מאפייני המלחמה של הדמוקרטיות נגד הטרור כיום

אלוף (בדימוס) עמי אילון, לשעבר מפקד חיל הים וראש השב"כ, יו"ר הוועד המנהל של המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית באוניברסיטת חיפה

איל חיות־מן, דוקטורנט באוניברסיטת תל־אביב ועוזר מחקר במרכז חיפה למחקרי אסטרטגיה ימית. שימש בעבר כעוזר מנהל קשרי חוץ בוועדה לאנרגיה אטומית06.01.2022

המלחמה בטרור - צורה של המלחמה החדשה המתאפיינת בשקיפות גבוהה ובשונות רבה - היא בעלת מאפיינים ייחודיים, המבדילים אותה מ"מלחמות ההכרעה" שהכרנו בעבר. חשוב להדגיש שמאפיינים אלה אינם באמת נפרדים זה מזה, ותכופות מתקיימת ביניהם השפעה הדדית במגוון אופנים; אנו מציגים אותם בנפרד למען בהירות הניתוח.

מלחמה בְּקֶרֶב האנשים

על־פי הגנרל הבריטי רופרט סמית, "המלחמה בקרב האנשים שונה. זו המציאות שבה האזרחים ברחובות ובבתים ובשדות - כל האנשים ובכל מקום, הם־הם שדה הקרב. ההתנגשויות הצבאיות עשויות להתחולל בכל מקום - בנוכחות אזרחים, נגד אזרחים, בהגנה על אזרחים. האוכלוסייה האזרחית היא המטרה, היעד שיש להשיג, לא פחות מאשר לגבור על כוח אויב".

בזירה המתאפיינת בשקיפות גבוהה ובהעברה קבועה של מידע בזמן אמת, מטרת המאבק היא לזכות בלגיטימיות בעיני האנשים. בהתאם לכך, המדד העיקרי לערכן של פעולות הוא השאלה כיצד הן נתפסות בעיני כלל בעלי העניין - בעיני הלוחמים עצמם משני הצדדים, בעיני האוכלוסייה של המדינה, בעיני האוכלוסייה שבשמה לוחם האויב; ובעיני משקיפים "ניטרליים" החשופים לשטף המידע. להשגת לגיטימציה בעיני אוכלוסיית הצד האחר עשויות להיות השפעות חשובות במיוחד, כפי שהתרחש במקרים רבים של מערכות נגד התקוממות.

אחת ההשלכות העיקריות של דגש חדש זה על האנשים, היא השינוי שחל במשמעות וברוחב היריעה של האִמרה "דע את אויבך". בעבר, כל שנדרש היה להכיר את האויב בהיבטי המנהיגות והיכולות הצבאיות, ואילו כיום חיוני להכיר את החברה של האויב - הרכבה האנושי, מאווייה והמתחים הפנימיים שמתקיימים בה. במקום לראות את היריב כמקשה אחת, ההבחנה היא המפתח להבנה של ממש. הבנת ההבדלים היא שהובילה להצלחה הרוסית בצ'צ'ניה לפני הקרב על גרוזני (1995-1994) ולהצלחה האמריקנית בקרב פלוג'ה השני (2004). צה"ל אימץ גישה דומה בעזה, בהצלחה חלקית, נגד אסטרטגיית חמאס שביקשה לגרור אותו להילחם באזרחים במקום בפעיליה.

מלחמה בקרב האנשים מביאה לטשטוש רבות מההבחנות בין לוחמים ובין אזרחים. בשני הצדדים הופך העורף האזרחי לחזית החשובה ביותר במלחמה: ארגוני טרור מבקשים להכות ישירות באוכלוסייה האזרחית ולא בכוחות הצבא, בעוד שלהם עצמם אין לרוב שטחים או מתקנים לוגיסטיים המופרדים ממתקנים אזרחיים או מהאוכלוסייה. במלחמה מעין זו, עוצמה צבאית היא לרוב פחות חשובה מיכולתה של החברה לשמור על תפקוד אפקטיבי תוך כדי משבר ולקיים את ערכי הליבה שלה.

אלא שבה בעת, לצורך המאבק על הלגיטימציה יש הכרח להבחין בין טרוריסטים ובין החברה האזרחית שמתוכה הם פועלים. ניתן לתקוע טריז בין אנשי הטרור ובין האוכלוסייה הסובבת אותם רק במאמץ כפול: מתן תקווה לאוכלוסייה האזרחית, ובמקביל שיגור התקפות "כירורגיות" נגד פעילי טרור.

זוהי הגישה שנקטה ארצות־הברית בעיראק (בהובלת גנרל דיוויד פטראוס) ובאפגניסטאן (בהובלת גנרל סטנלי מקריסטל), ושצה"ל נקט ביהודה ושומרון. על־מנת שאסטרטגיה כזאת תעבוד חייב השימוש בכוח להיות סביר ומידתי - "הכוח המינימלי הדרוש להשגת היעד הצבאי", כפי שהגדירוֹ הרמטכ"ל דאז, רא"ל גדי איזנקוט. שימוש בכוח מופרז יביא כנראה לתוצאה הפוכה מהמבוקש, ויפחית את הלגיטימציה ואת התמיכה בעיני הקהילה הבין־לאומית והאוכלוסייה המקומית כאחת. חשוב לזכור שהאוכלוסייה המקומית אינה מזדהה בהכרח עם מטרותיהם של ארגוני הטרור, אך היא תיטה לכך יותר אם תיאלץ לשלם את מחיר המלחמה.

לקריאת הפרק המלא לחצו כאן או על "הורדת PDF"