'קרבות בכף היד: סן וית

בסתיו 1944 נראה היה כי מלחמת העולם השנייה תיגמר במהרה. בנובמבר 1944 הגיעו בעלות הברית אל נהר הריין ושחררו את העיר שטרסבורג שבאלזס, על גבול צרפת-גרמניה. התקדמותן של בעלות הברית, שבחודשים הקודמים הואטה עקב התארכות נתיבי האספקה ועקב הזמן הרב שנדרש להשמשת הנמל החיוני של אנטוורפן בבלגיה, חזרה להיות מהירה. במקביל, נמשכה בחזית הרוסית הנסיגה המואצת של צבא גרמניה. מבצע 'בגרטיון' הסובייטי, מיוני-אוגוסט 1944, הנחיל תבוסה קשה לכוחות הנאציים. בעלי הברית הלא-יעילים של גרמניה, האיטלקים, כבר נכנעו לבעלות הברית (כוחות גרמניים המשיכו להילחם באיטליה). גרמניה מצאה את עצמה מבודדת ובמצב אסטרטגי ללא תקווה

היטלר חיפש כעת דרך לשנות את פני המערכה, ויזם מתקפה דרך הארדנים לכיוון בלגיה – מבצע "משמר הריין" (בהמשך שונה שמו ל'ערפל סתיו'). במבצע זה ניסה היטלר נואשות לחזור על הצלחתו מ-1940, אז תקפה קבוצת ארמיות אחת את הולנד ובלגיה, ובכך משכה אליה את הכוחות הבריטיים והצרפתיים הניידים, בעוד קבוצת ארמיות שניה עברה דרך אזור הארדנים, פלשה לצרפת מעבר לנהר המז (Meuse) וכיתרה את הכוחות הבריטיים והצרפתיים שהתקדמו לתוך בלגיה. כד להציל את חייליהם נאלצו הבריטים לחלץ את הכוחות המכותרים בדרך הים ('הנס בדנקרק'), כשהם מותירים מאחור את כל ציודם.

קו החזית, 15 בדצמבר 1944, מקור: צבא ארה"ב

שטח

אזור הארדנים הוא שטח הררי מיוער המתחלק בין בלגיה, לוקסמבורג וצרפת. האזור משתרע על פני 10,000 קמ"ר בקירוב (כמחצית משטחה של ישראל) ומחורץ בעמקים ובנהרות הנמצאים בין הרים נמוכים. גובה האזור נע בין 350 מ' ל-500 מ' בדרך-כלל, והפסגה הגבוהה ביותר בו מתנשאת לגובה של כ־700 מ'. חלקו הצפוני (העליון) הוא המשך של רמת הריין התיכון (מכיוון גרמניה) והוא שטוח יחסית. מספר הצירים באזור מוגבל עד היום, ויש בו בעיקר כבישים הרריים קטנים. בזמן מלחמת העולם השנייה רבים מכבישים אלו היו דרכי עפר, לעתים ברוחב שנועד לעגלה בלבד, אך היו כמה כבישים טובים. היו רק מעט גשרים, ובשל תוואי השטח כלי רכב בודד שנתקע יכול היה לחסום את התנועה לזמן רב.

עם זאת, ברוב החלק הגבוה של הארדנים התנועה נוחה, ובאזור משולש הגבולות (בלגיה-צרפת-לוקסמבורג) יש שטחים מישוריים גדולים. ממזרח לאזור זה נמצאים יערות ונהרות וגרמניה עצמה – נהר רור (Ruhr/Roer) ונהר זאואר (Sauer).במלחמת העולם השנייה הייתה שם גם "החומה המערבית" או "קו זיגפריד", מערכת ביצורים ארוכה לאורך גבול גרמניה, שמוקמה בנקודות שולטות ככל האפשר, ומאחוריה היה ניתן להניע בסתר כוחות רבים. לרגלי הארדנים, בשטח צרפת, נמצא נהר מז ויש לצלחו או לעבור באחד מהגשרים המועטים בגזרה בטרם ניתן יהיה להמשיך ולהתקדם לתוך צרפת. לאחר מעבר הנהר מז ורכס הגבעות הנמוך לידו (רמת מָרְפֵה), האזור פתוח ונוח לתמרון.

אזור סן וית' ושני אייפל בימינו – מפה טופוגרפית. ניתן לראות בבירור את צירי האורך והרוחב החשובים (באדום) שלא השתנו מאז 1944

בגזרה שבה התבצעה ההתקפה הגרמנית עבר הגבול בין הקווים מדרום לצפון, לאורך נהר הסאואר, המתפתל מתחת לקו רכס נמוך. מצפון לו היה נהר האַוּר (Our), שרוחבו רק 15 מטרים, אך כיוון שזרם בין מצוקים, היו בו רק מעט נקודות חצייה פוטנציאליות. מצפון השתרעה 'בליטה' קטנה לתוך הקווים הגרמניים באזור המכונה 'שנִי אייפל' (Schnee Eifel, הרי השלג בגרמנית), גבעות מיוערות שביניהן שדות ונחלים. מצפון לשנִי אייפל השתרעה "פרצת לוזהיים", עמק שרוחבו כעשרה ק"מ המוליך מגרמניה לבלגיה, ששימש בין השאר את ההבקעה של הגרמנים ב־1940. אזור שני אייפל היה כ־20 ק"מ מזרחית לצומת הכבישים החשוב בסן וית' (St. Vith). סן וית' הייתה עיירה קטנה בת כ־2,000 איש, ודרכה עברו מספר צירים ראשיים. כיוון שמדובר היה בשטח הררי מוגבל תמרון, חשיבות הצירים גדולה במיוחד: סן וית' הייתה צומת בין ציר אורך עיקרי לכיוון העורף האמריקני, ובין ציר רוחב עיקרי שחיבר בין גזרות ארמיה 5 וארמיה 6 הגרמנית. כיבושה היה מאפשר לגרמנים להתקדם מערבה לעבר צומת הדרכים החשוב עוד יותר בעיירה באסטון ולכיוון בריסל, וכן מאפשר תנועה חופשית בין צירי הארמיה החמישית לצירים שבשטח הארמיה השישית. כלומר, עם סן וית' בידם היו יכולים הנאצים להעביר כוחות לא רק קדימה, לכיוון האמריקנים ולהמשך ההבקעה, אלא גם לרוחב, כלומר בין הגזרות השונות. הדבר היה מאפשר להם גמישות, עקיפת מכשולים והבאה מהירה של תגבורות למקום בו נדרשו. אך בשל מגבלות השטח ההררי, אם לא היו כובשים את סן וית' – היו צריכים למצוא צירים חלופיים, טובים פחות, והיו מתקשים להעביר אספקה וכוחות גם קדימה וגם לרוחב הגזרה.

[מפת קרב הבליטה]

התוכנית המבצעית הגרמנית

הרעיון המבצעי הגרמני היה ביצוע התקפה באמצעות כשלושים דיוויזיות בארבע ארמיות (מהן אחת באבטחת אגף) דרך הארדנים, חציית נהר המז בין הערים ליאז' בצרפת ונאמור בבלגיה, ואחר כך פנייה צפונה וכיבוש הנמל החיוני באנטוורפן, שקיצר במאות קילומטרים את נתיבי האספקה של בעלות הברית ואיפשר להן צירי תנועה נוחים. הגם שחלק מהגנרלים הטובים ביותר של היטלר ראו בתכנית הזיה והעדיפו מתקפת נגד קטנה יותר, היטלר האמין כי אם יצליח להגיע לאנטוורפן, יכתר את הכוחות הבריטים והקנדים מצפון ומזרח לעיר (כשלושים דיביזיות), ויוביל ל"דנקרק נוספת", שתוציא-בפועל את בריטניה מהמלחמה. בנוסף, היטלר האמין כי האמריקנים אינם מסוגלים לעמוד כנגד מתקפה מרוכזת, וכי העורף האזרחי האמריקני חסר כח עמידה. ההלם שתיצור המתקפה יוביל לשבירת כוח הרצון של החברה האמריקנית. כדי להגיע לאנטוורפן נזקק היטלר להפתעה גמורה ולמזג-אוויר חורפי, שישבית את מטוסי הקרב של בעלות הברית, שבאותו זמן שלטו שליטה גמורה בשמיים מעל אירופה.

לגרמנים כמובן לא הייתה שליטה על מזג האוויר, אולם הזמן היה נוח להם: בדצמבר 1944 היה החורף בעיצומו. פני הקרקע היו מכוסים שלג וקרח, הטמפרטורות מתחת לאפס (עד מינוס 10 צלזיוס בלילה), הראות הייתה גרועה ולא איפשרה למטוסי בעלות הברית לפעול, הכבישים בוגדניים, דרכי העפר קשות לאיתור, ומה שלא קפוא – בוץ טובעני. מפעם לפעם ירד שלג, או שלג מעורב בגשם, או סתם גשם. הדבר הקשה על הגרמנים אך גם על יריביהם, ומבחינת הנאצים כל יום ללא סיוע אווירי של בעלות הברית היה רווח נקי. נוסף על כך נדרשו הנאצים לתפוס את מאגרי הדלק של בעלות הברית בדרך לאנטוורפן משום שהצבא הגרמני סבל ממחסור קשה בדלק ובאמצעים להובלתו אל הכוחות הלוחמים. הזמן לתחילת המתקפה נקבע ל-16 בדצמבר 1944 לפנות בוקר.

[מפת התכנית המבצעית הגרמנית]

יחסי הכוחות בארדנים

גזרת הארדנים נתפסה אצל האמריקנים כגזרה שקטה, אליה נשלחו יחידות חדשות להתרגל למלחמה, או יחידות שחוו קרבות קשים ואיבדו לוחמים ממצבתן שנשלחו לאזור כדי לנוח. המודיעין של בעלות הברית האמין כי תנועות הגרמנים מעידות על היערכות הגנתית בלבד. קציני מודיעין אחדים, בהם אוסקר קוך, קצין המודיעין של גנרל פטון, אמנם העריכו כי הגרמנים מתכוונים לתקוף בארדנים, אולם הערכתם לא התקבלה. בשום מקום בגזרה לא היה מערך הגנה בעל עומק, ובחלקה – לא היה מערך הגנה כלל. הארמיות הגרמניות בגזרה העיקרית מנו, מצפון לדרום, את ארמיית השריון ה-6 של האס.אס., בפיקוד יוזף 'ספ' דיטריך, שנועדה להשיג את ההישג העיקרי ולהגיע לאנטוורפן. ארמיית השריון 5 של האסו פון מנטויפל נועדה להגיע לבריסל, וארמיית חי"ר 7 של גנרל אריך ברנדנברגר נועדה לאבטח את האגף הדרומי של ההתקדמות.

סה"כ הכוחות הגרמניים מנו כ־240,000 איש עם כ־970 טנקים ומשחיתי טנקים, ו־1,900 תותחים ומשגרי רקטות רב-קניים. מולם ניצבו כשש דיביזיות של ארמיית חי"ר 1 האמריקנית. חלקן, כמו דיביזיית החי"ר 106, היו חסרות כל נסיון קרבי. אחרות, כמו דיביזיית החי"ר 2, לא היו בהגנה אלא ביצעו התקפות נגד 'קו זיגפריד' בגזרתם. סה"כ מנו הכוחות האמריקנים בגזרה המרכזית של הקרב כשמונים אלף איש, עם 424 טנקים ומשחיתי טנקים, ו-394 קני ארטילריה. לרשות האמריקנים עמד הרבה יותר סיוע אווירי – אך רק בימים בהם מזג האוויר היה טוב דיו לאפשר טיסות.

[מפת המתקפה הגרמנית ויצירת ה'בליטה', צבא ארה"ב]

ההתקפה הגרמנית

עם שחר 16 בדצמבר 1944 פתחו הגרמנים בהפגזה נרחבת ובהתקפה גדולה, ופרצו את הקו האמריקני הן בגזרת ארמיה 5 הגרמנית והן בגזרת ארמיה 6 הגרמנית. בגזרת ארמיה 5, באזור שני אייפל הצליח גיס 66 הגרמני (דיביזיות 18 ו-62 חי"ר, ודיביזיית שריון 116 מדרום להם) לכתר את רוב כוחותיה של הדיביזיה ה-106 האמריקנית, שבחרה אמנם שטח שולט, אך כזה שניתן לעוקפו בקלות מכל הכיוונים (שתי חטיבות היו עתידות ליפול בשבי לאחר שכותרו, אחד הכשלונות הצורבים של האמריקנים במלחמת העולם השניה). עם זאת, התנגדות פזורה מצד יחידות אמריקניות קטנות עיכבה את הגרמנים למשך שעות קריטיות, ומזג האוויר הגרוע עיכב גם את הגרמנים. הפיקוד האמריקני אמנם הבין כי הוא ניצב בפני התקפה גדולה, אך היו לו מעט מאוד פרטים עליה, מזג האוויר מנע סיורים אוויריים ותצפיות, והדיווחים בקשר היו מבולבלים מאוד.

מפקד גיס 8 האמריקני, הגנרל טרוי מידלטון, שלח צוות קרב חטיבתי מדיביזיה משוריינת 9 לסייע לחטיבה 424 של דיביזיה 106, וזו אכן הצליחה להיחלץ; וצוות קרב B של בריגדיר גנרל (תא"ל) ברוס קלארק מדיביזיה משוריינת 7 נשלח לתקוף לכיוון 'פרצת לוזהיים' ולחבור לחטיבות שבחזית. בפועל, לא היה למהלך זה סיכוי, שכן הכוח נאלץ לפלס דרכו בין כלי רכב נסוגים, ולא יכול היה טכנית להגיע לפני שהגרמנים השלימו את הכיתור. כאשר הגיע גנרל קלארק לסן וית' ב-17 בדצמבר 1944 בבוקר, רצה הגנרל אלן ג'ונס, מפקד הדיוויזיה ה־106, כי כוחו של קלארק יתקוף מיד כדי לחלץ את הדיביזיה – אולם לאכזבתו גילה כי הכוח מונה רק את קלארק, נהגו, שלישו וקצין המבצעים שלו. שאר הכח תקוע היה בפקקי התנועה שגרמו כלי הרכב הנסוגים מהחזית, והגיע לעיירה רק שעות לאחר מכן. בשל כך, האתגר הראשון שעמד בפני קלארק היה לעכב את הגרמנים עד שכוחותיו יגיעו לעיירה, אתגר גדול במיוחד לאור דיווחים של מפקד אמריקני נסוג כי נתקל בטנקי הטיגר הגרמניים הכבדים, שיכלו להשמיד בקלות כל טנק של בעלות הברית. כדי לעשות זאת סיפח קלארק כח הנדסה קטן (כפלוגה מוקטנת) שהיה באזור, והיה הכח המאורגן הראשון עליו הצליח להניח את ידו, למרות שאנשי ההנדסה לא זכו להכשרת חיל רגלים.

לכוח הזה הצטרפו כוחות שריון קטנים ולוחמים שנאספו מפה ומשם, והוא חסם ציר הכרחי כמה ק"מ מזרחה לסן-וית' והתבצר בו: אנשי ההנדסה חסמו את הציר ואז חיפו עליו כלוחמי חי"ר, והטנקים סיפקו להם כוח אש מיידי נגד שריון ויכולת תנועה למניעת איגוף. תיאום טוב עם הארטילריה האמריקנית הבטיח סיוע אש יעיל. בעזרת מאמצים ניכרים של קלארק לפתוח את פקקי התנועה, החל להתגבש מערך הגנה, ובחצות הליל של ה-17 בדצמבר כבר החלו כוחות אמריקנים להגן על העיירה מצפון, מזרח ודרום. רוב הכוחות השתייכו לצוותי הקרב המתגברים, אך חלקן הורכב מחיילים אמריקניים שנסוגו ונמלטו מהכיתור, ושולבו ביחידות הלוחמות או שהגיעו בכוחות עצמם לחפש מקום להילחם בו. הדילמה שעמדה בפני האמריקנים בגזרה הייתה האם להשקיע את כוחותיהם במתקפת נגד לכיוון הדיביזיה ה-106 המכותרת לה ברכס שני אייפל, או שמא לייצב הגנה על סן וית'.

הפיקוד האמריקני החליט להגן על סן וית', מתוך הבנת חשיבותה להמשך ההתקדמות הנאצית – אך פירוש הדבר היה הותרתה של הדיוויזיה ה־106 לנפשה, עד כניעתה. בשלב זה לא ידע קלארק דבר כמעט על הגרמנים למעט העובדה שהם קיימים, יש הרבה מאוד מהם והם כיתרו את דיוויזיה 106. למזלו, גם הגרמנים הסתבכו בפקקי תנועה בעודו מארגן את ההגנה כמיטב יכולתו, וגם הם לא ידעו כמעט דבר עליו: בתנאי הראות הגרועים וערפל הקרב, לאף אחד מהצדדים לא היה מושג מה סדר הכוחות של הצד השני. ובעוד האמריקנים ידעו כי הגרמנים רבים מהם, הגרמנים לא ידעו שכלל הכוחות בסן וית' וסביבותיה באותו זמן מונים כ-2500 חיילים בלבד, אך ידעו כי כדי לתמרן במהירות בשטח ההררי הם חייבים ללכוד את סן וית'.

[מערכי ההגנה על סן וית' – סכמה, מקור – צבא ארה"ב]

קלארק ואנשיו פיצו על הנחיתות הכמותית ביוזמה והתקפיות מתמידות. הדבר, יחד עם רוח הלחימה של צוות קרב B של גנרל וויליאם הוג מדיביזיית שריון 9 האמריקנית בגזרה סמוכה, גרמו לכך שהגרמנים חשבו כי בפניהם כוח גדול הרבה יותר. עשרים שנה לאחר הקרב שאל קלארק את מנטויפל, מפקד ארמיה 5 הגרמנית "למה לכל הרוחות, כשהיו לי רק 2,500 איש ב-17 בדצמבר לא ביצעתם התקפה חזיתית חזקה ומחצתם אותי?" מנטויפל השיב כי ""חשבנו שעמדנו בפני דיביזיה, אולי גייס שלם... כל פעם שהתקדמנו לעמדותיכם, נתקלנו בשריון. הדיווחים [המודיעיניים] המקדימים שלנו אמרו שלא יהיה שריון בדרכנו. כשאתה מופתע בצורה כזו, אתה נהיה זהיר". היוזמה האמריקנית שימשה כמכפיל כוח וקנתה זמן יקר להגנה. בנוסף, היא שיבשה את ההתקדמות הגרמנית בצורה נרחבת: הנאצים לא היו מסוגלים להשתמש בכביש העובר דרך העיירה, ולכן נאלצו להשתמש בדרכים עוקפות – דבר שהוביל לפקקי תנועה עצומים ולכך שיחידות שונות התחרו זו בזו על המעבר. ארמיות 5 ו-6 הגרמניות לא היו מסוגלות לחבור זו לזו בשל הטריז האמריקני בסן-וית, וכתוצאה מכל זה – נפגע קשות לוח הזמנים הגרמני לרוחב הגזרה, לא רק באזור סן-וית'.

[שרטוט של ההתקפות הגרמניות לכיוון סן וית']

קלארק, לדבריו, הבין זאת היטב: הוא ניתח את השטח והגיע למסקנה שהיעד הגרמני יהיה בעורף, כלומר שהגרמנים ינסו לבצע הבקעה עמוקה מסגנון 1940, והעיירה היא רק שטח מפתח בדרך לשם; לכן החליט להשהות תוך גביית מחיר כבד ככל האפשר מהגרמנים. כפי שסיפר מאוחר יותר איבוד שטח איטי, "קילומטר או משהו כזה ליום" תוך שימור כוחו היה מבחינתו ניצחון, בעוד שמבחינת הגרמנים התקדמות איטית במקום תנועת-הבזק שתכננו הייתה אסון, כי שיבשה את כל תכניתם. לצורך כך השתמש בשריון שלו ככוח משהה, ופיזר כוחות קטנים סביב הצירים ובנקודות מפתח, עם הוראות לעכב את הגרמנים ככל האפשר ואז לסגת למתחמי ההגנה העיקריים. לעזרתו באה העובדה שהגרמנים החליטו לא רק לכתר את דיביזיה 106 אלא להכניעה בהקדם. הדבר הסיט משאבים מסן-וית, ופקקי התנועה האדירים שהוזכרו לעיל מנעו הגעת חלק מהעתודות הגרמניות עד ה-20 בדצמבר. בינתיים הגרמנים ביצעו התקפות גישוש במטרה למצוא חור במערכים האמריקניים, אולם השימוש האמריקני בטנקים ושריוניות ככוחות הגנה ניידים לצד כוחות החי"ר הבטיח כי לא ימצאו כזו והסב להם אבדות כבדות.

שני הצדדים הפעילו כוחות חי"ר ושריון יחד, ומבחינה טכנית היה לגרמנים יתרון, שכן עוצמת האש, הטווח והמיגון של הטנקים שלהם עלו על אלה של האמריקנים; אולם הטנקים האמריקנים היו זריזים יותר, ובתוואי השטח הסגור של הלחימה ההררית, יכלו האמריקנים לנצל את השטח כדי לפגוע בטנקים גרמניים מטווח קצר יחסית. חלק מהיחידות הגרמניות היו לא מיומנות, בשל האבדות הכבדות במלחמה, וכתוצאה מכך לא תמיד פעלו הרגלים והשריון ביעילות. מולם, האמריקנים בדרך-כלל הצליחו לשלב את הניידות של הטנקים עם אחזקת השטח של הרגלים, וכל זה בסיוע ארטילרי צמוד ויעיל הרבה יותר משל הגרמנים – גם בשיטות ההפעלה וגם בהמצאה החדשה והקטלנית, מרעומי קרבה. ב-19 בדצמבר הגיעו הגרמנים סמוך ממש לעיירה, ולמחרת הגיעה כאמור עתודת השריון שלהם כדי לחזק את המתקפה, אך ההתקפה התעכבה עוד יממה בשל מזג אויר קשה.

בנקודה זו ברור היה לאמריקנים שאי אפשר יהיה להחזיק בסן-וית' לאורך זמן: היא הפכה בליטה בקווים הגרמניים, תגבורות התקשו להגיע, וכח גרמני השמיד זמן מה קודם לכן את רוב הלוגיסטיקה של צוות הקרב של הוג, דרומית לעיירה. גם על סן וית' איימה עתה סכנת כיתור, במיוחד מצד הכוחות הגרמניים מצפון וצפון-מערב לעיירה, שאיימו על נתיבי הנסיגה. הגרמנים היו נחושים לכבוש את העיירה בשל העובדה כי הנסיונות לעוקפה לקראת ליל ה-21 בדצמבר תקפו הגרמנים בצורה מתואמת ובקנה מידה נרחב - ריכוזי שריון (כולל כגדוד של טנקי 'טיגר' האימתניים) מלווים בכוחות רגליים, ולפניהם והרעשה ארטילרית כבדה. הם הצליחו לפרוץ את קווי האמריקנים בשלושה מקומות. קלארק הגיע למסקנה שכבר אי אפשר להגן על העיירה ונסוג בצורה מסודרת לעמדות הגנה ממערב לה, למרות המצב הקשה, המורל האמריקני נותר גבוה בזכות מנהיגותו של קלארק והכפופים לו. בליל הנסיגה הגיע לסן-וית' סמל שפיקד על כוח בן 46 חיילים, שרידי כוח סיור שנלחם עם הגרמנים ממזרח לעיירה מז 17 בדצמבר, ודרש לדבר עם קלארק אישית. הוא הסביר שהוא ואנשיו אינם רוצים לסגת, ויעשו זאת רק אם באמת המפקד עצמו הורה על כך (ואכן, קלארק הורה על כך והסמל ואנשיו נסוגו). בהגיעם לסן-וית' מיהרו הגרמנים, שכוחותיהם סבלו באותו זמן תדיר ממחסור במזון וציוד, להתחיל בביזה של הציוד שהאמריקנים לא היו יכולים לפנות, וכך יצרו פקק תנועה והתעכבו ברדיפה אחרי האמריקנים.

כוחותיו של קלארק, למרות שהיו כמעט-מכותרים והתחמושת הארטילרית שלהם כמעט אזלה, המשיכו לעכב את הגרמנים ולחסום את הצירים למשך יום נוסף, תוך תקווה כי יהיה ניתן לתספקם מן האוויר ודרך הצירים המועטים אל העורף. למזלם הגדול, הגם שלא היה ניתן להחזיק בעמדה בה היו לאורך זמן, ב-22 בדצמבר הצליחה שיירת אספקה עם 90 משאיות ו-5000 פגזי ארטילריה להגיע אל הכוח, לאחר מסע ממושך ומסוכן בדרכים צדדיות. עתה היתה לכוח שוב יכולת לחפות על עצמו באש, והדלק שהגיע במשאיות והמקום שהתפנה בהן לנשיאת חיילים היו עתידים לתרום תרומה משמעותית לנסיגה. באותו יום הורה מפקד כוחות היבשה של בעלות הברית, הפילדמרשל הבריטי ברנרד מונטגומרי לדיביזיה 7 כולה לסגת: "עמדתם במשימה – המשימה בוצעה היטב – זמן לסגת", אך תחילה קשה היה לראות כיצד יצליח כוחו של קלארק להבקיע מהכיתור הכמעט-מוחלט בו היה נתון: מזג האוויר היה רע והקרקע בוצית, וכלי הרכב היו מתקשים לנוע. אולם בליל ה-22 בדצמבר הגיעה רוח קפואה מהמזרח (היא כונתה, באופן הולם, רוח 'רוסית'), והקרקע קפאה לגמרי. קלארק דיווח למפקדו כי 'נס קרה' וכוחותיו שלו ושל הוג, יחד עם כל נספחיהם – ארטילריה, הנדסה, משטרה צבאית, וכן חיילים מחיילים שונים שהחליטו שלא לסגת עם יחידותיהם אלא לעמוד ולהילחם – נסוגו דרך 'מסדרון' שפתחה עבורם הדיביזיה המוטסת 82, שנשלחה לאזור עם פרוץ הקרבות.

בקרב על סן וית' וסביבותיה ספגו הכוחות האמריקנים כ־3,400 נפגעים, איבדו 88 טנקים ו-25 שריוניות סיור; חלק מהכלים ננטשו בנסיגה ולא אבדו בידי אוייב. האבדות הגרמניות היו כנראה גבוהות יותר. הגנת סן וית' עיכבה את הגרמנים בכמה ימים קריטיים: במקום לעבור דרכה ב-17 בחודש ולמהר הלאה, ביזבזה ארמיה 5 זמן רב. ההגנה בסן וית' מוססה את ההתקדמות הגרמנית, ולא רק בציר המרכזי: המאמץ לכבוש את העיירה וחסימת הצירים הגבילו את יכולת הגרמנים לשנע כוחות בגזרות הסמוכות כדי להאיץ את ההתקדמות או לחלץ את הכוח הקדומני של ארמיה 6, שהסתבך בצרות ולבסוף הושמד. כאשר נפלה סן וית' כבר היו תגבורות אמריקניות בדרך, והדיביזיה המוטסת 101 הקימה מערך הגנה חזק סביב צומת הדרכים החשובה בבאסטון, ושם חסמה את הגרמנים בקרב מפורסם עד להגעתם של כוחות משוריינים להתקפת-נגד. הקרב על סן וית' הדגים שוב את חשיבות ניצול השטח בלחימה הררית, את החשיבות שבניהול קרב משולב, ואת החשיבות של פיקוד ומנהיגות. כאשר הדיביזיה ה-106 האמריקנית בחרה תא שטח לא מתאים להגנה, היא נוטרלה לחלוטין, כותרה ונאלצה להיכנע בלא שתשפיע כלל על הלחימה.

ואילו הכוחות סביב סן-וית' ניצלו את העובדה שמספר צירי ההגעה הזמינים בשטח הררי מוגבל, כדי למקד את מאמצי ההגנה המצומצמים שלהם בצירי התנועה ההכרחיים לגרמנים, ואת שליטתם בצירים כדי לאפשר העברה מהירה של כוחות הגנה מגזרה לגזרה. ואילו הגרמנים התמקדו תחילה במטרה הקורצת – דיביזיה אמריקנית מכותרת – במקום במטרה ההכרחית להמשך התנועה, וכך נתנו לאמריקנים זמן כדי לבצר את ההתקפה. כשלון הגרמנים בניתוח השטח ובהבנה כי הם חייבים לכבוש את סן וית' הרבה יותר משהם צריכים להכניע יחידה אמריקנית זו או אחרת הוביל לעיכובים קריטיים ולאובדן היוזמה. השליטה המהירה בנקודות מפתח להעברת כוחות קריטית במיוחד בשטח מוגבל תנועה כדוגמת שטח הררי; הגרמנים החמיצו את ההזדמנות, למרות עליונותם בכוח ולפעמים גם בציוד. הכוחות האמריקנים הקטנים ולפעמים הלא-מיומנים בכל זאת הצליחו להפעיל ביעילות את כל החילות כדי לשלב בין החוזקות; הגרמנים נדרשו לזמן רב יותר כדי לרכז את כוחם ולהפעיל התקפה מרוכזת ומשולבת נגד סן וית'.

הפיקוד האמריקני ונוכחותם של המפקדים הבכירים בנקודות הקריטיות – החל מקלארק המפלס דרך לכוחותיו דרך הפקקים וכלה בקצינים המובילים את יחידותיהם ללא הפסקה - הובילו לכך שגם בלחימת השהיה המורל האמריקני נותר גבוה, והלחימה לא הפכה לנסיגה מבוהלת גם מול איום השמדה. ואילו הגרמנים, הגם שהפיקוד הקרבי שלהם היה טוב בדרך כלל, לא הצליחו להשליט משמעת בנקודה קריטית – הנקודה שבה היו החיילים צריכים לדחוף את עצמם עוד קצת, ובמקום ליהנות מהאספקה להמשיך את המתקפה עד להבסת האמריקנים. הסיכום הטוב ביותר נכתב אחרי המלחמה בידי מנטויפל עצמו: "פעולות ההשהיה היוצאות מן הכלל מסביב לסן וית' היו מכריעות לתנועה של חיילי ולזו של ארמיית השריון 6 של האס.אס. גם כן! במובן זה, הקרב על סן. וית' היה בעל משמעויות הרות-גורל לשתי הארמיות – ולכל המתקפה הגרמנית".