה שירת כמפקד קורפוס ביוון ויוגוסלביה. לאחר המלחמה הואשם בפשעי מלחמה ונדון בנירנברג ל־15 שנות מאסר אולם שוחרר מהכלא לאחר זמן קצר.

  • צ'רצ'יל, שם, עמ' 272.

  • יהודה סלוצקי, תולדות ההגנה – ממאבק למלחמה א', מערכות ועם עובד, תל־אביב, 1972, עמ' 361.

  • Gavin Long (editor), Australia in the War of 1939–1945, Volume II – Greece, Crete and Syria, AWM, 1953, p. 334.

  • Long, Ibid, p. 338.

  • Playfair, Ibid, p. 205.

  • "פעילות המחלקה הסורית בתקופת ממשלת וישי", ההיסטוריה של הפלמ"ח, palmach.org.il

  • Playfair, Ibid, p. 207.

  • "הפלישה לסוריה וללבנון - פירוט המשימות", ההיסטוריה של הפלמ"ח, palmach.org.il

  • Long, Ibid, p. 346.

  • Playfair, Ibid, p. 211.

  • Playfair, Ibid, p. 217.

  • Playfair, Ibid, p. 222.