משחקי חתול ועכבר - התמודדות ההגנה האווירית עם האיומים המתפתחים

תא"ל (מיל') שחר שוחט, לשעבר מפקד הגנ"א, סמנכ״ל אסטרטגיה בחטיבת מערכות להגנה אווירית רפאל

יאיר רמתי, יו"ר UVsion , לשעבר ראש מנהלת חומה וסמנכ"ל השיווק בתעשייה האווירית04.01.2021

כאשר קצב הופעת איומים חדשים גדל במהירות, נדרשים מפתחי ומפעילי מערכות ההגנה האווירית להביט קדימה ולממש פתרונות בזריזות. לקחי העשורים האחרונים מצביעים כי התלקחות אזורית בתזמון שבו אין עדיין מענה לאיום החדש, תסתיים בצורה כואבת, ולעיתים - גם ברמה האסטרטגית
מערכת ההגנה האווירית "קלע דוד" (שרביט קסמים)

מערכת ההגנה האווירית "קלע דוד" (שרביט קסמים)

מזה כמאה שנים, עם הופעת המטוס על במת ההיסטוריה ככלי לחימה צבאי אפקטיבי ומשמעותי, החל המרוץ בין הפלטפורמות האוויריות התוקפות ובין המערך הקרקעי המגן. במרבית המצבים ההתקפה היא היוזמת: ביכולתה לקבוע את היעדים (מטרות), התזמון, סוגי החימושים והגיאומטריה (כיווני הגעה, גובה ומהירות). מערכי ההגנה, לעומתה, הם המגיבים. גם הדרישות המבצעיות שונות: מערכות התקיפה אמורות להשיג הצלחות באחוזים גבוהים, בעוד שמערכי הגנה מול פלטפורמות אוויריות יכולים להסתפק באחוזי הפלה נמוכים לכאורה, אבל כאלה שייחשבו לקטלניים מבחינה מבצעית.1

במשך כחמישים שנים התנהל לו המאבק בקצב מדוד משלו ובתוואים ברורים: יצירת פער על־ידי התוקף - וסגירתו2 אחר כך על־ידי מערכי ההגנה האווירית. הדבר נעשה באמצעות שילוב של טקטיקות ואמצעים טכנולוגיים חדשים דוגמת מכ"מים, ומעבר מתותחים לטילי יירוט. במאמר זה נדון בדינמיקה הייחודית של התפתחות המענים לאיום האווירי המתרחב, בקצבים המהירים של השינויים, במשרעת הטכנולוגית המאתגרת, ובהשפעה של תזמון העימותים על עצם קיומו של הפער בין יכולות המגן לתוקף.

 

מודל של צמצום הפער הבסיסי בין תוקף למגן

התהליך הבסיסי של התפתחות יכולות הפלטפורמות האוויריות והתקדמות המענה על הקרקע, מלווה אותנו כבר מעל למאה שנים. במסגרתו: האיום האווירי השתכלל הן טכנולוגית והן מבצעית, ומערכי ההגנה האווירית ייצרו, אחת לתקופה, מענה למדרגה החדשה. ניתן לכנות זאת - משחקי חתול ועכבר, משמע: אם נוצר פער מבצעי או טכני והמענה של ההגנה האווירית פיגר אחר הכוח האווירי התוקף - נחזה בשליטה אווירית על כל משמעויותיה. והיה והפער נסגר באורח יעיל - יגבה מערך ההגנה האווירית מחירים גבוהים עד בלתי נסבלים מהתוקף. לצורך הדיון, נבחן תחילה את הסביבה הישראלית במזרח התיכון, שבה חיל האוויר נזקק לעליונות קבועה, בלעדיה יתקשה למלא משימותיו.

ההתמודדות הראשונה שבה התקשה המערך האווירי הישראלי, שנהנה עד אז מחופש אווירי כמעט מלא, להתגבר על מערכי ההגנה האווירית של האויב, הופיעה עם תום מלחמת ההתשה ב־1970. מערך ההגנה האווירי המצרי היה צפוף, מקצתו נייד, ומגובה הדדית עם מערכות יירוט שונות שמנע חופש טיסה ישראלי באזור. אלוף (מיל') עזר ויצמן, לשעבר מח"א, שר התחבורה באותה עת, היטיב לנסח זאת: "הטיל כופף את כנף המטוס".3

גם בראשיתה של מלחמת יום הכיפורים היו מערכי ההגנ"א המצריים והסוריים יעילים עד שהפכו את הסיוע האווירי לבלתי אפשרי כמעט (לדוגמה, כישלון מבצע "דוגמן 5"4). ישראל איבדה במהלך המלחמה לא פחות מ־102 מטוסים, ובסופה היה ברור כי ההתמודדות עם מערכי הגנ"א הופכת לאתגר הגדול ביותר לחיל האוויר.

כבר בשנות ה־70, עוד טרם מלחמת לבנון הראשונה, הופיע פער חדש - איום התמ"ס (תלול מסלול). מדינות ערב רכשו מערכי טילים בליסטיים מסוג "סקאד B" ורקטות כבדות  בשם "פרוג 7".5 כתוצאה מכך, נותר העורף הישראלי חשוף, והפך לחלק מן המערכה.

ביום הרביעי של מלחמת לבנון הראשונה, ב־9 ביוני 1982 הצליח חיל האוויר להוכיח כי פתח פער מובהק מול מערכות ההגנה האווירית הרוסיות - אלו ש"כופפו" ב־1970 ובמלחמת יום הכיפורים את כנפי מטוסיו. חיל האוויר ניהל לחימה משולבת מול מערך ההגנ"א הסורי שהוצב בלבנון, ומול חיל האוויר הסורי שניסה להתערב. בסוף סבב מוצלח זה6 הושמדו 19 סוללות הגנ"א והופלו 97 מטוסים סוריים ללא אף אבדה לחיל האוויר. מדובר היה בשילוב של יכולות טכנולוגיות חדשות, ניצול כטמ"מים, חימוש מנגד, וטקטיקות שלוטשו באין־ספור אימונים. הייתה זאת נקודת ציון במרוץ ומהפך במאזן תוקף-מגן, אלא שממנה פנו האויבים המזרח־תיכוניים לכיוונים חדשים.

הפער של איום התמ"ס - נותר ללא מענה במשך שנים. במהלך מלחמת המפרץ הראשונה ב־1991 הסתכמה פעילותה הצבאית של ישראל בספיגת כ־40 טילים מסוג "אל חסין"7 מעיראק. נשק התמ"ס העיראקי כלל לא היה חדש, מכיוון שנעשה בו שימוש קודם, באופן אינטנסיבי בשנות ה־80 במלחמת איראן-עיראק שהתעצמה ל"מלחמת הערים".8 האיחור בהפנמת האיום עלה לישראל גם במכה תדמיתית ומורלית, וגם בפגיעה אסטרטגית לא פשוטה.9 מענה חלקי לפער זה ניתן במרס 2000, כאשר ישראל הציבה סוללת "חץ" מבצעית ליירוט טילים בליסטיים.

למרכיב השני של פער התמ"ס   התוודעה ישראל בדמות רקטות, פגזי מרגמות וקסאמים. במלחמת לבנון השנייה ב־2006 ספגה ישראל כ־3,500 רקטות ללא יכולת הגנתית. הוויכוח על אודות הצורך בהגנה מפני רקטות אלה נגע בעיקרו בשני יסודות:

  • האם איום של אלפי רקטות בעלות ראש קרבי של כ־18 ק"ג חמור דיו, ומצדיק הצטיידות במערכת הגנה מפניו?
  • האם אכן יש בידי ישראל יכולת לפתח מענה ראוי ואפקטיבי (ע"ע מאבק בין לייזר רב־עוצמה לטילי יירוט)?

פער זה צומצם, לפחות בגזרת חמאס, כאשר באפריל 2011 התבצע יירוט ראשון מוצלח של מערכת "כיפת ברזל". בנובמבר 2012, במהלך מבצע "עמוד ענן", הייתה הזאת הפעם הראשונה שבה ניתן מענה כמעט מלא לאיום הרקטות מעזה, לרבות הגנת תל־אביב וגוש דן - יירוט סלקטיבי10 של 421 רקטות מתוך מעל 1,500 שנורו לעבר שטח ישראל.

במבצע "צוק איתן" ב־2014 נפרסו סוללות "כיפת ברזל" ברחבי ישראל.11 במהלכו נורו 4,594 רקטות ופצמ"רים לעבר ישראל, מתוכן 735 יורטו על־ידי כיפת ברזל, 64 מהן נפלו בשטחי מגורים, ו־3,607 נפלו בשטחים פתוחים. 188 רקטות נחתו בשטח הרצועה.

קבועי הזמן במשחקי ה"חתול והעכבר" (מרוץ בין הגנה והתקפה)

קבועי הזמן במשחקי ה"חתול והעכבר" (מרוץ בין הגנה והתקפה)

דינמיקת משחקי "החתול והעכבר" נמשכה, כאשר בשחר 14 בספטמבר 2019 תקפה איראן בהפתעה את מתקני הנפט והגז של עראמקו (ARAMCO) הסעודית שבאבקייק ובחֻרַיץ באמצעות כטמ"מי תקיפה וטילי שיוט קטנים מתוצרתה. המכה המוצלחת בעומק סעודיה השביתה כמחצית מתפוקת הנפט הסעודית, והציבה סימן שאלה אודות מערכי ההגנה שלה שהתבררו כבלתי מתאימים לאיום החדש.

גם הקרבות בנגורנו קראבאך השנה בין ארמניה ואזרביג'אן האירו פינה מעניינת, שבה עם קריסת מערך ההגנ"א הארמני בחזית, נחשף הצבא הארמני להשמדה שיטתית, באמצעות שילוב של חמ"מ (חימוש מונחה מדויק), כלים משוטטים וכטמ"מים טורקיים חמושים. ואכן ב־2020 הופיעו דורות חדשים ומגוונים של איומים אוויריים בסביבה הישראלית, המזרח־תיכונית והגלובלית: מהרחפן ועד לגלשן (ההיפרסוני החדיש).

שתי תובנות בסיסיות עולות מן הפערים והמענים אליהם: הראשונה - ההתפתחויות של האיום הן בעלות אופי של "מדרגה" ולא שינוי איטי־ליניארי, בעוד שהמענה מצריך לרוב סבב פיתוח ממושך. השנייה - התזמון של סבבי לחימה יקבע אם יהיה בידי המתגונן מענה לאיום, ומה יהיה המחיר שישולם על־ידי הצד התוקף או המגן בהתאמה.

אם במהלך כ־50 שנים ומעלה, הדינמיקה של התפתחות האיום הייתה מתונה - הרי כיום, קצב ההתרחשויות מואץ, ובנוסף: המשרעת הטכנולוגית רחבה ומגוון האיומים כמעט אין־סופי.

קצב השינויים לאורך הזמן, וגובה המדרגה החדשה

קצב השינויים לאורך הזמן, וגובה המדרגה החדשה

האתגרים החדשים הניצבים בפני מערכות ההגנ"א החדשות

ההתמודדות של מערכות ההגנ"א עם האיומים האוויריים הולכת ולובשת גוון של משחקי "חתול ועכבר" מהירים, המחייבים מתן מענה ראוי ובזמן מול כל איום חדש משמעותי המתפתח בזירה. זהו שילוב מורכב ומאתגר בעבור מתכנני מערכות ההגנ"א ומפעיליהן, שלעיתים מתבטא בצורך להתמודד עם דילמה כואבת - דילול המענה לכל האיומים או מתן מענה סביר באזורים תחומים בלבד.

בקצה האחד של הסקאלה נמצאים רחפנים וכטמ"מים קטלניים קטנים, ובקצה השני האיומים ההיפרסוניים החדשים שמאתגרים את מיטב מערכות ההגנה מטילים שבנה העולם המערבי. מספר המערכות האוויריות וסוגיהן צומח במהירות אף הוא: עשרות אם לא מאות סוגי רחפנים, כטמ"מים קטנים, רקטות מכל הסוגים, שיפורי טילים, חימושים מנגד שחייבים ליירטם ואפילו פצצות מונחות.

כאשר התוקפים, דוגמת הח'ותים בתימן, מפעילים מערכות במקביל ליצירת סינרגיה מסוכנת של איומים המשלבת כטמ"מים לצד טילים ורקטות,12 הם מקפיצים את אתגר ההתמודדות מולם במדרגה נוספת שלא כל מערכות ההגנ"א מסוגלות לה.

כך, כאשר האיומים האוויריים משלבים חתימות נמוכות, סקלת מהירויות רחבה (מאפס ועד למהירות היפרסונית)13 ותקיפות במטחים (מעומק התוקף אל עומק הנתקף) - אתגרי ההגנ"א מתעצמים.

לצד זאת, אנו חוזים בתופעה של טשטוש גבולות שמתבטאת בהפעלת רקטות, טילים, רחפנים וכטמ"מים על־ידי ארגונים לא מדינתיים. הם פועלים במרחבים גיאוגרפיים גדולים, ולא רק מול ישראל בעזה ובלבנון. מדינות נוספות חוות ממש בימים אלה איומים דומים, ומתקשות לספק רמות הגנה שאליהן התרגל הציבור הישראלי: סעודיה, איחוד האמירויות, האמריקנים בעיראק, הרוסים בסוריה (לדוגמה, שדה התעופה בחמימים), וכדומה.

נדבך מאתגר שהולך ומתבהר בעשור האחרון נגזר משאלת עלות-תועלת: מחיר מיירט מול מחיר התוקף, או מול מחיר הנזק. בעבר, היה זה אחד הבלמים שבהצטיידות במערכות הגנ"א. כיום, התמונה הופכת למורכבת ורבת פנים בעיקר לנוכח ריבוי החימושים המדויקים שרובם משוגרים מנגד מן הקרקע או מן האוויר, לרבות כטמ"מים חמושים.

גם עליית משקל ההגנה14 בעולם הפכה לתופעה מעניינת. העלייה היא תוצאת החמרת האיומים האוויריים וקטלניותם, לעומת האכזבה והתסכול מחוסר היכולת המערבית לבלום שיגורים באמצעות הכוח האווירי. 

טבלת איום בעבר וכיום

טבלת איום בעבר וכיום

סיכום

לקחי העשורים האחרונים מצביעים כי התלקחות אזורית בתזמון שבו אין עדיין מענה לאיום החדש, תסתיים בצורה כואבת, ולעיתים - גם ברמה האסטרטגית. הסעודים למדו זאת על בשרם בספטמבר 2019, הארמנים באוקטובר 2020.

זאת ועוד, האקלים המדיני והתקשורתי בסביבה הגלובלית והמשתטחת, צמצם את הלגיטימציה לביצוע התקפה מונעת. לפיכך, במהלכי לחימה של השנים האחרונות מסתמנים עימותים בין הכוחות האוויריים ומערכי ההגנה האווירית: "ציד ההגנה האווירית" באמצעים טכנולוגיים מתקדמים שקיבל ביטוי קריטי בעימותים השונים בסוריה, בלוב, בארמניה ועוד.

במקביל, יסוד הזמן הוא נכס שאסור לבזבזו. משחקי "החתול והעכבר" לובשים ופושטים צורה בעשורים האחרונים. בסופו של יום הם באים לידי ביטוי במרוץ חימוש של מגן מול תוקף, בתהליך של ספירלה טכנולוגית מואצת.

כאשר קצב הופעת איומים חדשים גדל במהירות, נדרשים מפתחי ומפעילי מערכות ההגנה האווירית להביט קדימה ולממש פתרונות בזריזות. זאת איננה משימה פשוטה. היא כרוכה, בין השאר, בלקיחת סיכונים, ושבירת חלק מכללי הפיתוח הנוקשים: לימוד שיטתי טכנולוגי, מעקב אחר האיומים החדשים, נועזות בניהול הפיתוח לרבות נכונות לספוג כישלונות, ושילוב ידיים של גורמי מודיעין-פיתוח-אנשי מבצעים.

מערכת "כיפת ברזל" במהלך יירוט טילים מרצועת עזה

מערכת "כיפת ברזל" במהלך יירוט טילים מרצועת עזה

הערות

  • רבות נכתב על אודות המשמעות של הפלת אחוזים בודדים ממערך אווירי תוקף. די אם נציין שחיל אוויר המבצע 5 יעפים ביום  וסופג 5% אבדות בכל יעף, ייוותר בתום היום השני עם כ־60% מכוחו, וביום השלישי עם כ־46%. כלומר, יירוט 5% מהתוקפים בכל יעף הוא אכן ערך קטלני.

  • בפועל צמצומו, אין פתרונות הרמטיים לא בהגנה ולא בהתקפה.

  • דני שלום, חיל האוויר בקרב:  70 שנות עליונות אווירית, באוויר פרסומי תעופה וחלל, ינואר 2018, עמ' 10; אלוף (מיל') דוד עברי, "השמדת מערך הטק"א במלחמת שלום הגליל", מערכות 413 (יולי 2007), עמ' 71-68; סא"ל (מיל') יוסי עבודי, "הטיל לא כופף את כנף המטוס", ביטאון חיל האוויר 153 (254), 1 באוקטובר 2003. מתכתש עם האבחנה של עזר ויצמן, אבל מצרף מסכת עובדתית מרתקת; יצחק בריק, "הטיל מכופף את זנב המטוס", הארץ, 15 באוקטובר 2020.

  • שיר אהרון ברם, "טלטלה", ביטאון חיל האוויר 213, 1 בנובמבר 2013; מערכת ישראל היום, "40 שנים אחרי המלחמה: הדרמה בבור חיל האוויר – נחשפת", ישראל היום, 10 בספטמבר 2013.

  • בניגוד לרושם הרווח, טילים אלה הגיעו למזרח התיכון עוד לפני מבצע "ערצב 19": מצרים השיגה "פרוג 7" ב־1969 ו"סקאד B" ב־1973. סוריה שמה ידיעה על "פרוג 7" ב־1973 ועל "סקאד B" ב־1974. עיראק - ב־1974, לוב השיגה "סקאד B" ב־1976.

  • ליאור שליין ונועם אופיר, "שישה ימים ביוני", ביטאון חיל האוויר 145 (246), 1 ביוני 2002; שי לוי, "הפלנו ארבעה מטוסי אויב בדקה", מאקו, 5 ביוני 2012.

  • גרסה מקומית עיראקית של "סקאד B", שאפשרה את הארכת טווחו באמצעות הקטנת הראש הקרבי והגדלת מכלי הדלק.

  • Ed Blanche, "How Saddam's 'War of the Cities' spawned Iran's missile drive", The Arab Weekly, 25 march 2018; Kamran Taremi, "Ballistic missiles in Iran's Military Thinking", Wilsoncenter, 14 October 2013.

  • יש הקושרים את פיתוח מערכת היירוט "חץ" למלחמת המפרץ הראשונה. בפועל, ההשפעה העיקרית הייתה דווקא ל"מלחמת הערים" בין איראן ועיראק. חוזה הפיתוח הראשון נחתם עוד ביולי 1988.

  • יובל אזולאי, "הגיבורה של 'עמוד ענן': 11 עובדות על 'כיפת ברזל'", גלובס, 18 בנובמבר 2012; שלמה ברום (עורך), "לאחר מבצע 'עמוד ענן' (רצועת עזה, נובמבר 2012), המכון למחקרי ביטחון לאומי, מזכר 123, דצמבר 2012.

  • מערכת אתר משרד הביטחון, "הגנה רב־שכבתית" - https://bit.ly/3nFsmiC; דני שלום, חיל האוויר בקרב:  70 שנות עליונות אווירית, באוויר פרסומי תעופה וחלל, ינואר 2018, עמ' 954.

  • Staff Writer with AFP, "Saudi Intercepts Yemeni Houthi Missiles, Drones: Coalition", TheDefensePost, 11 September 2020.

  • מוגדר פורמלית כגבוה ממאך 5. כ־1.5 ק"מ לשנייה, או 5,400 קמ"ש.

  • דיון נפרד שיצריך מאמר מתאים לסקור את מקורותיו ואת המוטיבציה של התהליך.