הכוחות היריבים

סא"ל (מיל') ד"ר עדו הכט, 13.12.2021

הכוחות היריבים

הכוח הגרמני

כאמור, בתחילה לא שולבה העיירה אוֹרְטוֹנָה במערך ההגנה הגרמני העיקרי בגזרה, קו גוּסְטַב, שנבנה כ־17 קילומטרים מדרום לאוֹרְטוֹנָה, וגם לא במערך ההגנה העורפי של הקו הזה. רק כאשר שני המערכים של קו גוּסְטַב הובקעו בזה אחר זה (המערך העיקרי בסוף נובמבר והמערך העורפי ב־11 בדצמבר) הקימו הגרמנים קו הגנה חדש: על בסיס ערוץ צר, עמוק ותלול, כ־1 קילומטר מדרום לאוֹרְטוֹנָה.

העיירה אוֹרְטוֹנָה נקבעה כמתחם עורפי במערך ההגנה החדש, ובתוכה נערך גדוד צנחנים 2 מחטיבת צנחנים 3 מאוגדת צנחנים 1 של צבא גרמניה. על־פי התקן, הגדוד היה אמור למנות כ־500 לוחמים, אבל נראה שבפועל הוא מנה רק כ־250 לוחמים. לרשות הצנחנים עמדו הנשק האישי שלהם, מקלעים קלים (שניים בכל כיתה וכמה נוספים במחלקת מקלעים גדודית) וכן כמה מרגמות 50 מילימטרים (בכל מחלקה) ו-6 מרגמות 80 מילימטרים1 (במחלקת מרגמות גדודית). כמו כן הם תוגברו בכמה חוליות חבלנים מפלוגת ההנדסה החטיבתית ובתותחים נגררים נגד טנקים עם צוותיהם - יחד עוד כ־50 לוחמים.2

כמה מן המפקדים והלוחמים הגרמנים היו ותיקים ששירתו בחזית הרוסית וצברו שם ניסיון בלחימה בשטח בנוי. ואולם, רובם היו מגויסים חדשים יחסית - הניסיון היחיד שצברו היה בשבועות הקודמים בחזית האיטלקית ולכן הניסיון שלהם בלחימה בשטח בנוי היה דל. בשל הלחץ להשלים אבדות בצבא הגרמני קוצר זמן ההכשרות. כך, בשלהי 1943 עברו המגויסים החדשים של צבא גרמניה טירונות מקוצרת מאוד - 9-8 שבועות לכל היותר, ולעִתים כשגדל מספר האבדות בחזיתות ונדרשה השלמה מהירה של כוח אדם ביחידות, קוצרה הטירונות אף יותר. הצנחנים הגרמנים נחשבו אמנם לאיכותיים ומיומנים יותר ממקביליהם ביחידות הרגלים הרגילות, אבל בשלב זה של המלחמה עדיפות זו התבטאה רק ברוח-הלחימה כיוון שהחיילים מוינו לצנחנים, אבל לא עברו הכשרה ארוכה יותר מהרגלים הרגילים.

ב־24 בדצמבר, היום החמישי של הקרב באוֹרְטוֹנָה, עקב שחיקת כוח האדם של גדוד 2 מחטיבה 3, הוא תוגבר בגדוד נוסף, גדוד 2 מחטיבה 4, שעד אז היווה את עתודת אוגדת צנחנים 1. גם בגדוד הזה היו כנראה לא יותר מכ־250 לוחמים.

 

הכוח הקנדי

הכוח הקנדי שתקף את העיירה ישירות כלל את חטיבת רגלים 2, שהייתה מתוגברת בגדוד טנקים. החטיבה השתתפה כבר קודם לכן בכמה קרבות, בין היתר בקרבות ההבקעה הקשים של מערך ההגנה הגרמני גוּסְטַב. ואולם כל הקרבות שבהם השתתפה היו בשטח הררי פתוח - לאף אחד בחטיבה לא היה ניסיון משמעותי בלחימה בשטח בנוי (כמה היתקלויות בכפרים מול התנגדות חלשה בלבד), וגם באימונים שלה לא הושם דגש על הנושא הזה. בקרבות שקדמו להגעת החטיבה לעיירה ספגה החטיבה לא מעט נפגעים, וקיבלה מחליפים רק לחלק מהם, כך שמצבת כוח האדם שלה הייתה לא מלאה, אם כי מלאה יותר מזו של הגרמנים שמולה.

בתחילה התכוון מפקד החטיבה להפעיל רק גדוד רגלים אחד, גדוד רגלים אֶדְמוֹנְטוֹן הנאמנה (Loyal Edmonton; להלן: גדוד אֶדְמוֹנְטוֹן), מתוגבר בפלוגת טנקים אחת מגדוד הטנקים שלושה נהרות (Three Rivers), כדי לכבוש את העיירה. לאחר שהגדוד הזה התקשה בלחימה וספג אבדות כבדות, הוכנס לקרב גדוד רגלים שני - גדוד רגלים תושבי רמות סִיפוֹרְת' (Seaforth Highlanders; להלן: גדוד סִיפוֹרְת'), מתוגבר בפלוגת טנקים נוספת מאותו גדוד טנקים. גדוד הרגלים השלישי נשאר כעתודה מחוץ לעיירה.

על־פי התקן, שני גדודי הרגלים היו אמורים למנות יחד כ־1,500 לוחמים, אולם, לשני הגדודים היו אבדות כבדות בקרבות שקדמו לקרב באוֹרְטוֹנָה, וכנראה ששניהם יחד מנו ב־19 בדצמבר כ־1,100-1,000 לוחמים בלבד.

מאז מלחמת־העולם הראשונה התקבע נוהל בצבא קנדה, שלקראת התקפה מדללים את הפלוגות התוקפות, ומשאירים עד רבע מהלוחמים מאחור, כדי שישמש בסיס להקמה מחדש של פלוגה הסופגת אבדות כבדות.3 לפיכך, בכל רגע נתון שיעור הכוח המשתתף בלחימה בפועל היה כ־75% מן הכוח המלא של היחידה.

במהלך הלחימה בתוך העיירה ספגו שני הגדודים אבדות רבות - הרבה מעֵבר ל־25% ששמרו מאחור בתחילת הקרב. כדי להשלים את הפער נשלחו להם תגבורות, אך רבים מהקצינים והחיילים המתגברים היו ללא ניסיון קרבי. חלקם הגיעו מן ההכשרות בקנדה וחלקם היו קצינים וחיילים שהוסבו ממקצועות מנהלה ביחידות שונות של האוגדה הקנדית למקצועות לחימה. חלק מהמוסבים קיבלו הכשרה מעטה וחלק לא קיבלו כלל הכשרה. מיעוטם הובאו מעתודות כוח האדם של גדודים אחרים שלא היו מעורבים בלחימה באותה עת. במהלך שבוע הקרב בתוך אוֹרְטוֹנָה תוגברו הגדודים בכמה מאות לוחמים חדשים. לפי-כך, על-פני כשבוע של לחימה נהנהו הקנדים בעדיפות מצטברת של פי שלושה לוחמים על הגרמנים שמולם.

כאמור, נוסף על גדודי הרגלים השתתף בקרב גדוד טנקים. על־פי התקן, הגדוד אמור היה למנות 48 טנקים מסוג שרמן. ואולם, גם הגדוד הזה כבר ספג אבדות בקרבות הקודמים כך שבפועל ב־19 בדצמבר הוא מנה כנראה לא יותר מכ־40 טנקים, ואולי אף פחות. הגדוד לא נכנס לאוֹרְטוֹנָה כמסגרת גדודית, אלא הקצה שתי פלוגות תחת פיקוד גדודי הרגלים. בפועל, עקב מגבלת התנועה בכבישים הצרים מאוד ועקב המכשולים הרבים שהציבו הגרמנים גם בכבישים שהיו רחבים דיים לתנועת טנקים, לא השתתפו בלחימה בכל רגע נתון יותר משלושה־ארבעה טנקים מכל פלוגה. כדי לשמור על רעננות הצוותים נכנסו המחלקות לעיירה בסבב.

סיוע אש לחטיבה התוקפת ניתן על־ידי אגד הארטילריה של אוגדת הרגלים הקנדית – שלפי התקן מנה 72 תותחי־שדה ותוגבר ב־4 תותחים כבדים. בנוסף לכל גדוד רגלים היו, לפי התקן, 6 מרגמות 81 מילימטרים.

הערות

  • מרגמות בקוטר 50 מ"מ ו־80 מ"מ - אין כאן טעות הקלדה. בעוד שצבאות המערב (למעט צבא צרפת) מדדו את קוטר כלי הנשק באינצ'ים, הגרמנים עשו שימוש במידות מטריות והעדיפו מספרים עגולים. מרגמה 81 מ"מ בריטית או אמריקנית היא למעשה מרגמה 3.2 אינצ'ים, שהם 81.28 מילימטרים.

  • במקורות השונים מופיעים נתונים סותרים על היקף כוח האדם שהציבו הגרמנים באוֹרְטוֹנָה, ויש לראות במספרים האלה אומדן גס מאוד.

  • בקרבות רבים במלחמת־העולם הראשונה נמחקו פלוגות שלמות תוך יום או יומיים של קרב.