בעקבות האירועים באפגניסטאן - על הגמישות

תא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל, לשעבר מפקד מרכז דדו 24.08.2021

"הסובייטים מעולם לא הבינו באמת את האויב שלהם ואת המדינה השכנה בה נלחמו". בעקבות האירועים באפגניסטאן, קטע מספרו של מאיר פינקל "על הגמישות" שיצא בהוצאת מערכות בשנת 2007
על הגמישות/מאיר פינקל/מערכות ומודן/2007, 310 עמודים

על הגמישות/מאיר פינקל/מערכות ומודן/2007, 310 עמודים

הקטע מציג את הקשיים שחוו הסובייטים בשנים הראשונות לאחר פלישתם לאפגניסטאן ב־1979, בניסיונם להסתגל לתנאי השטח ולאופי לוחמת הגרילה של המוג'אהדין. את ההפתעה הסובייטית ניתן לאפיין כהפתעה תורתית: חוסר היכולת להכריע אויב לא סדיר באמצעות צבא קונבנציונאלי במערכות רחבות היקף. ההתאוששות הסובייטית הייתה איטית יחסית וכללה מרכיבים של גמישות תפישתית ודוקטרינרית, ובעיקר גמישות ארגונית. הגמישות התודעתית והפיקודית הנמוכה שאפיינה את הצבא הסובייטי, הייתה מכשול בפני התאוששות מהירה ומשמעותית יותר.

צוות ספצנאז (יחידה למבצעים מיוחדים) נערך למשימה באפגניסטאן, 1988. צילום: מיכאיל אבסטאפייב

צוות ספצנאז (יחידה למבצעים מיוחדים) נערך למשימה באפגניסטאן, 1988. צילום: מיכאיל אבסטאפייב

ההתאוששות הסובייטית האיטית מהפתעת הלחימה נמוכת העצימות באפגניסטאן

ברית המועצות פלשה לאפגניסטאן בדצמבר 1979. צבאה נלחם במדינה זו יותר מתשע שנים, עד פברואר 1989 בעימות המאופיין כעימות בעצימות נמוכה[1] בין צבא מדינתי קונבנציונאלי לכוח גרילה של תנועת התקוממות. חוקרי המלחמה באפגניסטאן לסטר גראו ומיכאל גראס (Lester Grau and Michael Gress), כותבים, כי "המלחמה באפגניסטאן הייתה הניסיון האמיתי הראשון של הצבא הסובייטי בייזום וניהול מערכות ומבצעים קרביים נגד כוחות גרילה בלתי סדירים בשטח הררי מדברי"[2]. פרק זה מתאר את ההתאוששות הסובייטית מהפתעה, אשר לטענתי ניתן לאפיינה כהפתעה תורתית: חוסר היכולת להכריע אויב לא סדיר באמצעות צבא קונבנציונאלי במערכות רחבות היקף. בלנק Blank) Stephen) כותב כי במפגשים עם האויב, מצאו עצמם הסובייטים מופתעים ברמה הטקטית או האסטרטגית מאופי הלחימה ומהאויב, וכי הפתעה זו הביאה לפגיעה ניכרת באפקטיביות המבצעית[3].

ההתאוששות הסובייטית הייתה איטית יחסית וכללה מרכיבים של גמישות תפישתית ודוקטרינרית, ובעיקר גמישות ארגונית. הגמישות התודעתית והפיקודית הנמוכה המאפיינת את הצבא הסובייטי, הייתה מכשול בפני התאוששות מהירה ומשמעותית יותר.

 

ההפתעה, מקורותיה ומידת השפעתה

להפתעה התורתית הסובייטית מרכיבים מתחומי התפישה והתורה, הארגון, הטכנולוגיה,  האימונים וההכשרה. לב הבעיה נעוץ בהכנת הכוח הסובייטי ללחימה במתאר גרעיני ובעצימות גבוהה מול צבא מדינתי (אירופי או סיני) במערכות רחבות היקף, בשטחים הפתוחים של אירופה או מנצ'וריה. חלק ניכר ממרכיבי בניין הכוח הנגזרים מכך, התבררו באפגניסטאן כלא רלוונטיים.

מרכיב ראשון של ההפתעה הסובייטית נעוץ בניסיון להכריע באמצעות מערכות רחבות היקף. המלחמה החלה במערכה סובייטית מוצלחת, חיקוי של ההשתלטות על פראג ב-1968, שכללה הנחתת כוחות מן האוויר להשתלטות על אתרים אסטרטגיים ברחבי המדינה, ופעולה ממוכנת ומשוריינת מהירה לאורך צירי התנועה הראשיים, אשר תוצאת שילובם, הייתה השתלטות מהירה ביותר של הסובייטים על מרכזי האוכלוסייה, הכלכלה והתשתית של אפגניסטאן. פעולה זו, מוצלחת לכשעצמה, והמחשבה כי השפעתה מכריעה, משקפת את אמונתם השגויה של הסובייטים בדוקטרינה ובסוג כוח לא רלוונטיים, כפי שאציג בהמשך, ואת אי- הבנתם את אופי העימות.

לוחמי הגרילה המתאפיינת מטבעה בניצול חולשותיו של צבא סדיר, נמנעו ככל הניתן ממפגש ישיר עם עוצמת הצבא הסובייטי, תוך ניצול נקודות תורפה קלאסיות כמו שיירות לוגיסטיות, לתקיפתו, ושימוש מאסיבי בטקטיקות כמארב, המאפשרות יצירת יתרון נקודתי על האויב, תוך שימור הכוח באמצעות ניתוק מגע מהיר לאחר פגיעה באויב והיטמעות באוכלוסיה המקומית.

המלחמה באפגניסטאן התאפיינה על כן במפגשים בין כוחות קטנים, הן של כוחות הגרילה האפגניים, אשר פעלו באופן זה מעצם טבעם והן של הכוחות הסובייטיים שניסו לאכנם ולהשמידם. מאפיין זה הועצם בלוחמה ההררית, בה לפעולתם של כוחות משנה קטנים הייתה לעתים השפעה מכרעת על הקרב כולו, על ידי תמרון מפתיע באגף האויב, או תפיסת עמדה שולטת. לצורך כך, נדרשו הסובייטים לעצמאות של כוחות ומפקדים ברמה הטקטית וליכולת פעולה גמישה של אלה. הסובייטים הבינו זאת, כפי שניתן לראות במאמר של אלוף משנה פבלוב (Yu. Pavlov) מ-1980, הכותב כי "הייתה זו הפעולה המיומנת של צוותי משנה קטנים, אשר לעיתים קרובות הכריעה את תוצאת הקרב בהרים"[4]. הבעיה הייתה, כי תפישת המלחמה הסובייטית במהלך השנים שלפני המלחמה, הדגישה את הרמה המערכתית, תוך הזנחת חשיבות הפעולה הטקטית. גראו וגראס, כותבים כי: הצבא האדום ניצח במלחמת העולם השנייה הודות לשליטתו באמנות המערכה וליכולתו להפעיל בכשרון ארמיות, חזיתות וקבוצות חזיתות [...] הסובייטים ציפו שגם במלחמת העולם השלישית הם ילחמו בדרך זו, ולכן כל תחומי פעילותו של הצבא הסובייטי- מבנה הצבא, חימושו, הטקטיקות שלו, ומערך האימונים שלו – נועדו לתמוך בהתמקדות מערכתית זו [...] כאשר פלשו לאפגניסטאן, ניסו המפקדים הסובייטים באופן טבעי לנצח את המוג'אהדין בעזרת מערכות ומבצעים גדולים. אבל במקום הניצחון המיוחל, הביאו המערכות והמבצעים הגדולים לבזבוז אנרגיה רבה, כיסו שטחים גדולים והשיגו מעט. למרות חוסר הצלחתם, המשיכו המפקדים הסובייטים במהלך השנים הראשונות לדבוק במסורת ולבצע מערכות ומבצעים גדולים ורצופים שהתאימו למישורי צפון אירופה ולא לשטח ההררי והטרשי של אפגניסטאן. המערכות המוצלחות ביותר באפגניסטאן היו הפלישה, מערכת "מג'יסטרל" לאבטחת שיירות שבוצעה בין נובמבר 1987 לינואר 1988 והנסיגה[5].

גראו מוסיף כי הגמישות האופרטיבית אשר נדרשה לצורך פעולות מערכתיות חייבה מידה של נוקשות ומשמעת טקטית. תרגולות קרב היו הבסיס לטקטיקות ברמת הכיתה והפלוגה. אופי הלחימה באפגניסטאן, לא איפשר את הצלחת הפעולות המערכתיות, הוא התמקד בפעולות טקטיות, ודרש גמישות טקטית[6]. הטקטיקות הסובייטיות היו פשוטות, ונועדו ליישום מהיר על ידי חיילי חובה ואנשי מילואים בלי הפריע לסדר ההתפתחות של הקרב המערכתי. יוזמה ברמה הטקטית לא זכתה לעידוד, כיוון שהייתה בה סכנה של שיבוש התזמון של המבצע הכולל[7]. ההפתעה בתחום זה הייתה אם כן תפישתית ותורתית. ההתמודדות עם הצורך לפתח את הרמה הטקטית, הן בתחום שיטות הפעולה, ובעיקר בתחום הכשרת הקצונה הזוטרה, נתקלה בקשיים שיפורטו בהמשך.

מרכיב שני של ההפתעה הנגזר מן הראשון הוא מבנה כוח הסובייטי אשר הוכן לעימות קונבנציונאלי. האויב האפגני - המוג'אהדין פעל בשיטות של לוחמת גרילה, תוך הימנעות ממפגשים ישירים עם כוח האש הסובייטי. אי לכך, הטכניקות הבסיסיות הסובייטיות למלחמה בעצימות גבוהה, כמו הפעלת מסה של אש ארטילרית ואווירית והתקפות משוריינות לעומק שטח האויב הפכו ללא רלוונטיות, כאשר האפגנים סירבו להתחפר במערכים קבועים ולהמתין לארטילריה הסובייטית או להתקפות השריון, עזבו את השטח מוכה האש ללא לחימה, וחזרו אליו אחר כך.

גראו כותב על חוסר ההתאמה בהרכב הכוחות הסובייטי הראשוני ועל המהלכים שבוצעו כדי לתקנו, כי: הארמיה מס' 40 צוידה למלחמה במישורים הפתוחים של נאט"ו או סין. הארמיה הביאה עימה את כל כמות הטנקים, כוחות הנ"מ, הגנת האב"כ, ושאר המרכיבים ללחימה קונבנציונאלית נגד אויב ממוכן מודרני. במהרה, החלו הסובייטים להחזיר יחידות טנקים והגנה אווירית, ולהחליפם ביחידות רגלים)[8].

בתחום הטקטי הופתעו הסובייטים מאופי המלחמה ומכך שלא היו קווי חזית, מרחבי הגנת נ"מ, מטרות ברורות, כל מה שהיווה את סימן ההיכר של האימון הטקטי הסובייטי[9].

המחשה ברורה להשפעת תרחיש הייחוס אליו נבנה הכוח הסובייטי על בעיות ברמה הטכנית, ניתן לראות בציודו של לוחם החי"ר הממוכן. בתפישת הלחימה הסובייטית לא היה אמור לוחם החי"ר הממוכן להתרחק יותר מ-200 מטרים מן הכלי הנושא אותו, ועל כן ציודו, מדיו ונשקו, שיקפו תפישה זו. המשקל הניכר של הציוד, ההסוואה שהתאימה לאירופה, המגפיים שלא התאימו לטיפוס בהרים ואף שק השינה, שלא היה עמיד למים היוו כולם בעיה חמורה, כאשר נדרש כוח החי"ר הממוכן להתנתק מרכבו ולנוע למרחקים בינוניים, בעיקר בשטחים הרריים[10].

נראה כי המפגש הסובייטי עם המציאות של לחימה באויב הפועל בשיטות לחימה של גרילה ומושפע באופן מועט יחסית מארטילריה וטנקים היווה הפתעה, שהביאה, כפי שאציג בהמשך, לשינוי מהותי בהרכב הכוחות ובשיטות פעולתם. 

מרכיב אחר של הפתעה, נבע מאופיה של הארץ ומאקלימה. השטח ההררי ותנאי מזג האוויר הקשים וההפכפכים שמאפיינים אותו, היו גם הם מרכיב בהפתעה הסובייטית. מעבר למגבלות הפעלת כוחות משוריינים וממוכנים גדולים עקב מגבלות עבירות בשטחים הרריים, והצורך לפצות על כך במרכיב גדול יחסית של חיל רגלים קל, נתקלו הסובייטים במספר בעיות נוספות, וביניהן-  הפעלת כוחות האוויר, הארטילריה, בעיות הנדסיות מורכבות ובעיות תקשורת שנבעו משימוש בציוד הדורש קו ראייה או כזה היעיל לטווחים קצרים. כך לדוגמא, ציוד הנדסי שיועד לשטחים פתוחים נמצא חסר שימוש בהרים. לוחמה כימית הופכת בשטחים הרריים בהם קיימים שינויים חדים בתנאי מזג האוויר כמעט ללא רלוונטית[11]. כפי שציינתי קודם לכן, הלוחמה ההררית דרשה עצמאות ניכרת של המפקדים הזוטרים ברמה הטקטית, ועצמאות כזו חסרה בצבא הסובייטי. גם המרכיב הלוגיסטי בצבא הסובייטי נכנס למלחמה כשאינו מותאם לתמיכה בפעולות קרביות בשטחים של אפגניסטאן.

מה מקור ההפתעה, ומה הרמה בה היא השפיעה?- נראה כי ניתן לאפיין את ההפתעה הסובייטית כהפתעה עצמית, שכן הן אופן פעולת הגרילה והן אופי התנאים הגיאוגרפיים האקלימיים של אפגניסטאן, לא היו נסתרים מעיני הרוסים. בלנק כותב כי הסובייטים ביצעו הכנות מעמיקות לפעולה בזירה האפגנית ולמדו אותה בהיבטים הטופוגרפיים, האתניים, הכלכליים והגיאוגרפיים, תוך מתן דגש מיוחד לנושא תשתית הדרכים והתשתית הכלכלית[12]. גראו וגראס כותבים כי ההכנה הלקויה של הסובייטים ללחימה באפגניסטאן מעלה מספר שאלות, שכן הניסיון הרב שנצבר במאבק נגד התנועה הבאסמאצ'ית שהתנגדה להרחבת השלטון הבולשביקי למרכז אסיה בין 1918 – 1933 נשכח, והייתה התעלמות מן הניסיון של הלחימה בצבא הנאצי ומלחימתם של צבאות אחרים שנלחמו נגד גרילה, כמו האמריקאים בוייטנאם[13], וכן מהניסיון הסובייטי בדיכוי התקוממויות באזור הבלטי ואוקראינה אחרי מלחמת העולם השנייה. למרות כל זאת, בפיתוח הדוקטרינה הסובייטית נדחק ניסיון זה מפני הניסיון של המערכות קונבנציונאליות הגדולות של הצבא האדום מול הגרמנים. התוצאה הייתה כי הצבא הסובייטי נכנס לאפגניסטאן ללא דוקטרינה בתחום הלחימה נגד התקוממות ולוחמת גרילה[14].

סיבה אפשרית אחרת להפתעה התורתית היא כי למרות ההיכרות הסובייטית עם מאפייני הארץ ומרכיבי לוחמת הגרילה, לא תכננו הסובייטים למעשה להלחם במוג'אהדין, והופתעו מאופי הפעולה הצבאית אליה נקלעו. גראו וגראס כותבים כי הכוח הסובייטי הראשוני היה בן 52,000 איש. "הכוח הזה נראה לסובייטים מספיק, לאור ההערכה שהכוחות לא יצטרכו להלחם במהלך הפלישה ובזמן פריסתם ברחבי המדינה, ושעצם נוכחותם תרתיע את המוג'אהדין. הסיוע הסובייטי היה אמור להיות בעיקרו תמיכה מוראלית לצבא רד"א (צבא הרפובליקה הדמוקרטית של אפגניסטאן, הפרו סובייטי)[15]. הסובייטים תכננו להשאיר את הלחימה במוג'אהדין בידי הצבא האפגני המקומי. ייתכן כי הבנה שגויה זו של מאפייני המשימה הצבאית וכנגזרת מכך של אופייה הצפוי, ואין זה משנה לצורך הדיון אם מקורה בהערכה מודיעינית שגויה, או בבעיה תפישתית אחרת, הייתה מקור להפתעה התורתית. סיבה זו, מסבירה אולי את ההפתעה הראשונית, אך לא את חוסר היכולת להתאושש במהירות אשר את מקורותיו אציג בסיום הפרק.

לגבי השפעת ההפתעה ניתן לומר כי ההסתבכות הצבאית הסובייטית באפגניסטאן גבתה מחירים ניכרים בחיי אדם, בתחום המורל בצבא הסובייטי וכנגזרת מאלה בתחום האמון האזרחי במערכת הצבאית. לגבי השפעת תוצאות המלחמה על תהליך התפרקותה של ברית המועצות, הרי שקיים מגוון דעות בנושא זה החל בכאלה שמוצאים השפעה גדולה[16] וכלה באחרים הטוענים כי השפעת המלחמה על התפרקות המעצמה הייתה מינורית[17]. בכל מקרה, אין ספק כי התאוששות מהירה יותר, הייתה כנראה מביאה להפחתת מחיר המלחמה אם כי קשה לכמת תרומה אפשרית כזו. חשוב לציין כי לטענת רוב החוקרים, גם עם ההתאמות אשר יצוינו בהמשך, לא היו מסוגלים הסובייטים לנצח במלחמה, עקב חוסר משמעותי בכוחות. זאת, עקב אי-מוכנות ההנהגה הסובייטית להסתכן במספר אבידות גדול יותר (מספר האבידות הסובייטיות היה כנראה כ-26,000 הרוגים)[18].

עוד ראוי לציין בהקשר ליכולת ההתאוששות הסובייטית, כי כניסת טילי הנ"מ האמריקאים מסוג 'סטינגר' בשנת 1986 היוותה הפתעה טכנולוגית משמעותית לסובייטים ופגעה קשות באחד הפתרונות המהותיים לבעיות שבבניין הכוח המקורי – מסוקי הקרב ומסוקי הסער החמושים.

חייל סובייטי באפגניסטאן, 1988. צילום: מיכאיל אבסטאפייב

חייל סובייטי באפגניסטאן, 1988. צילום: מיכאיל אבסטאפייב

ההתאוששות האיטית מן ההפתעה

רוב הכותבים בנושא עומדים על כושר הלמידה וההתאמה הסובייטי, אך בו בעת מציינים את קצבו האיטי והאפקטיביות המוגבלת שלו. בלנק כותב כי הסובייטים עברו תהליך מתמיד של למידה שהחל זמן קצר לאחר הגעתם. "כשמצא עצמו הפיקוד הסובייטי נלחם במלחמה שלא צפה מראש, החל להתאים את כוחותיו לזירת הלחימה, כפי שהבין אותה"[19]. קורדסמן ווגנר כותבים כי הייתה זו מלחמה של חדשנות ושינוי וכי הכוחות הסובייטיים אשר נכנסו ללחימה כשאימונם וציודם אינו מתאים ללחימה נגד גרילה, השתנו באופן הדרגתי בין 1979 ל-1984, תוך פיתוח טקטיקות ויכולות חדשות, אשר איימו לדכא את ההתנגדות האפגנית במהלך 1985- 1986[20]

רוב החוקרים מציינים כי הצבא הסובייטי הסתגל לאט מדי  לתנאי הלחימה החדשים . כך,  ליטוואק הטוען כי הצבא הסובייטי הראה "איטיות מפתיעה" ביכולת ההסתגלות שלו ללחימה נגד התקוממות באפגניסטאן[21]. להתאוששות הסובייטית מספר מרכיבים בעלי קצב התפתחות שונה ורמת הצלחה שונה.

 

שינוי תפישתי ודוקטרינרי איטי

הסובייטים נאלצו להשתחרר ממשאם של תפישה, דוקטרינה וטקטיקות שפותחו ללחימה בזירות המלחמה האירופית או הסינית. לאורך הזמן הם פיתחו תפישות חדשות של ניהול מלחמה באופן לא ליניארי, אשר דרשו הגדרה מחדש של התפישה המסורתית של לחימה בדרגים, ורה-ארגון מחדש של מערכים ויחידות, תוך הדגשת הגמישות והשרידות. במהלך תחילת ואמצע שנות ה-80 שינו הסובייטים את תפישתם בנושא המתקפה הזירתית-אסטרטגית, פיתוח תפישות חדשות לרידוד הדרגים בכל רמה, פיתחו את תפישת הדרג האווירי, התנסו במבנים ארגוניים חדשים ברמת הקורפוס, החטיבה וצוות הקרב הגדודי המשולב ובתפישות של לוגיסטיקה גמישה ואימצו טכניקות חדשניות כמו הקבוצה המשוריינת (ברונגרופה)[22].

התפישה הכוללת של אופי הלחימה השתנתה באיטיות יחסית. במהלך השנים הראשונות לכיבוש, פעלו הסובייטים בגישה ישירה של התקפות רחבות היקף, בדרך כלל בסדר כוחות דיוויזיוני, אשר כללו ריכוך אווירי וארטילרי ארוך והתקפות של טורים משוריינים תוך הפעלת כמות אש ניכרת. במהלך  1980- 1981 הוכנסו שינויים בהתקפות אלה, כאשר ניתן דגש הולך וגדל להפעלת כוחות סער אוויריים, אך הם לא השפיעו מהותית על חוסר האפקטיביות הבסיסי של התקפות קונבנציונאליות אלה[23].

בפעולות הקרביות הסובייטיות של 1983, לאחר צבירת ניסיון של שלוש שנות לחימה, ניתן לזהות גישה חדשה. מרכיב ראשון בגישה זו, היה הוצאת הכוחות הממוכנים מלחימה ישירה מול המוג'אהדין והפעלתם למשימות הגנה, אבטחה וכן פעולות עונשין כמו שריפת יבולים, הריסת מערכות ההשקיה וכדומה, שנועדו לצמצם את יכולת האוכלוסייה לתמוך בגרילה, עד כדי הבאת האוכלוסייה לנטישת השטח. 

המרכיב השני, היה הפעלת כוח ייעודי נגד לוחמת הגרילה שכלל ארבע מרכיבים: כוחות סער אוויר, מוצנחים, כוחות סיור וכוחות מיוחדים. למרות שיחידות אלה פעלו מתחילת המלחמה, הרי שמשלב זה ועד סופה, נשאו הן בעיקר נטל הפעולה הישירה ההתקפית מול המוג'אהדין. אורבן (Mark Urban) כותב כי את הדגשת הפעלת הכוחות מן האוויר ניתן לראות בעובדה כי כוחות הסער האוויריים מנו כ-15% מסך הכוחות הסובייטיים מסוג זה, לעומת 2.5% במקרה של כוחות הקרקע הממוכנים[24]. כוחות אלה הופעלו בפעולות שניתן לאפיינן כטקטיות ולא כמערכתיות, תוך פעולות סיור מקדימות בעומק שטח האויב, מארבים ליליים, פשיטות מוסקות וכדומה. לפעולות אלה הייתה אפקטיביות רבה, יחסית לפעולות הקונבנציונאליות של השנים הראשונות ללחימה, למרות שגם הכוחות הייעודיים ללחימה נגד גרילה, לא התאימו עצמם באופן מיטבי לתנאי הלחימה והמשיכו להישען יתר על המידה על עליונות טכנולוגית ופחות מדי על עליונות טקטית[25].

חלק מהשינוי המתואר בתפישה הכוללת היה שינוי בהפעלת כוח המסוקים הסובייטי. כמו הצבא האמריקאי בוייטנאם, גילה גם הצבא הסובייטי את התאמת המסוקים ללחימה נגד התקוממות. גם כאן, כמו במרכיבים אחרים היה קצב השינוי איטי יחסית. שימוש מאסיבי במסוק ה-Mi-24 (Hind) כ"טנק מעופף" החל מוקדם יחסית, כתחליף למוגבלות התנועה והפעלת האש מן הקרקע, אך עד 1983, נעשה השימוש בו עדיין במסגרת ההתקפות הסטנדרטיות. רק עם השינוי המשמעותי בתפישה הסובייטית בנושא הפעלת כוחות סער אוויריים, אשר העביר את הדגש מפעולה קרקעית לאיגוף אנכי, בוצע גם שינוי מהותי בהפעלת המסוקים. 

ב-1984, החלו המסוקים והניידות שסיפקו, לשחק תפקיד משמעותי יותר בלחימה נגד המוג'אהדין. הסובייטים עשו למעשה שימוש בכוח האוויר כ"תחליף כוח" לכוחות הממוכנים. הבעיה הייתה הישענות יתר על פתרון חליפי זה, אשר יעילותו צנחה באופן משמעותי, עם כניסת טיל הנ"מ האישי "סטינגר" ב-1986. הפתעה טכנולוגית זו שיבשה באופן ניכר את שיטת הפעולה הסובייטית החדשה[26]. קסידי Robert Cassidy)) כותב, כי השימוש במסוקים לא איפשר לסובייטים להשתחרר מתפישת העימות הקונבנציונאלי, ולעבור באמת למבנה כוח מוכוון ללחימה נגד גרילה, אך הוא ללא ספק הגביר את האפקטיביות בהעתקת הקרב אל אזורים שבשליטת המוג'אהדין[27].

ברמה הטקטית, בוצעו התאמות מהירות יותר מאשר בתפישה הכוללת. דפוסים חדשים של שיטות פעולה ברמה הטקטית, אותם אימצו הסובייטים במהירות יחסית היו הפשיטה, החסימה והסריקה, המארב וליווי השיירות. הפשיטה הייתה התאמה של פעולת העוצבה הקדומנית הסובייטית בקרב המקובל. השימוש בשיטה זו החל מייד לאחר הפלישה לאפגניסטאן. החסימה והסריקה לא הופיעו בספרי ההדרכה של הצבא הסובייטי כטכניקה קרבית, ועל כן התייחסו הכוחות הסובייטיים אל טכניקה זו כאל טקטיקה חדשה. יש לציין שטכניקה זו הייתה בשימוש לאחר מלחמת העולם השנייה, בעיקר על ידי כוחות הנ.ק.וו.ד (ארגון בטחון הפנים הסובייטי), בשטחי יערות וביצות מזרח רוסיה. השימוש בשיטה זו באפגניסטאן החל מיידית, ובאופן נרחב.

המארב, כפעולה טקטית עצמאית, הופעל באופן נרחב על ידי הכוחות הסובייטיים באפגניסטאן, במסגרת כל צורות הקרב. שטחה הגדול של אפגניסטאן, הניידות הרבה של הכוחות והצורך בקבלת ציוד מברית המועצות, הביא להפעלה מאסיבית של שיירות משאיות ולפיתוח שיטות הגנה על שיירות וצירים. במסגרת כך הוקם מערך נייח של מוצבי אבטחה ונקודות פיקוח ובמקביל נעשה שימוש בכוחות ליווי קרביים. הוקמו מפקדות לשליטה בצירים, אשר עסקו מעבר להגנה, גם במענה בתחומי האחזקה והרפואה. פותחה והופעלה מערכת בקרה אלקטרונית לשליטה בתנועות ועוד. יש לציין כי כוח המשלוח הסובייטי, לא התאמן לפני המלחמה בתחום פעילות זה[28].

הברונגרופה היווה חדשנות ברמה הטקטית. הרעיון היה למצות באופן מיטבי הן את החי"ר הממוכן לפעולה רגלית והן את נושא הגייסות, כבסיס אש לסיוע וכעתודה. מימוש הרעיון דרש התגברות על חוסר הרצון של מפקדי הכוח הממוכן לנתק בין אנשי החי"ר לכלי רכבם. אלה נאלצו לעשות זאת, כיוון שבמקרים רבים לא אפשר השטח לנגמש"י ה-B.M.P,B.M.D  או B.T.R, לנוע בצורה צמודה לכוחות הרגלים. הפיצול אפשר למפקד הכוח לעשות שימוש בכלי הרכב כעתודה אשר יכלה לתקוף עצמאית באגפים, לחסום נתיבי תנועה אפשריים של האויב, להוות בסיס אש נייד להתקדמות הכוח הרגלי, לשמש כאמצעי הובלה קרבי לכוחות שהסתננו קודם לכן רגלית, לליווי שיירות ועוד[29]. הכוח היה בהרכב 5-4 נגמ"שים וטנקים.

זווית אחרת של השינוי, ניתן לראות בהתפתחות הלוחמה ההררית. לאחר כישלון בהפעלת כוחות משוריינים וממוכנים בשטחים הרריים במהלך 1980, בוצעה בתחילת 1981 הערכה מחדש של הדוקטרינה, אשר הביאה לצמצום תפקידי השריון ולהדגשת פעולת כוחות חי"ר ממוכן, סער האוויר וכוחות מיוחדים, מסוקים, ותותחים נגד מטוסים שאיפשרו ירי שטוח מסלול בקצב גבוה על מדרונות ההרים. הכנסת רכב קרבי משוריין בעל עבירות משופרת כמו B.T.R-70 ו-B.T.R-80, ווריאנטים של B.M.P ו-B.M.D, איפשרה צמצום הגבלת התנועה לצירים. ניתן דגש לארטילריה קלה של מרגמות 160 מ"מ ותותחי הרים 76 מ"מ[30].

סוג אחר של התאמה נבע מההכרה הסובייטית כי לחימה בשטחים הרריים, בהם כוחות פועלים באופן עצמאי יחסית בתאי שטח קטנים, מצריכה שילוב גורמי סיוע ברמות נמוכות, עקב הקושי לסייע לכוחות אלה באופן ריכוזי. הפתרון היה שילוב מרכיבי סיוע ברמת המחלקה והפלוגה, בצורה של כיתות או חוליות הנדסה, רגמים, רמנים, מפעילי רדיו, סיירים, וקציני תצפית קדמיים. החידוש לא היה הקצאת כוחות הסיוע לכוחות המתמרנים, אלא הדרג הנמוך בו מומשה הקצאה זו[31]. שינויים אלה, הביאו לעלייה הדרגתית באפקטיביות הכוחות הלוחמים בשטחים הרריים.

סראי (John Sray) כותב, כי למרות התפתחות ההבנה הסובייטית של הבעיות סביב  הלוחמה ההררית והפתרונות הנדרשים, לא הצליחו הסובייטים ליישמם תוך כדי המלחמה[32].

גם בתחום שיטות הפעלת הארטילריה בוצעו שינויים. התותחנים הסובייטים, שהיו בעלי מעמד חשוב בתפישת המלחמה הכוללת הסובייטית, התבססו על שיטות של ירי על פי מדדים שבהם כיסתה האש הארטילרית שטחים גדולים, בירי מספר מוגדר של פגזים על מטרה או יחידת שטח מסוימת, לשם שיתוק או השמדה. שיטה זו הצריכה זמן, תחמושת רבה ואויב נייח ולא התאימה לנדרש באפגניסטאן. לקח לקציני הארטילריה זמן לזנוח תפישה זו ואת המינוח הלא רלוונטי שהתלווה אליה. במהלך המלחמה פותחה שיטה, שהייתה חדשה בצבא הסובייטי, לבצע בו זמנית משימות אש שונות, תוך הפעלת כמה מרכזי ניהול אש נפרדים באותו גדוד[33]. באופן עקרוני, התאימו עצמם אנשי הארטילריה באופן איטי יחסית, לתנאים החדשים בשדה בקרב האפגני.

 

גמישות ארגונית וטכנולוגית מוגבלת

בתחום זה ניתן לזהות שינויים בשני מאפיינים: שינויים בהרכב הכוח הכולל, בעיקר הוספת חי"ר על חשבון כוחות שפותחו בעיקר למלחמה מול צבאות סדירים, ושינויים בגודל המסגרת הלוחמת וברמת שילוב הכוחות הפועלים במסגרתה.

שינויים בסיסיים במבנה הכוח התרחשו במהירות יחסית, כאשר במחצית הראשונה של 1980 תוגברה הארמיה ה-40 בדיוויזיית חי"ר ממוכן ושתי חטיבות חי"ר עצמאיות[34]. באמצע 1980 נשלחו חזרה חטיבות הארטילריה וההגנה האווירית של הארמיה ה-40, רג'ימנט שריון ומספר גדודי טילי קרקע-קרקע 'פרוג', שמנו סך הכל כ-10.000 חיילים. ב-1981, נוספו לכוחות הלוחמים חטיבת סער אווירית ורג'ימנט מסוקי תקיפה[35]. כמות הטנקים באפגניסטאן צנחה מכ-1000 בתחילת הלחימה, לכ-300 בסוף 1980.  מספר המסוקים גדל בין יוני 1980 ל-1981 מכ-60 לכ-300[36]. שינויים אלה בוצעו תוך  זמן קצר יחסית וביטאו את הבנת הסובייטים באשר לאופי הלחימה החדש.

במהלך המלחמה ערכו הסובייטים ניסויים בכמה דגמי ארגון יחידתי. אלה כללו חטיבות חי"ר ממוכנות עצמאיות (ה-70 וה-66), אשר מרכיב חדש באופן פעולתן היה הסתערות מוסקת[37] גדודי חי"ר ממוכן שנבנו ככוח משימה עצמאי ועוד[38].

חוסר הגמישות במבנה הארגוני המקורי של הכוחות הסובייטיים, היה נעוץ בשליטה ריכוזית  בגורמי הסיוע הקרבי, כארטילריה, הנדסה וקשר, שהיו כפופים למפקדת הדיוויזיה ולעתים, למפקדת הארמיה ה-40, כמו במקרה של כוחות האוויר. ארגון זה פגע בגמישות מפקדי הגדודים בהפעלה מיידית של סיוע, אשר נדרש והתקבל דרך מפקדת הרג'ימנט, הדיוויזיה ולעתים הארמיה[39]. לאור הניסיון שנצבר בקרבות בשנה הראשונה למלחמה, תוגברו גדודי החי"ר הממוכן בכוח אש משמעותי כשיצאו לפעילות קרבית עצמאית. תגבור זה עשוי היה לכלול עד פלוגת טנקים, סוללה ארטילרית או שתיים, מחלקת תותחי נ"מ מתנייעים, מחלקת פלסים וכיתת לוחמה כימית או שתיים. לעתים קיבלו סיוע של מטוסי קרב-הפצצה, מסק"רים ומסוקי סער חמושים[40]. יחידות מסוג זה הפכו ליחידה הבסיסית לפעולה קרבית מול המוג'אהדין. בהרכב הכוחות ללוחמה הררית בוצע, כפי שציינתי קודם לכן, שילוב כוחות ואמצעי לחימה ברמות הנמוכות ביותר. בתחום הטכנולוגי לא בוצעו התאמות רבות בציוד הקיים, אלא בעיקר החלפת אמצעי לחימה ישנים בחדשים יותר[41].

 

ניסיון כושל לפיתוח גמישות תודעתית ופיקודית

בתחום זה התקשו יחסית הסובייטים לשנות את דפוסי פעולתם המסורתיים המאופיינים כשיטת פיקוד ריכוזית, שאינה מעודדת יוזמה ומדגישה תכנון פרטני והיצמדות לתוכניות. גנרל אפגני, אשר ערק אחר כך לשורות המוג'אהדין, תיאר את עמיתיו, ואחר כך אויביו, כ"חסרי יוזמה", "מכורים" ללחימה על פי הספר, תוך שימוש מכני ב"מתכוני קרב" במגוון מצבים שונים"[42].

הספרות הצבאית הסובייטית בתקופת המלחמה זיהתה בין חולשות המנהיגות הצבאית באפגניסטאן את חוסר היוזמה, יכולת נמוכה בניצול גורמי סיוע וחוסר אמון בין הדרגים[43]. הסובייטים הבינו את הצורך בביזור ההחלטות בלחימה מהסוג החדש במיוחד בשטחים הרריים, ביחס לשיטת הלחימה בשטחים פתוחים במערכות גדולות. מכיוון שהפתרון המסורתי הסובייטי לבעיית השליטה - יותר מכשירי קשר וממסרים, הוכח כבלתי מתאים, החל דיון בנושא תפקידם של קצינים זוטרים בשטח ההררי. תוצאת הדיון הייתה הרחבה איטית של סמכויות הנגדים, המש"קים והקצינים הזוטרים כדי שיוכלו ליזום יותר בלחימה. ב-1984 נראו סימנים כי הצבא הסובייטי מיישם את מסקנותיו בתחום הפיקוד המבוזר גם בכוחותיו באירופה. סוג אחר של גמישות, ניתן דרך הקניית סמכויות למפקדי שדה, לצורך הפעלת סיוע אווירי קרוב ללא תיווך מפקדות גבוהות[44].

מקמייקלMcMichael)  Scott) כותב, כי המסקנה העיקרית מחוסר היכולת הסובייטי לפתח את הגמישות הנדרשת לפעולה טקטית באפגניסטאן, היא כי המפקד הסטנדרטי של יחידות החי"ר הממוכן, לא היה מסוגל להסתגל למצב הטקטי המשתנה. המשימות הבלתי שגרתיות שנדרשו ממנו היו מעבר ליכולתו, עקב החינוך הצבאי והאימון הקונבנציונאלי שקיבל[45], אשר התמקד בתרגולות הקשורות לפעולות שריון מהירות במסגרות גדולות[46].

בלנק מציין כי מאפייני האימונים הסובייטיים גם לאחר אפגניסטאן מדגישים את העמידה בכללים ובנהלים, כמדד מרכזי לאיכות הביצוע. העדר יצירתיות ויכולת שיפוט והחלטה עצמאית ממשיכים לאפיין את הקצונה הסובייטית, למרות רפורמות אשר נועדו לשפר מצב זה. הפקודות הפרטניות הניתנות לדרגים הנמוכים משאירות להם את הביצוע הטכני בלבד, ויוצרות דור עתידי של מפקדים המתפתחים בסביבה של פיקוד ריכוזי[47]. מקמייקל מוסיף כי קיימות עדויות מועטות לכך כי לקחי אפגניסטאן הביאו לשיפור משמעותי בתרגול של יוזמה, ביזור קבלת ההחלטות לרמות זוטרות, או שימוש בדמיון בתוכניות האימונים[48]. נראה אם כן, כי בתחום הפיקודי-תודעתי, לא הפגינו הסובייטים גמישות ניכרת.

בנושא יכולת לימוד תוך כדי לחימה כותב קסידי כי הפצת הידע שנרכש בדם, בין יחידות הארמיה ה-40, הייתה לקויה. יחידות רבות פיתחו ידע משלהן, אך רק לעיתים נדירות העבירו אותו ליחידות אחרות[49].

מה הסיבות לקושי להתאושש מן ההפתעה? ראשית, ניתן לראות כי הסובייטים הצליחו לבצע שינויים ארגוניים מהירים יחסית כתגובה ראשונית להפתעה. הצלחה דומה ניתן היה לראות במקרה של השינויים הארגוניים מייד לאחר מבצע 'ברברוסה' (ראה בפרק התיאוריה).

את נדבכי הגמישות האחרים, יישמו הסובייטים באיטיות יחסית, או נכשלו ביישומם. שינוי התפישה והדוקטרינה ממבצעים של כוחות משוריינים וממוכנים בהיקף רחב למבצעים מוסקים של כוחות סער אווירי בהיקף מצומצם יחסית, ארך יותר משלוש שנים. בתחום התודעתי-פיקודי לא הצליחו הסובייטים לפתח מענה ראוי להפתעה. את הקושי האחרון ניתן להסביר בתרבות צבאית ואזרחית של ציות ופחד ממקור סמכות, אשר לא ניתן לשנותה בהחלטת מפקד, או בהכשרה כזו או אחרת. לקושי בתחום הגמישות התפישתית-דוקטרינרית, יש הסברים מורכבים יותר.

מקור אחד הוא הכשל התפישתי להפריד עימות גבוה עצימות מול יריב קונבנציונאלי לעימות נמוך עצימות מול אויב בלתי סדיר. הסובייטים, טוען בלנק, לא ראו כל פער תפישתי בין מה שהם קראו מלחמה מקומית למלחמה זירתית, וכך כללו בקבוצה אחת את מלחמות ישראל-ערב, וייטנאם ומאוחר יותר גם את מלחמות פוקלנד ואפגניסטאן, תוך אי הפרדה ביניהן לבין מלחמה זירתית גדולה, בהיבט תקפות עקרונות המלחמה, או שיטות הפעלת מערכות הנשק. מלחמת וייטנאם היא דוגמא לבעיה. הסובייטים ראו בלקחי מלחמה זו, לקחים אוניברסליים לעימותים עתידיים, תוך המעטת חשיבות תנאי המלחמה הספציפיים והשפעתם על הלקחים, ונטו להדגיש את ה"לקח" כי כוחות קומוניסטיים יצליחו לנצח גם בנסיבות אחרות, ללא קשר לתנאים או מגבלות מקומיות[50]. נראה כי קיבוע תפישתי זה, לא איפשר שינוי אמיתי של הדוקטרינה בשנים הראשונות של הלחימה.

קיימות גם אפשרויות אחרות. פארל (Farrell Theo) טוען כי צבאות נוטים להיצמד לנורמות של מלחמה קונבנציונאלית, גם כאשר ישנו צורך להתכונן לעימות נמוך עצימות, מכיוון שנורמות אלה עומדות בבסיס זהותו המקצועית של הארגון הצבאי ועל כן יעשה כל מאמץ שלא לסטות מהן[51]. קסידי טוען כי הצבא הסובייטי ידע מה השינויים הנדרשים כדי להלחם בהצלחה באפגניסטאן, אך לא יישם אותם, עקב אינרציה תרבותית של דבקות במתאר ה"מלחמה הגדולה"[52]. ייתכן ובעיה זו חריפה במיוחד בצבאות של מעצמות, החייבים לשמר כל העת יכולת התמודדות עם המעצמה היריבה, גם תוך כדי מלחמות בעצימות נמוכה. מעניין לציין בהקשר זה שגראו וגראס כתבו ב-2002, כי למרות שמלחמה קונבנציונאלית רחבת היקף איננה נראית היום באופק והרוסים היו מעורבים בסכסוכים במאפייני עצימות נמוכה בצ'צ'ניה, אוסטיה, דגסטאן, גרוזיה וטג'יקיסטאן, הרי שבכל זאת ממשיכים קצינים רוסים להקדיש את זמנם ללימוד מערכות רחבות היקף באקדמיות הצבאיות[53].

הסבר אפשרי אחר לחוסר הרצון להשתנות, הוא צורך ארגוני פנימי בהצגת מלחמת העולם השלישית כתרחיש הייחוס לבניין הכוח אשר יצדיק את כמות המשאבים הגדולה אשר הוקצתה לצבא כדי שיתכונן לכך.) כפי שטוענת אוואנט Deborah Avant)) בהקשר של הקושי האמריקאי להתכונן ולהסתגל לאופי הלחימה בוייטנאם[54].

לסיכום, למרות שהסובייטים ביצעו מספר רב של התאמות ושינויים, הרי שלאלה לא הייתה השפעה מכרעת על המלחמה. גראו וגראס כותבים, כי "הסובייטים מעולם לא הבינו באמת את האויב שלהם ואת המדינה השכנה בה נלחמו", וכי "גם אחרי המלחמה, אין רוצה הצבא הסובייטי או אינו מסוגל, להשליך מלקחי הסכסוך האפגני על מצבו הנוכחי"[55].

טור נגמ"שים סובייטים בשלב הראשון של הנסיגה מאפגניסטאן, אוקטובר 1986

טור נגמ"שים סובייטים בשלב הראשון של הנסיגה מאפגניסטאן, אוקטובר 1986

1]  Blank, 1990b; Cordesman & Wagner, 1990b: 1-2

[2]  גראו וגראס, 2005: 322

[3]  Blank, 1990b: 84

[4]  Urban, 1988: 65

[5]  גראו וגראס, 2005: 118

[6]  Grau, 2004: 148

[7]  Nawroz & Grau, 1995: 22

[8]  Grau, 2004: 147. Blank כותב כי הפיקוד הסובייטי הכין את כוחותיו כאילו האויב האפגני הוא אויב בסגנון אירופי, וכי קיימים רמזים לכך כי הצבא הסובייטי היה מוכן להפעיל באפגניסטאן אמצעים כימיים כחלק מניסיון להשיג ניצחון מהיר שיתבסס על מהלומה בעומק (Blank, 1990: 469) (קיימים דיווחים כי הסובייטים השתמשו באמצעים כימיים לפחות ב-36 אירועים בין 1980 ל-1982( Collins, 1995: 20) וכן היה מוכן לספוג תקיפות מן האוויר, והביא לשם כך יחידות הגנה אוויריות (Blank, 1990b: 80).

[9]  Blank, 1990b: 87

[10]   Nawroz & Grau, 1995: 24-25

[11]  Sray, 1994: 2-8

[12]  Blank, 1993: 1

[13]  גראו וגראס, 2005: 48

[14]  McMichael, 1989: 23

[15]  גראו וגראס, 2005: 46, ראה גם McMichael, 1989: 23; Blank, 1990b: 80

[16]  Reuveny & Prakash, 1999: 707

[17]  Borer, 1999: 214-215

[18]  גראו וגראס, 2005: 19

[19]  Blank, 1990: 469

[20]  Cordesman & Wagner, 1990b: 3

[21]  Litwak, 1992: 79, ראה גם McMichael, 1989: 31

[22]  Nawroz & Grau, 1995: 20

[23]  McMichael, 1989: 24-25

[24]  Urban, 1988: 150

[25]  McMichael, 1989: 29-32

[26]  Westermann, 1999

[27]  Cassidy, 2003: 19

[28]  להרחבה בנושאים אלה, ראה גראו וגראס, 2005: 121- 176, לניתוח לקחי מפגשים ברמה הטקטית, בשיטות הפעולה השונות, ראה Grau, 1998

[29]  Nawroz & Grau, 1995: 23  גראו וגראס, 2005: 329

[30]  Cordesman & Wagner, 1990b: 124-125

[31]  McMichael, 1989: 26-27

[32] Sray, 2004: 17-18 גםNawroz  & Grau  טוענים כי למרות הקמת מרכזי הדרכה ללוחמה הררית במחוזות רבים, היו הסובייטים איטיים באימוץ טקטיקות חדשות ללחימה בשטח הקשה ומול האויב הקשוח (Nawroz & Grau, 1995: 22 ).

[33]  גראו וגראס, 2005: 199

[34]  גראו וגראס, 2005: 49

[35]  Cordesman & Wagner, 1990b: 4-8

[36]  Urban, 1988: 67-68

[37]  Cordesman & Wagner, 1990b: 117

[38]  הקמת גדודי חי"ר הררי, הפעלת פלוגות רובאים עם ארבע מחלקות במקום שלוש, הקמת חטיבות וגדודי סיוע מנהלתי, וציוד כוחות מיוחדים בנגמ"שי ה-B.M.P, וה- B.T.R המרווחים יותר, במקום נגמ"שי ה-B.M.D Nawroz & Grau 1995: 25-26

[39]  Urban, 1988: 65

[40]  גראו וגרס, 2005: 61

[41] כמו החלפת ה-B.M.P-1 ב-1985 ב-B.M.P-2, החלפת ה-B.T.R-60 ב-B.T.R-70 וב-1985 ב-B.T.R-80. על מגרעות האחרון בתחום המיגון, פיצו החיילים בהרכבת רשת לולים על שלדת קפיצי רכב והתקנתה בצידי הרכב, דיפון דפנות הכלי בג'ריקנים של מים, ארגזי ושקי חול וכדומה (גראו וגראס, 1985: 62- 63). מענה לבעיית גודלם של הנגמ"שים המדוברים בדרכים ההרריות הצרות באפגניסטאן, היה בדמות שימוש רחב יחסית בלוחמה ההררית בנגמ"שי B.M.D הקטנים יחסית ויבילי האוויר. מענה מהיר יחסית ניתן למגרעותיו של תותח ה-73 מ"מ האנטי- טנקי בעל הטווח המוגבל (1300 מטרים), מהירות הלוע האיטית, מגבלות ההגבהה (33 מעלות) וחסר הייצוב, על ידי החלפתו בתותח 30 מ"מ מיוצב, בעל טווח גדול יותר וזווית הגבהה משופרת (50 מעלות), החל מאמצע 1981 (Cordesman & Wagner, 1990b: 150-151). נשקם של הכוחות הרגליים, שופר אף הוא, עם הכנסת רובה הסער 'קלשניקוב' בעל קוטר  של 5.45 מ"מ, במקום 7.62 מ"מ, וכן אמצעים נוספים כמטולי רימונים.

[42]  (Collins, 1985: 23)

[43]  McMichael, 1989: 28

[44]   Cordesman & Wagner, 1990b: 118

[45]  McMichael, 1989: 28

[46]  Blank, 1993: 7

[47]  Blank, 1990: 479-481

[48]  McMichael, 1989: 33

[49]  Cassidy, 2003: 36

[50]  Blank, 1990b: 58

[51]  Farrell, 2005: 485

[52]  Cassidy, 2003: 11

[53]  גראו וגראס, 2005: 328

[54]  Avant, 1994: 29-36

[55]  גראו וגראס, 2005: 328