על "המלחמה בין אנשים" ואיום מדינתי: סקירת ספרו של רופרט סמית התועלת שבכוח

ד"ר טל טובי, מרצה בכיר במחלקה להיסטוריה כללית, אוניברסיטת בר אילן06.05.2021

ספרו של סמית הוגדר על ידי הרמטכ"ל כספר חובה לקציני צה"ל. מדובר בספר חשוב, אולם חלק מטענות היסוד בו אינן רלוונטיות למציאות הצבאית הנוכחית
רופרט סמית, התועלת שבכוח, מערכות והמעבדה התפיסתית, תל אביב, 2013

רופרט סמית, התועלת שבכוח, מערכות והמעבדה התפיסתית, תל אביב, 2013

ב־2005 יצא הספר התועלת שבכוח לאור באנגלית, והוא מסכם את תובנותיו של המחבר, שהשתחרר בדרגת גנרל לאחר 40 שנות שירות צבאי בצבא בריטניה (2002-1962).1 במהלך הקריירה שלו פיקד סמית על כוחות סדירים ופעל בזירות עימות שונות. דפוסי הפעולה שאליהם נחשף הם שהביאו אותו לכתיבת הספר ולטענה המרכזית העולה ממנו: בשלהי המאה ה־20 העולם נכנס לפרדיגמה חדשה - המלחמה בקרב אנשים ((War Among People, וצבאות המערב אינם מתאימים לסגנון הלחימה החדש. סגנון זה מתאפיין לדעת סמית, בכך שהסכסוכים נוטים להיות ארוכים יותר. כמו כן הם בין ארגונים לא מדינתיים או מדינתיים למחצה בינם לבין עצמם, ובינם לבין מדינות. זאת כיוון שמדינות המערב לא מוכנות לא יכולות, או לא יודעות להפעיל את צבאותיהן באופן מכריע. כדי להוכיח את הטענה סמית מספק, בחלקו הראשון והשני של הספר, את ההיסטוריה הצבאית החל בימיו של נפוליאון, עבור דרך העידן הגרעיני וכלה בשנות המלחמה הקרה. את התקופה הזאת הוא מכנה בשם "העידן התעשייתי", ולפיכך צבאות המערב הם צבאות תעשייתיים שקיבלו את כל משאבי האומה שלהם. סוג זה של מלחמות הגיע לשיאו בשתי מלחמות העולם. אין בכך טענה חדשה או מקורית של סמית אלא שימוש, אם כי ללא הפניה, לטענתם של אלווין והיידי טופלר אודות מלחמות הגל השני כפי שהציגו בספרם מלחמה ואנטי מלחמה.2

העידן של מלחמות מתועשות הסתיים לאחר מלחמת העולם השנייה, אך הצבאות המדינתיים המשיכו להיות מתועשים גם בשנות המלחמה הקרה ולפיכך הפכו ללא רלוונטיים עבור המלחמות שהתנהלו בעולם לאחר 1945. מפקדי הצבאות וממשלותיהם סירבו להכיר בכך שנוצרה פרדיגמה חדשה, ולפיכך ספגו תבוסות במחצית השנייה של המאה ה־20. גם אם לא הובסו באופן ישיר בשדות הקרב השונים, הרי שמטרות המלחמה ברמה המדינית לא הושגו. הדוגמאות שסמית מביא הן: צרפת באלג'יריה, ארצות־הברית בוייטנאם וברית המועצות באפגניסטאן. כמו כן, חוסר הבנה זה הוא שמנע מכוחות שמירת השלום של נאט"ו להפסיק את מלחמת האזרחים ביוגוסלביה בשנות ה־90. אין כל ספק שסמית מעלה טענה זאת לנוכח הכישלון של כוחות שמירת השלום במניעת טבח סרברניצה (יולי 1995) הנחשב כיום לאחר ממעשי הרצח ההמוניים הגדולים באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. לדעתו, כוחות שמירת השלום פעלו במשימות הומניטריות, אך הכשרתם הצבאית וציודם של החיילים התאימו למלחמות המתועשות.

בריקדות שהוקמו במהלך מלחמת העצמאות של אלג'יריה, ינואר 1960

בריקדות שהוקמו במהלך מלחמת העצמאות של אלג'יריה, ינואר 1960

בחלק האחרון של הספר סמית מפרט את מהותה של הפרדיגמה הצבאית החדשה, שמדגישה את אופייה של המלחמה כעימות בין אנשים ולא מלחמה בין מדינות. כך למשל חוסר ההבנה שהתפתחה פרדיגמה חדשה נמצאת בעובדה, כי בכל עת נעשה חיפוש לשימושים חדשים עבור מסגרות צבאיות וכלי נשק השייכים למלחמות התעשייתיות. חלק זה מדגיש את הטענה המרכזית כי פניה ומהותה של המלחמה השתנו וסמית אף מספק דרכי פעולה חדשות המתבססות על ניסיונו הצבאי. ואולם, נראה כי תובנות אלה נובעות יותר מתסכולו הרב בעת שפיקד על כוחות שפעלו באזורים שבהם המלחמה הייתה המלחמה בין אנשים (אירלנד, בלקן). את פירוט פני המלחמה החדשה עושה סמית בעזרת דיון על מערכות שבהן לפחות צד אחד היה כוח לא סדיר/ארגון לא מדינתי, ובכלל זה מלחמות אזרחים וסכסוכים אתניים שונים בבלקן, במזרח התיכון ובאפריקה. העימותים שבהם הוא דן בחלק זה שייכים כולם לתחום המלחמה בין אנשים, מולם כוחות סדירים התקשו לפעול. סמית מנתח מצבים שבהם מדינות התאימו את הטקטיקות שלהן כדי להגיב לסוג זה של מלחמות כדוגמת צה"ל באנתפאדה השנייה. לאחר שהובן כי עוצמת אש תעשייתית איננה רלוונטית - שבה ישראל לנקוט את דרך הסיכולים הממוקדים. אם נחזור לתזה של בני הזוג טופלר, הרי שהמלחמות בין האנשים הן מלחמות הגל הראשון, וצבאות הגל השני (תעשייתי) והגל השלישי (מידע) חייבים להתאים עצמם לדפוסי הפעולות של צבאות הגל הראשון. אחת הדרכים לכך היא שימוש מוגבר בכוחות למבצעים מיוחדים, המגובים בטכנולוגיות על.

דרך ניתוח מקרי המבחן השונים מגיע סמית לכמה מסקנות ביקורתיות. הראשונה - מדינות המערב מפעילות את צבאותיהן בשאיפה שייגרמו לכוחותיהם מינימום של אבדות בכוח אדם ואמצעי לחימה. הפעלה זאת איננה מביאה להכרעה בלחימה, ומשם כך להתארכותה. ביקורת נוספת היא כי לחיילים שלחמו נגד כוחות לא סדירים באפגניסטאן ובעיראק לא היו הכישורים או הציוד המתאים למשימות שאליהן נדרשו. הצבאות התמקדו בהיבט הטקטי ולא האסטרטגי, תוך חוסר הבנה מהותי במאפייניה התרבותיים של האוכלוסייה שבה פעלו. המודיעין היה כמותי ולא איכותי, כלומר מספר הלוחמים ואמצעי הלחימה שברשותם ולא על יעדיהם הפוליטיים של הארגונים הלא סדירים. גם כאן לא מחדש סמית הרבה. כבר באוגוסט 1917 פרסם תומס אדוארד לורנס, הידוע יותר בכינוי "לורנס איש ערב", מאמר עבור קצינים בריטיים שעמדו לבוא במגע עם האוכלוסייה הערבית בעבר הירדן וסוריה בשם "The Twenty Seven Articles".1 כמעט 90 שנים לאחר מכן פרסם כתב העת Military Review מאמר פרי עטו של דיוויד קילקולן תחת הכותרת "The Twenty Eight Articles".4 כוונתו של המאמר הייתה לספק תובנות לכוחות מערביים כיצד לפעול ולהתנהג עם אוכלוסייה ערבית ומוסלמית. קריאת שני המאמרים מעלה מסקנה זהה: על־מנת למצוא את הדרך להשיג את תמיכתה של האוכלוסייה המקומית, יש ללמוד ולהבין את מכלול ההיבטים המרכיבים את התרבות הערבית־מוסלמית. כמו כן ניתן להסיק מסקנה רחבה יותר - יש להבין את מאפייניה של כל חברה שאיננה מערבית, אם כוחות מערביים מתעתדים לפעול בקרבה.

צוות ספצנאז (יחידה למבצעים מיוחדים) נערך למשימה באפגניסטאן, 1988. צילום: מיכאיל אבסטאפייב

צוות ספצנאז (יחידה למבצעים מיוחדים) נערך למשימה באפגניסטאן, 1988. צילום: מיכאיל אבסטאפייב

אין להתייחס לספרו של סמית כמציג תיאוריה צבאית חדשה, ויש לזכור כי סמית עצמו לא מתיימר לכך. יש לקרוא את הספר כאוטוביוגרפיה של המחבר המסכמת עשרות שנות שירות צבאית ותובנותיו משירותו זה. לפיכך יש למקם ספר זה בשורה אחת עם ספרים שמחבריהם הציגו את ניסיונם הצבאי ותובנותיהם מהשירות כפי שעשו רבים לפניו. כדוגמת The Prairie Traveler - ספרו של רנדולף מארסי, קצין אמריקני שצבר ניסיון רב במלחמות נגד האינדיאנים,5 או ספרו של הבריטי צ'רלס קולוול Small Wars: Their Principles and Practice, המציג את תובנותיו ממלחמות הספר שניהל הצבא הבריטי בהודו ובאפגניסטאן.6 ספרים אלה, ובמיוחד זה של קולוול, היו בעלי השפעה רבה ובסיס למלחמות נגד כוחות לא סדירים. עם זאת, צבאות סדירים לא מצאו לנכון להפוך את המעשה להלכה, כלומר כתיבתה של תיאוריה צבאית עבור "המלחמה בין אנשים".

"המלחמה בין אנשים" מתנהלת בין שתי קבוצות או יותר השונות זו מזו בהיבט התרבותי ובכלל זה מוצא אתני שונה ואף דתי. טענה זאת מהווה קריאת תגר על קביעתו של ההוגה הפרוסי קרל פון קלאוזביץ הטוען כי המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. במבוא הארוך לספרו תולדות הלחימה7 טוען ג'ון קיגן כי המלחמה היא המשך התרבות באמצעים אחרים, וטענה זו עומדת גם בבסיס ספרו של סמואל הנטינגטון התנגשות הציביליזציות.8 לפיכך מדינות מערביות היוצאות למלחמה נגד עמים, קבוצות ואף מדינות שאינן בנות תרבות המערב, חייבות להתאים את קביעתו של קלאוזביץ לפרדיגמה צבאית שונה.

דגלאס מקגרגור, השתנות תחת אש, מודן ומשרד הביטחון, בן שמן, 2007

דגלאס מקגרגור, השתנות תחת אש, מודן ומשרד הביטחון, בן שמן, 2007

מדוע אין להתייחס לספר זה כאל תיאוריה צבאית?

צבאות המערב עדיין מכינים עצמם למלחמה סדירה עם אויבים מדינתיים, ועדות לכך היא ההתמקדות המחודשת של הצבא האמריקני בסוג כזה של מלחמה (Large-Scale Combat Operations), נוסף על פרסומה של דוקטרינה מעודכנת (FM 3-0 Operations 2017) ולימוד ההיסטוריה של מלחמות "תעשייתיות" באקדמיות לפו"ם של הצבא. בהקשר זה יש לציין כי תופעת המלחמה בין מדינות וצבאות סדירים לא נעלמה לאחר מלחמת העולם השנייה, אם כי מספרן פחת באופן משמעותי. מלבד ארבע המלחמות בין ישראל למדינות ערב, נוכל לציין למשל את מלחמת קוריאה (1953-1950) המלחמה בין הודו לסין (1962) שלוש המלחמות בין הודו לפקיסטאן (1949-1947, 1965, 1971), מלחמת סין-וייטנאם (1979), מלחמת איראן-עיראק (1988-1980) ושתי המלחמות נגד עיראק (1991, 2003). יש לציין כי גם מלחמת וייטנאם התפתחה בשנותיה האחרונות למלחמה בין מדינות. לאחר מלחמת העולם השנייה ובמיוחד בשנות ה־60 של המאה ה־20 החלו צבאות המערב לכתוב תיאוריות צבאיות בתחום המלחמה נגד כוחות לא סדירים, מה שיצר תיאורטיקנים חשובים כדוגמת רוברט תומפסון הבריטי, דיוויד גלולה הצרפתי ואדוארד לנסדייל האמריקני. כמו כן, אם נזכור כי ספרו של סמית משקף לא רק את ניסיונו הצבאי אלא גם את המציאות בעת פרסום הספר (2005), הרי שהטענות שהוא מעלה בדבר אי מוכנותם של צבאות המערב ל"מלחמה בין אנשים" חדלו להיות רלווטיות עם פרסומו של FM 3-24 Counterinsurgency ב־2006. דוקטרינה זאת, לא רק שמיקמה את מחברה גנרל דיוויד פטראוס כאיש הלכה ומעשה, אלא בעיקר שימשה את הצבא האמריקני במלחמתו המוצלחת נגד הכוחות הלא סדירים בעיראק.

ספרו של סמית מצטרף לספרו של דגלאס מקגרגור השתנות תחת אש9 כשני ספרי קריאת חובה שאותם הגדיר הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי לקציני צה"ל מדרגת סא"ל ומעלה. מדובר בשני ספרים חשובים, ועדות לכך היא ההד הרב והביקורות החיוביות (בדרך כלל) שלהם זכו הספרים עם פרסומם. כאן נמצאת גם חולשתם עבור צה"ל. שני הספרים תיארו את המציאות בתקופה שבה פורסמו באנגלית (מקגרגור 2003; סמית 2005), אז נמצאו צבאות המערב במשבר מבצעי־תפיסתי ובכלל זה גם צה"ל. ואולם חלק מטענות היסוד של הספרים אינן רלוונטיות למציאות הצבאית של העשור השלישי של המאה ה־21. סמית אמנם מתאר משבר, אך ראינו כי הצבא האמריקני, לדוגמה, התגבר עליו, וכי למרות התמשכותה של "המלחמה בין אנשים" הרי שאיום הייחוס העיקרי הוא האיום המדינתי.

הערות

  • General Sir Rupert Smith, The Utiliy of Force, Allen Lane, United Kingdom, 2005.

    לאחר כמה שנים יצאה מהדורה מתורגמת: רופרט סמית, התועלת שבכוח, מערכות והמעבדה התפיסתית, תל אביב, 2013.

  • אלווין והיידי טופלר, מלחמה ואנטי מלחמה, מעריב, אור יהודה, 1994.

  • T.E Lawrence, "The Twenty Seven Articles", The Arab Bulletin, 20 August 1917.

  • David Kilcullen, "Twenty-Eight Articles: Fundamentals of Company-level Counterinsurgency", Military Review 83 (3) (May-June 2006), pp. 103-108.

  • Randolph Marcy, The Prairie Traveler, U.S Government, 1859.

  • Charles E. Callwell, Small Wars: Their Principles and Practice, 1896.

  • ג'ון קיגן, תולדות הלחימה, דביר, אור יהודה, 1996.

  • סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, ירושלים, 2003.

  • דגלאס מקגרגור, השתנות תחת אש, מודן ומשרד הביטחון, בן שמן, 2007.