קרבות בכף היד - קרב ורדן

ד"ר יגיל הנקין, מדריך אקדמי בבית הספר למלחמה במכללה הבין־זרועית לפיקוד ומטה, חבר הקתדרה ללימודי צבא במכללות הצבאיות ועמית במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון15.12.2021

"כל מפקד אשר יטען שהוא עסוק מכדי לקרוא, ימלא שקים בגופות חייליו" (גנרל ג'ים מאטיס)

"קרבות בכף היד" הוא מיזם משותף למחלקת מת"ת בזרוע היבשה ולמכללה לפיקוד טקטי שבמכללות הצבאיות. בבסיס המיזם קיימת ההבנה כי לימוד לקחים מקרבות קלסיים והטמעתם הם חלק מהותי מאמנות המלחמה
מצבת הזיכרון של ורדן

מצבת הזיכרון של ורדן

מלחמת העולם הראשונה שפרצה כ־40 שנים לאחר מלחמת פרוסיה-צרפת של 1871-1870, הייתה העימות הישיר הנרחב ביותר בין מעצמות אירופיות מתום ימי נפוליאון ועד מלחמת העולם הראשונה. הניצחון הפרוסי במלחמה הוביל להקמת גרמניה המאוחדת. צרפת לא שכחה את תבוסתה המשפילה, שעלתה לה גם באובדן המחוזות אלזס ולוריין, ובינה לגרמניה הוסיפו לשרור יחסי עוינות. על אויביה הפוטנציאליים של גרמניה התווספו רוסיה, שכרתה ב־1892 ברית עם צרפת, ובריטניה, שהיחסים בינה ובין גרמניה הידרדרו בתחילת המאה ה־20 לאחר ההתעצמות הימית של גרמניה. לצידה של גרמניה עמדה האימפריה האוסטרו-הונגרית, חלשה יותר צבאית אך עם שטח נרחב ויומרות גדולות.

ב־28 ביוני 1914 הגיע המתח הבין־‏לאומי לשיאו לאחר רצח יורש העצר של אוסטרו–הונגריה ואשתו, בזמן ביקור בסרייבו בירת בוסניה. אוסטרו-הונגריה הטילה את האשמה על סרביה, ולאחר אולטימטום של 48 שעות עם תנאים בלתי אפשריים במכוון הכריזה עליה מלחמה. רוסיה, שהייתה קשורה עם סרביה בברית הגנה, לא התערבה אולם הניעה את עתודות צבאה לגבול; דבר זה הוביל את גרמניה ב־1 באוגוסט 1914 להכריז מלחמה על רוסיה (לצד אוסטרו-הונגריה). ההכרזה חייבה את הגרמנים להתמודד עם צרפת (בעלת בריתה של רוסיה) שסירבה להבטיח לגרמנים כי לא תתערב במקרה של מלחמה עם רוסיה.

תוכנית שהגה גנרל פילדמרשל אלפרד פון שליפן הניחה שיהיה ניתן להכריע את צרפת במהלך מהיר, ואז להתמודד מול הצבא האיטי והמסורבל של רוסיה ללא צורך במלחמה בשתי חזיתות במקביל. בהתאם לזאת, ב־2 באוגוסט 1914 החלו הגרמנים לתקוף את צרפת במהלך אוגף גדול דרך בלגיה, לה היה הסכם הגנה עם בריטניה. כתוצאה מכך נגררה בריטניה למלחמה: לא היו לה הסכמי הגנה עם רוסיה או צרפת, אך היא התערבה לטובת בלגיה (ובהתאם, לצד צרפת), ובשלבים הבאים הצטרפו כל המושבות הבריטיות (אוסטרליה, דרום אפריקה, קנדה, הודו, ניו זילנד ועוד) למלחמה לצד בריטניה, ויפן, שהייתה בעלת ברית של בריטניה, הכריזה בהתאם מלחמה כנגד גרמניה-ואוסטרו-הונגריה. כך, כתוצאה מאוסף בריתות מסובך זה, יצאה מלחמת העולם הראשונה לדרך במלוא היקפה.

גזרת ורדן

גזרת ורדן

התפיסה ההתקפית ושברה

בתחילת המלחמה האמינו כל הצדדים כי היא תוכרע בהתנגשויות ענק מהירות, ותסתיים בניצחון או בהפסד מוחץ. הנחות יסוד אלה התבססו על אמונה בעליונות ההתקפה, מתוך הבנה שאי אפשר להכריע בהגנה, וכן מחוסר הבנה של השפעת הנשק האוטומטי על שדה הקרב הצפוף. כל הצבאות האירופאיים פיתחו תפיסות ולפיהן התקפה נועזת תכריע, וכוח הרצון הוא שיקבע מי מהמתמודדים יגבר זה על זה; כל אחד מהצבאות שאף לאגף את השני, לתקוף אותו מהאגף ולהוביל לקריסתו. לגרמניה, כמובן, היה אינטרס גדול במיוחד במדיניות התקפית, שכן רק כך יכולה הייתה לקוות לסיים במהירות את המלחמה מול צרפת, ולא להיקלע (כפי שאכן אירע במציאות) למלחמה ארוכה ושוחקת בשתי חזיתות.

הנשק האוטומטי לא היה גורם חדש בזירה. הוא כבר הופעל במלחמת פרוסיה-צרפת, שבה בלטה השפעת עוצמת האש. ואולם המלחמה ההיא הוכרעה במהירות ובתמרון ענק, שהוביל לכניעתו של נפוליאון השלישי עם למעלה ממאה אלף חיילים צרפתים. הלקח שהפיקו הצדדים היה עדיפות התמרון ולא עליונות האש. בהתאם לכך, הצדדים לא היו מצוידים תחילה בנשק אוטומטי רב. הצבא הגרמני היה המוביל באירופה, עם כ־12 אלף מקלעים עבור 3.8 מיליון חייליו בסדיר ובמילואים - או כשני מקלעים לגדוד. לצבאות הבריטיים והצרפתיים היו רק כמה מאות מקלעים לכל אחד, כלומר במקרה הרע מקלע לכל כמה אלפי חיילים, בשעה שתותחים היו הרבה יותר: כשישה תותחים לכל אלף חיילים בגרמניה ובריטניה, וכארבעה תותחים לכל אלף איש בצרפת. נוסף על כך, טווח הירי וקטלניות האש גדלו מאוד עד 1914: תותחי שדה של 1870 היו לרוב בעלי טווח יעיל של 3 ק"מ ומטה, ואילו ב־1914 כבר היו נפוצים תותחים עם טווח של 7־10 ק"מ, ועוצמת פיצוץ רבה בהרבה – וטווח ודיוק הרובים והנשק האוטומטי גדל.

במקביל, התברר כי מערכות הלוגיסטיקה והפו"ש של צבאות אירופה לא היו מסוגלות לתמוך כראוי בתמרונים האדירים המהירים שתכננו. אפילו צבא גרמניה, שהחזיק בתוכנית הפלישה המקיפה והמפורטת ביותר, נתקל בקשיים עצומים - לא היו לו מספיק כלי רכב ממונעים או כבישים בהם ניתן להניע את אלה האחרונים, ולכן האספקה התבססה על עגלות איטיות או על רכבות, שהיו מוגבלות לאזורים שבהם יש מסילות. כאשר התקדמו הכוחות – היה קושי לשלוט בהם. מכשירי קשר אישיים עוד לא היו קיימים, ותחנות אלחוט אמנם נולדו תוך כדי המלחמה, אולם עד סופה לא היו ניידות מספיק כדי לאפשר העברת פקודות תוך כדי תנועה. בשדה קרב רווי אש ועשן, יכולת הפיקוד של מפקדים לא הייתה גדולה בהרבה מבימי הביניים או בעת העתיקה, אך הם נדרשו לפקד על הרבה יותר כוחות, עם נשק מתקדם יותר ומול נשק קטלני הרבה יותר. סיוע ארטילרי צמוד לכוחות, הידוע כ"מסך אש מתגלגל" (הפגזה "המתגלגלת" לפני הכוח בקצב התקדמותו, אחת מאבני היסוד של הפעלת תותחים במאה ה־20) לא היה קיים עדיין, מכיוון שלא הייתה שום דרך לשלוט בו. התותחנים היו צריכים להיות קרובים לחזית ולראות את מטרותיהם כדי לירות עליהן, ולא הייתה אפשרות להעביר פקודות בזמן אמת.

ללא אמצעי קשר, שום מפקד גדוד - שמנה לעתים יותר מ־800 איש - לא יכול היה לשלוט במאות אנשים המדלגים בקבוצות קטנות. פיזור החיילים כדי למנוע את חשיפתם לאש מרוכזת פירושו היה אובדן השליטה בהם. המפקד נאלץ אפוא להחליט: או מטרה נוחה, או היעדר פיקוד ושליטה. מטבע הדברים, תחילה נבחר הפיקוד. יחידות גדולות וצפופות התקדמו במקובץ ושילמו מחיר דמים נורא כשפגשו מולן נשק מהיר־ירי, מקלעים וארטילריה, ולא ניתן היה לבזר את הכוחות. גם כך, השליטה בכוחות הייתה כמעט בלתי אפשרית. אף שעוד לפני מלחמת העולם הראשונה האמינו רבים כי הטכנולוגיה החדישה תמנע את ערפל הקרב - הדים מוקדמים ל"מסכי הפלזמה" - בפועל ידעו המפקדות מעט מאוד על המתרחש בשדה הקרב.

סמלי הדבר שאחת ההחלטות המכריעות במלחמה - עצירת ההתקדמות הגרמנית ב־1914, לאחר שהכוחות הגרמניים הגיעו עד סמוך לפריז אך נתקלו במתקפת נגד צרפתית הידועה כ"הנס על נהר מארן" - התקבלה בידי קצין מטה בדרג בינוני, אוברסט לוטננטt) (מקביל לדרגת סא"ל) ריכרד הנטש, שהרמטכ"ל הגרמני שלח כדי לברר את המצב מכיוון שממפקדתו לא יכול היה לדעת שום דבר בזמן אמת – ולא היה זמן לחכות עד שיקבל את ההודעה ויחליט.

לאחר "הנס על המארן" ניסה כל צד לאגף את השני; שניהם נכשלו, ובסופו של דבר נוצר קו חזית מאולתר, מהגבול עם שוויצריה ומשם צפונה דרך צרפת עד לתעלת למאנש. ניסיונות של צבאות גרמניה וצרפת לפרוץ את הקווים באמצעות הסתערות, בהתאם לדוקטרינה ההתקפית שלהם, נחלו לכל היותר הישגים מקומיים. ברמה האופרטיבית לא היה די בהם כדי להוביל למפנה. ועמדות ההגנה המאולתרות הפכו לקווי ביצורים ארוכים ומאורגנים, במטרה להתמודד עם איום האש - ישיר ועקיף – שהלך וגבר.

איש מהצדדים לא השלים עם הקיפאון בחזית המערב, וכל צד ניסה אמצעים שונים ומשונים לשבור אותו. למשל בתחילת מערכת איפר באפריל 1915, הפעילו הגרמנים לראשונה גז רעיל. עד מהרה נמצא לגז מענה פסיבי מאולתר, ומספר הנפגעים פחת. גז היה מעתה ואילך אמצעי סטנדרטי של שני הצדדים, ושימש כחלק מגורם האש בפיזור בפגזי ארטילריה.

מן הצד השני, הסיקו הצרפתים ממערכת ארטואה של מאי-יוני 1915, שהסתיימה בחוסר הכרעה ובכ־100 אלף נפגעים מול 75 אלף של הגרמנים, כי יש להתיש תחילה את היריב עד שלא יישארו בידיו די עתודות לבלום מתקפה צרפתית. מערכת ארטואה סימנה חידוש נוסף: הפגזת ריכוך מסיבית לפני ההתקפה.

יחסי הכוחות ביום פתיחת המערכה: הצבא הגרמני (לא כולל גזרות סמוכות): 150 אלף איש; למעלה מ־850 תותחים; 72 גדודים. הצבא הצרפתי: 30 אלף איש; 270 תותחים; 34 גדודים בשלושה גייסות (30, 7, 2)

יחסי הכוחות ביום פתיחת המערכה: הצבא הגרמני (לא כולל גזרות סמוכות): 150 אלף איש; למעלה מ־850 תותחים; 72 גדודים. הצבא הצרפתי: 30 אלף איש; 270 תותחים; 34 גדודים בשלושה גייסות (30, 7, 2)

התפתחות רעיון ההכרעה באש

בגרמניה הייתה מחלוקת בין "המערביים" - ובהם הרמטכ"ל הגרמני, אריך פון פאלקנהיין - שראו את החזית המערבית כמכריעה, ובין "המזרחיים" - במיוחד מרשל פאול פון הינדנבורג, לימים נשיא גרמניה, וראש המטה שלו אריך לודנדורף - שסברו כי אפשר להכריע את רוסיה, ואז לפַנות את הכוחות להתמודדות עם מעצמות המערב.

במסגרת ההתמקדות של "המערביים" בבריטניה, שנתפסה כאיום המרכזי, תקפה גרמניה את נתיבי האספקה הבריטיים בים באמצעות לוחמת צוללות בלתי מוגבלת (לדוגמה הטבעת ספינות חשודות ללא אזהרה), בתקווה כי הדבר יוביל להכנעתה. ואולם עיקר עוצמתה של גרמניה היה יבשתי, וזו הייתה על אדמת אירופה. הרמטכ"ל הגרמני חשב שכדי להחליש את בריטניה יש צורך להתמקד בבעלת בריתה צרפת, שלדעתו כבר ב־1916 הלכה ואיבדה את נכונותה להמשיך במאבק. ואולם הוא סבר כי בחזית המערבית אף צד לא מסוגל להשיג הבקעה משמעותית של קווי האויב, וניסיון לבצע זאת היה מוביל לאבדות עצומות שגרמניה לא הייתה יכולה לעמוד בהן.

לפיכך העלה פאלקנהיין פתרון חילופי. הוא האמין כי על גרמניה להתמקד בגזרה ספציפית, ולבחור ביעד שצרפת לא תהיה מוכנה להשלים עם אובדנו. הדבר יחייב את צרפת להתיש את עצמה בניסיון להחזיק בו בכל מחיר. פאלקנהיין הבטיח לקיסר הגרמני שהניצחון לא יגבה מחיר גבוה: הרעיון היה לנצח את המערכה באש ולא בתמרון, כלומר להביא את הצרפתים למקום שבו תהרוג אותם האש הגרמנית עד שלא יוכלו לעמוד בכך יותר, לפני שיספיקו הבריטים להכשיר צבא חובה גדול ולשלוח אותו לקרב.

הנקודה המתאימה הייתה אזור העיר ורדן, כ־240 ק"מ מפריז, שם נותרה "בליטה" צרפתית בקווי הגרמנים, חשופה לאש משלושה כיוונים, סמוכה לצומת רכבות שבשליטה גרמנית (ניתן להעביר כמויות ארטילריה עצומות לגזרה בקלות יחסית) והייתה שער למסילת הרכבת לפריז. הגרמנים שלטו על רכסי גבעות שמנעו מהצרפתים לראות את הכנותיהם. כמו כן, ורדן הייתה עיר בעלת חשיבות סמלית רבה, ופאלקנהיין העריך כי הצרפתים יראו את נפילתה כבלתי נסבלת. סיבה נוספת שסייעה לבחור בוורדן כמקום הקרב הייתה ששם שהתה הארמיה ה־5 בפיקוד יורש העצר, בנו של הקייזר, וניצחון שם יעניק יוקרה למשפחה.

בעיה מרכזית בתוכנית הגרמנית הייתה שהיא חייבה הונאה פנימית כללית. כלומר, אסור היה לחיילים הגרמנים לדעת שמטרתם היא רק לשמש פיתיון כדי למשוך פנימה את הצרפתים. אם היו הגרמנים יודעים שהם לא אמורים לכבוש את היעדים, ייתכן שהמורל היה נפגע והנחישות יורדת, וכך ההתקפה לא הייתה משכנעת את הצרפתים כי נוצר עליהם איום; ואפילו אם כל החיילים היו תוקפים בנחישות - אם הצבא הגרמני היה מודע לתוכנית, אזי מרגלים או שבויים היו עלולים לחשוף את פרטי התוכנית ולשבש אותה במהירות. לפיכך, גם הקצינים הגרמנים - למעט בכירים מעטים - לא ידעו שההתקפה על ורדן נועדה למשוך את הכוחות הצרפתיים לתוך הקלחת. נוסף על כך, העובדה שמפקד הארמיה החמישית, הממונה על ביצוע המתקפה, היה נסיך הכתר הגרמני, לא הוסיפה ליעילות: היא רק הבטיחה שחילוקי דעות בין הנסיך לרמטכ"ל הממונה עליו פורמלית מבחינה צבאית אך נמצא הרבה מתחתיו בהיררכיה של גרמניה, לא ייפתרו בקלות.

מצב מובלעת ורדן

הגרמנים ריכזו מול ורדן כוח אש חסר תקדים: 1,201 תותחים, כשני שלישים מהם כבדים וסופר־כבדים (עד 380 מ"מ) וכן 202 מרגמות בינוניות עד כבדות מאוד (הכבדה ביותר הייתה 420 מ"מ), עם הקצאת ירי של כמיליון פגזים ביום הראשון לבדו לגזרת ורדן והגזרות השכנות (סך הכול כ־40-30 ק"מ רוחב), מיליון פגזים נוספים לחמשת הימים הבאים, ושני מיליון פגזים בתריסר הימים שלאחר מכן. לצורך כך הונחו מסילות רכבת ונבנו מתקני אחזקה, שיאפשרו את האספקה הזו. גם לחי"ר ניתן כוח אש גדול, ושמונה פלוגות של להביורים – אמל"ח חדש ומטיל אימה - נשלחו לגזרה.

לצרפתים, לעומתם, היה כוח אש מוגבל בהרבה: 388 תותחי שדה קלים יחסית, ו־244 תותחים כבדים עם תחמושת מוגבלת מאוד - אחוזים בודדים מהכמות הגרמנית. הצרפתים ביססו את הגנת אזור ורדן על 19 מצודות (ועוד כ־40 מצודות משניות), רובן מיושנות שנבנו לאחר מלחמת פרוסיה-צרפת, ונחשבו, לנוכח לקחי השנה הראשונה למלחמה, חסרות תועלת מול תותחים כבדים ומיותרות, מכיוון שתמרון גרמני יכול היה לעקוף אותן בקלות יחסית. כתוצאה מכך, ומכיוון שגזרת ורדן נתפסה כשקטה, הצרפתים דיללו את ההגנה ושלחו את רוב התותחים והחיילים לגזרות נחוצות יותר להערכתם. מבצר דואומון, החשוב ביותר בגזרה מבחינה טופוגרפית, הוכן לפיצוץ כחסר תועלת, ופוּנה מרוב יושביו וחימושו. עד אוקטובר 1915 פינו הצרפתים מגזרת ורדן 54 סוללות תותחים (מהן 43 סוללות כבדות) ו־128 אלף פגזים. נוסף על כך, שרשרת הפיקוד הצרפתית הייתה מפוצלת: צוותי האחזקה שהחזיקו במצודות לא היו כפופים למפקדת גיס 30 הצרפתי, שהגנה על רוב הגזרה, כי אם למטכ"ל בפריז. בהתאם לכך לא שולבו כהלכה בתכנית הגיס.

הגרמנים, כנראה בפעם הראשונה בהיסטוריה, ניהלו לפני המתקפה מערכה להשגת עליונות אווירית - כדי למנוע מן הצרפתים את האפשרות לזהות בסיורים אוויריים את ריכוזי הארטילריה העצומים וההכנות. הם הצליחו בכך באופן מלא: 280 המטוסים שלהם בגזרה, מול כ־70 של הצרפתים, מנעו מהאחרונים כל מידע על מעשיהם. מידע מודיעיני אמנם הגיע לצרפתים ממקורות אחרים, אולם הם נכשלו בהבנתו והופתעו לגמרי מן ההתקפה.

מערכת ורדן, 1916

מערכת ורדן, 1916

טופוגרפיה וגיאוגרפיה

שדה הקרב של ורדן השתרע על 25 ק"מ, מדאמלופ עד אבוקור בסמוך לנהר המאס. משני צידיו - הגדה המזרחית והמערבית, כאשר הנהר זרם דרך העיר עצמה. האדמה החקלאית הייתה עשויה להעלות ענני אבק כאשר יבשה בקיץ. משני צידי הנהר היה השטח מישורי בעיקרו, אם כי היו בו חורשות ויערות רבים וגבעות תלולות (לכיוון קו החזית הגרמני) ורכסים בגובה של עד כ־400 מטרים. טופוגרפיה זו אפשרה למקם מבצרים בשטחים שולטים על כל הגזרה, ולספק סיוע הדדי מגבעה לגבעה נגד כוחות המתקדמים בעמקים. כמו כן, מבחינת הצרפתים ניתן היה להמתין בנוחות במדרון אחורי, ואז לתקוף את הגרמנים המתקדמים במעלה הגבעות. לפני הקו החיצוני של המצודות היו קווי חפירות לעיכוב אויב מתקדם. המרחב המבותר והמיוער של גבעות המאס והערפל הנפוץ באותו אזור בחורף, הקלו על הגרמנים להסתיר את גיסותיהם בעת ההיערכות למתקפה, אך היערות עתידים היו להיות מכשול קשה להתקדמות הגרמנית.

מלבד המאפיינים הגיאוגרפיים הכלליים של האזור, מזג האוויר עתיד היה להשפיע מאוד על המהלכים. בפברואר, זמן פתיחת המתקפה הגרמנית, כיסה לעתים קרובות שלג את הקרקע והקשה על ההתקדמות, וכשאין שלג - יש בוץ. הדרכים קשות לתנועה, הגם שעקב זמן ההכנה יכולים היו הגרמנים להניח מסילות עד סמוך למקום הפעולה.

פתיחת המערכה: 21 בפברואר–5 במרס 1916

המערכה הגרמנית התעכבה בתשעה ימים בשל סופות שלג עזות, למזלם של הצרפתים שבדיוק במקרה תגברו קצת את הגזרה. ב־21 בפברואר 1916, 4:00 בבוקר, נפתחה המערכה בקור מקפיא ושלג, אך עם ראות טובה. ההפגזה המכינה נמשכה כעשר שעות בממוצע, ובגזרה המרכזית אכן ירו הגרמנים כמיליון פגזים לשטח שרוחבו כ־30 ק"מ ועומקו 5 ק"מ. אז יצאו להתקפה מאטאן שבמזרח ועד ליער אבוקור שבמערב. עיקר ההתקפה היה בגדה המזרחית של נהר המאס, מצפון לדרום לכיוון הגבעות השולטות על ורדן. לפי התוכנית הגרמנית, ההתקפה נועדה בתחילה לתפוס את החפירות הצרפתיות הקדמיות, ואז להשתמש בהן כנקודת יציאה למתקפות מאוחרות יותר ולתפוס שטחים שיאפשרו מיקום ארטילריה גרמנית. הדבר גם סייע לשמר את היעדים המוגבלים של ההתקפה מצד הגרמנים, בלי לחשוף שהכוונה היא לתקוף מתקפה מוגבלת. לאחר שפסקה ההפגזה המכינה, יצאו הגרמנים להתקפה. למרות עמידה נואשת של המגנים הצרפתיים, התמוטט קו ההגנה הצרפתי הראשון במהירות יחסית ובאבדות כבדות. בתוך שלושה ימים איבד גיס 30 הצרפתי, שהיה אחראי להגנה בגזרה, 26 אלף הרוגים, פצועים ושבויים. הפיקוד הצרפתי, בשל בעיות תקשורת, נדרש ליומיים כדי להבין את חומרת המצב, בשעה שהגרמנים הצליחו להתקדם בממוצע כקילומטר ביום (הגם שבמקומות מסוימים התקיימו ביום הראשון כ־5 ק"מ). מצד אחד קצב ההתקדמות היה איטי מכדי לכבוש את ורדן עצמה. מצד אחר, בגזרות שבהם התקדמו באופן יחסי במהירות – הקצב היה מהיר מכדי לקדם את הארטילריה לספק חיפוי לכוחות הגרמניים הקדומניים.

שיא ההצלחה הגרמנית באותם ימים היה כיבושה של מצודת דואומון העצומה ב־25 בפברואר 1916, במהלך שהיה מגוחך אילולא השלכותיו העצומות. סמל בשם פליקס קונצה הוביל כוח של עשרה חיילים שנועד לפרוץ את גדרות התיל לקראת ההתקפה, מצא את עמדות המקלעים של המצודה לא פעילות ופרצה שנוצרה על־ידי פגז גרמני כבד. הסיבה לכך הייתה שהכוח הצרפתי הקטן, בראשות מש"ק בלבד, בילה את זמנו בעיקר עמוק ככל האפשר מתחת לאדמה, במיוחד לאחר שהגרמנים החלו להפגיז את המצודה בתותחי 420 מ"מ. החוליה של קונצה לא ספגה אש בשל הראות הגרועה, ועמדות צרפתיות סמוכות יחסית סברו שמדובר בכוח צרפתי החוזר מן החזית.

קונצה החליט לתקוף את המצודה בעצמו, נכנס פנימה לבדו לאחר שאנשיו (שניים באו אחריו מאוחר יותר) סירבו להיכנס, שבה את צוות תותח 155 המ"מ של המצודה, הוביל את השבויים לכיוון חבריהם, שבה 20 חיילים נוספים באחד החדרים והתיישב להנאתו בחדר האוכל של הקצינים, שם סעד את ליבו בביצים ויין - מעדנים נדירים עבור חייל גרמני. בינתיים עלו כמה חיילים צרפתים לתותח ה־155 מ"מ, לא מצאו את הצוות, אך לא שאלו שאלות וחזרו לירות; הם נשבו בידי כמה עשרות חיילים גרמנים שהגיעו זמן קצר לאחר מכן בפיקוד שלושה קצינים. טיהור המצודה הושלם. באופן לא מפתיע, תחילה קיבלו הקצינים את הקרדיט על המהלך, ונדרש עשור עד שהישגו של קונצה הוכר. מקובל לטעון שכיבושה של מצודת דואומון, המרוחקת פחות מעשרה ק"מ מורדן, עלה לצרפתים בכ־100 אלף אבדות. הגרמנים לא ירו ירייה אחת במהלך כיבושה, אך הצרפתים נדרשו להתקפות רבות כדי לכבוש אותה חזרה.

לאחר כיבוש דואומון התקדמו הגרמנים לאט, אולם התחממות פתאומית הפכה את הקרקע ממשטח שלג קפוא לבוץ שקשה להתקדם בו וכמעט בלתי אפשרי לקדם בו ארטילריה לסיוע צמוד. קצב ההתקדמות היה שונה לא רק בשל תנאי הגזרה, אלא מכיוון שהמפקדים הגרמנים השונים, שרובם המוחלט לא היה מודע לאסטרטגיה של פאלקנהיין, הבינו את הפקודות באופנים שונים וקבעו לעצמם יעדים אחרים שלא הלמו את התוכנית. הארמיה החמישית של יורש העצר אף ביקשה תגבורות נוספות כדי לנצל הצלחה, אולם פאלקנהיין סירב להפעיל עתודות - כנראה מכיוון שלא רצה להצליח מדי.

מן הצד האחר הצרפתים אמנם, כצפוי, לא התכוונו לוותר על ורדן והיו מוכנים לדחוף כוחות פנימה, אך עשו זאת במהירות רבה יותר משציפו הגרמנים. המפקד החדש של ורדן, גנרל אנרי פיליפ פטן, הטיל לקרב עתודות במהירות רבה (קרוב למאה אלף חיילים הגיעו עד סוף פברואר, מלווים בתחמושת ואספקה רבה), ויתרה מזו - ההתקדמות הגרמנית הובילה את הכוחות הקדומניים לתוך טווח הארטילריה הצרפתית בגדה המערבית של המאס, שהייתה חזקה יותר מבגדה המזרחית, והגרמנים נכשלו בשיתוקה בארטילריה. במילים אחרות, במקום שהגרמנים יתקדמו בצורה שיטתית וישחקו את הצרפתים בלי שאלה יהיו מסוגלים לשחוק אותם בחזרה, נוצר מצב שבו הגרמנים לא מסוגלים היו לשחוק את הצרפתים כפי שתכננו, ואילו הצרפתים מסוגלים היו לשחוק את הגרמנים יותר ממה שחשבו.

מצודת דואומון

מצודת דואומון

מתקפה במערב הגזרה: 6 במרס–4 באפריל 1916

לאחר שהמתקפה הגרמנית ממזרח למאס הגיעה לקיפאון, ניסו הגרמנים לתקוף במערב הגזרה, שוב בחסות הפגזות כבדות. הפעם ההתקפה הגרמנית, ללא יתרון ההפתעה, הייתה איטית מן המתוכנן כבר מתחילתה, והפכה לסדרת התקפות והתקפות נגד עקובות מדם. נקודות מפתח לתצפית והפעלת ארטילריה, כמו גבעת "האיש המת" וגבעה 304 (שבתוך ימים הפכה להיות גבעה 300 - עוצמת האש הנמיכה אותה בכמה מטרים; עד סוף הלחימה היא הייתה עתידה לאבד 11 מטרים מגובהה המקורי) החליפו צדדים במחיר יקר לשני הצדדים הלוחמים. אלה ואלה הפעילו ריכוזי ארטילריה מכל הסוגים בכמות שלא נראתה כמותה, והיתרון הגרמני הלך והצטמצם ככל שהצרפתים הצליחו לקדם תותחים לגזרה. במקביל, תנאי השטח נהיו בדרך שכל נקודה שולטת כמעט התגלתה גם כנקודה נשלטת ממקום אחר, והדבר חייב התקפות נוספות. עד סוף מרס 1916  היו לגרמנים למעלה מ־81 אלף נפגעים, ולצרפתים עוד יותר. הארמיה החמישית הגרמנית עדיין הייתה אופטימית, ורצתה לפתח את ההתקפה (וכן חשבה שיש צורך להתקדם לעמדות נוחות יותר להגנה) אולם פאלקנהיין כבר החל לחשוב שיש להפסיק אותה שכן לא תשיג את יעדיה.

בשלב זה הגרמנים הפעילו טקטיקות רגלים מתקדמות יותר מבתחילת המלחמה, כולל יחידות סער בגודל מחלקה (כמה עשרות אנשים) שהתקדמו עצמאית מיד אחרי ההפגזה המכינה ולפני הגוף העיקרי והפעילו נשק אוטומטי, רימונים, מרגמות ולהביורים כדי לכבוש נקודות מפתח. ואולם הלחימה - בשטח מצומצם והררי, רווי חיילים, ועם כמות עצומה של ארטילריה מכל הכיוונים - הפכה ל"מטחנת בשר": הפגזות של חומרי נפץ וגז רעיל ללא הפוגה, והתקדמות מוטעה במחיר עז. גבעה 304 וגבעת "האיש המת" שהיו מוקד ללחימה במרס, עדיין היו מוקד ללחימה במאי. המטרה המקורית של פאלקנהיין, לשחוק את הכוחות הצרפתיים תוך הימנעות משחיקת כוחותיו, הלכה ונעלמה, ובדינמיקה של הקרב קשה היה להחזירה. ב־22 במאי הצליחה התקפת נגד צרפתית לכבוש מחדש את רוב מבצר דואומון, אך איבדה אותה תוך זמן קצר במחיר 5,640 נפגעים (מתוך 12 אלף לוחמים שהשתתפו בהתקפה). עד מאי-יוני 1916 ספגו הצרפתים והגרמנים כ־200 אלף נפגעים כל אחד, בהישגים זעומים.

במקביל ללחימה השוחקת, הצליחו הצרפתים לפצות על חסרונותיהם הרבים באוויר ובלוגיסטיקה. פטן הזעיק לגזרת ורדן מטוסים רבים, וקרבות אוויר רחבים התנהלו מעל לחזית. כתוצאה מכך נאלצו הגרמנים לצמצם את התקפותיהם האוויריות, בהיעדר עליונות. במקביל, שני הצדדים היריבים פיתחו שיטות לתקיפת קרקע - מה שהוביל את הצרפתים להקצות טייסות מובחרות להגנת הנתיב היחיד שחיבר את ורדן לעורף הצרפתי. נתיב זה היה, למעשה, דרך עפר ומסילת רכבת, שרק הם חיברו את ורדן לשאר צרפת. חלק חיוני בתוכנית הגרמנית היה האמונה כי יוכלו לנתק במהירות את הנתיב. ואולם בפועל הצליחו הצרפתים, בסיוע המטוסים ותותחי נ"מ חדישים, להגן על הדרך לוורדן, שזכתה במהירות לתואר "הדרך הקדושה". הצרפתים הפכו את הדרך לכביש לכלי רכב ממונעים בלבד - חידוש גדול בזמנו - ובתוך חודש עברו בה למעלה מ־250 אלף חיילים צרפתים (שהלכו לצד הכביש, כדי לא להפריע לתנועה) וכ־50 אלף טונות של תחמושת. אספקה ופצועים הועברו ב־3,500 משאיות ובכמה מאות אמבולנסים, וכן ברכבת.

הרגימנט הצרפתי ה־87 בחפירות במהלך הקרב

הרגימנט הצרפתי ה־87 בחפירות במהלך הקרב

התקפות, התקפות נגד, שחיקה

אין טעם לפרט את כל ההתקפות והתקפות הנגד במהלך המערכה. ההתקדמויות היו זעומות; בשיא התקדמותם הצליחו הגרמנים, ביוני 1916, להגיע לטווח של כ־5 ק"מ מטירת ורדן, אולם לא הצליחו לכבוש את העיר, לשחוק את הצרפתים ברמה שתוביל לתבוסתם או לפתח התקפה הלאה. ביולי 1916 יצאו הבריטים לקרב הרה האסון בסום, שאילץ את הגרמנים להקדיש חלק מתשומת הלב ומשאביהם לגזרה אחרת, ולהעביר חלק מהארטילריה שלהם לתמיכה בהגנה שם.

ורדן המשיכה להיות גיהנום של הפגזות. הגרמנים השאירו חיילים בחזית למשך זמן רב, ושלחו מחליפים טריים ליחידות שחוקות; הצרפתים העדיפו להחליף יחידות לעתים קרובות הרבה יותר. התוצאה הייתה שהחיילים הגרמנים בחזית ורדן היו שחוקים יותר, אולם כ־70% מחיילי הצבא הצרפתי נלחמו שם בשלב זה או אחר של המערכה – מה שהוביל בהמשך למרידות ולקריסת המורל בצבא הצרפתי.

ביולי 1916 עברו הגרמנים רשמית להגנה בגזרת ורדן. ההתקפה הגרמנית הגדולה האחרונה התבצעה בתחילת אוגוסט 1916, אך הצליחה להתקדם רק מאות מטרים ספורים, וכמעט כל השטח שנכבש בידי הגרמנים ביולי ובאוגוסט אבד להם בספטמבר. כישלון תוכניתו של פאלקנהיין הוביל להחלפתו כרמטכ"ל בסוף ספטמבר, ומחליפיו - הגנרלים פון הינדנבורג ולודנדורף - לא היו שותפים למדיניותו.

באוקטובר 1916 החלו הצרפתים במתקפת נגד מסיבית, שנועדה לכבוש את מבצר דואומון חזרה. כמו הגרמנים, גם הם עברו לשימוש בקבוצות קרב קטנות חמושות בכלי נשק שונים - מקלעים, רימונים ורובים - כדי להצליח להתקדם במהירות בין היעדים. ההתקפה החלה בהפגזה שארכה שישה ימים, ובהם נורו יותר מ־850 אלף פגזים. בסופה הצרפתים הצליחו לכבוש את המצודה בהתנגדות זעומה יחסית.

מצודת דואומון הפכה במהלך הקרבות למקום המופגז ביותר עלי אדמות. עד היום, הנוסע למצודת דואומון יכול לראות ברדיוס של כמה ק"מ ממנה את העצים משני צדי הכביש שצמחו מתוך מכתשי פגזים. המבצר עצמו ספג, בין תחילת המלחמה לנובמבר 1917, לא פחות מ־120 אלף פגזים, מהם אלפיים בקוטר של 270 מ"מ וצפונה. שני הצדדים יחד ירו במערכת ורדן כ־45 מיליוני פגזים – מהם 21 מיליון בידי הגרמנים, והשאר בידי הצרפתים. חלק נכבד מן הפגזים (בשלבים מסוימים כשליש) היה פגזי גז, ועד היום ישנם אזורים בסביבת ורדן שלא ניתנים לעיבוד עקב החומרים המסוכנים שבקרקע.

ורדן: מחיר התהילה/אליסטר הורן/ 1967, 348 עמודים

ורדן: מחיר התהילה/אליסטר הורן/ 1967, 348 עמודים

באמצע דצמבר 1916 הסתיימה המערכה במתקפה אחרונה, שלוותה גם היא במסך אש אדיר - כמעט מיליון ו־170 אלף פגזים, שנורו במשך שישה ימים מ־827 תותחים. המגינים הגרמנים היו כעת חלשים יחסית, והגזרה הייתה חשובה פחות לגרמנים, לאחר כישלון רעיונו המבצעי של פאלקנהיין והחלפתו. הקו הגרמני קרס, והגרמנים נדחפו בחזרה לעמדותיהם טרם המתקפה בפברואר. לאחר עשרה חודשי מלחמה חזר המצב לקדמותו - במחיר של כ־330 אלף נפגעים גרמניים (מהם בערך 143 אלף הרוגים) וקרוב ל־400 אלף נפגעים צרפתים (מהם כ־163 אלף הרוגים).

מערכת ורדן נתפסת עד היום כסמל לחוסר התוחלת שבניסיון לנצח במלחמה באמצעות הריגת האויב מהר יותר מאשר יוכל להביא תגבורות או לגייס חיילים חדשים. הגרמנים הבינו זאת לאחר הכישלון בוורדן, והשקיעו את מרב מאמציהם בחידושים טקטיים שיאפשרו להם להשיג הבקעה עם המשאבים הקיימים. פיתוח "יחידות הסער" הגרמניות וההישגים המכובדים שהשיגו במרס 1918 במבצע "מיכאל", היו הבסיס להמשך פיתוח תורת הלחימה הגרמנית, שיישומה המוצלח (בתוספת הלקחים על הפעלת כוחות ממוכנים ומשוריינים שלמדו הגרמנים ממעשי אויביהם במלחמת העולם, ומתרגילים שלהם לאחר מכן) היה המפתח להצלחה של הבליצקריג הגרמני ב־1940.

מן הצד האחר, הצרפתים הבינו מפרשות כמו כיבושה של מצודת דואומון בידי הגרמנים והמחיר הנורא שגבו ההתקפות הצרפתיות עליה, כי כמעט אי אפשר לכבוש מבצר המוגן היטב וחמוש היטב, אלא אם המגינים מזניחים את תפקידם. מכאן נגזרה עליונות האש בהגנה על התמרון בהתקפה. התפיסה הצרפתית שהולידה את קו מז'ינו התבססה על ההנחה שעוצמת האש היא שתכריע. "ההתקפה היא אש שמתקדמת, ההגנה היא אש שעוצרת" את האויב; רעיונות התמרון, טענו הצרפתים, מיושנים: האויב התרגל, והטנקים לא רלוונטיים. פגז זול ישמיד טנק יקר, ואש נ"ט תהפוך את הסתערות הטנקים למקבילה להסתערות חיילים מול מקלעים בתחילת מלחמת העולם הראשונה. אך בשעה שלקח זה היה בעל תוקף מסוים (כפי שלמדו הגרמנים כאשר ניסו להבקיע מערכי נ"ט צפופים ועמוקים מאוד, כמו בבליטת קורסק ב־1943), שאר התפיסה הצרפתית הכשילה את עצמה. קו מז'ינו אמנם לא נפל במלחמת העולם השנייה, אולם היה משולב בתפיסה צרפתית כושלת, שהובילה לתבוסתה.

האמונה באש הכל־יכולה שתשתק את האויב ותוביל לקריסתו או הכחדתו לא נעלמה עם כישלונו של פאלקנהיין בוורדן, לא עם כישלון האש המכינה במערכת הסום ובקרבות אחרים במלחמת העולם הראשונה ולא עם קו מז'ינו. הצרפתים נפלו באותה מלכודת ב־1954 בדיין־ביין־פו שבווייטנאם, כאשר האמינו כי יוכלו לתפוס שטח שיהיה כה חשוב לאויביהם, הוייט־מין, עד שאלה האחרונים יתקפו שוב ושוב ויישחקו עד שיובסו. להוותם התברר להם כי אויביהם מצאו שיטה להשיב להם באותו מטבע, והפגיזו ותקפו אותם עד שנאלצו להיכנע. בדיין־ביין־פו המנותקת מכל עבריה, כך למדו הצרפתים מאוחר מדי, היה חסר מרכיב אחד שאִפשר לוורדן לשרוד: "הדרך הקדושה", כלומר ציר לוגיסטי. האמונה באש שתוכל לבדה להכריע את המערכה חוזרת ומופיעה מדי פעם, ולרוב איננה ממלאת את התקוות שתולים בה. נראה שגם בעתיד הנראה לעין לאש יהיה תפקיד חשוב, אולם היא לא תוכל להחליף לגמרי אסטרטגיה או טקטיקה, ועדיין יהיה קשה מאוד לנצח באמצעות שיטות שמטרתן להרוג חיילי אויב, ותו לא. ייתכן כמובן שבעתיד יהיה ניתן באמת להבטיח את השמדת האויב באש מקדימה; אולם כיוון שבדרך כלל האמונה באש לבדה נכזבה, יש מקום לחשוד במי שמבטיח ש"הפעם יהיה שונה", ושוכח שגם בעבר זה היה אמור להיות שונה. האש היא מרכיב חשוב בקרב, ולפעמים מוביל, אבל היא לא פתרון קסם. בינתיים.