קרבות בכף היד: הנסיגה ממאגר צ'וסין

מלחמת קוריאה שהתרחשה בין השנים 1953-1950 התאפיינה בהתקדמויות מהירות ובתבוסות מוחצות. תחילה הצליחה קוריאה הצפונית, שפתחה במלחמה ביוני 1950, להדוף את כוחות קוריאה הדרומית ואת כוחות האו"ם (ברובם המוחלט של ארצות־הברית, אך תחת הרשאת האו"ם) שבאו לסייע, עד שהצפוניים כבשו כמעט את כל קוריאה הדרומית, למעט מובלעת מסביב לנמל פוסאן. בספטמבר 1950 הפכו האמריקנים את הקערה, הנחיתו כוחות באינצ'ון, עמוק מאחורי קווי קוריאה הצפונית, ויחד עם מתקפת־נגד מכיוון פוסאן גרמו לחיילי קוריאה הצפונית לפתוח בנסיגה מהירה. כוחות האו"ם חצו את הגבול הקודם (קו הרוחב 38), והחלו בכיבוש מהיר של קוריאה הצפונית עד שהגיעו לעמק הנהר יאלו, סמוך לנהר שסימן את הגבול בין קוריאה הצפונית וסין.

אז התהפך המצב שוב, כאשר סין - שחששה מהתקדמות אמריקנית ולא רצתה בתבוסה מוחלטת של קוריאה הצפונית - התערבה במלחמה. תחילה באופן סמוי באוקטובר 1950, ולאחר מכן במתקפת־נגד אדירה בסוף נובמבר אותה שנה. הכוחות האמריקניים נהדפו שוב חזרה אל קוריאה הדרומית, ואזורים נרחבים, כמו עיר הבירה סיאול, נפלו שוב בידי חיילי קוריאה הצפונית. בעת שבה פתחו הסינים בהתקפה, התקדם גיס 10 האמריקני, בפיקוד גנרל אדוארד אלמונד, בקוריאה הצפונית סמוך לאגם המלאכותי צ'וסין (צ'אנגג'ין בקוריאנית), במטרה לנתק ציר אספקה מרכזי. זאת במסגרת מתקפה גדולה של מפקד הכוחות בקוריאה, גנרל דגלאס מקארתור, שנודעה באופן לא רשמי בשם "מתקפת הביתה עד כריסמס", לנוכח האמונה כי האמריקנים יביסו במהירות את קוריאה הצפונית ויסיימו את המלחמה.

ואולם סין חששה מתוצאה כזאת, וכוחותיה כבר החלו להסתנן לקוריאה באוקטובר במטרה לתקוף את האמריקנים. ב־24 בנובמבר 1950 יצאה מתקפתו של מקארתור לדרכה, אולם כבר בתוך יומיים הותקלו הכוחות האמריקניים: בעודם מתקדמים ספגו האמריקנים בהפתעה מוחלטת מתקפת־נגד מקבילה, שנועדה לא רק לבלום אותם כי אם לנתק את הכוחות המתקדמים. מקארתור נאלץ להפסיק את ההתקפה ולהורות על נסיגה כללית. אחת היחידות המרכזיות של גיס 10 הייתה דיוויזיית הנחתים הראשונה, בפיקוד מייג'ור גנרל אוליבר סמית'. דיוויזיה זאת וכוחות נוספים, החשוב בהם צק"ח חי"ר 31 האמריקני, נועדו להתקדם במהירות האפשרית עד לנהר יאלו בגבול עם סין. ואולם סמית' חשש מהתקפה סינית, בניגוד לדעת מפקד הגיס, גנרל אדוארד ('נד') אלמונד. זה האחרון חשב שסמית' זהיר מדי ונעדר תעוזה. סמית' האט בכוונה את התקדמותו ככל שיכול היה, ובדרכו הכין נקודות אספקה ומנחתים שיסייעו לו הן בהתקדמות סדורה והן בנסיגה אם יהיה צורך. 

שטח ומזג אוויר

מאגר צ'וסין משתרע בין רכסי הרים. את המאגר סבבו דרכי עפר או כביש (תלוי במקום), כולם נשלטים לחלוטין מהגבעות או ההרים הצמודים אליהם, לעיתים קרובות תלולים. כמעט שאין מישורים מסביב לאגם - למעט באזור אחד, העיירה צ'אנגג'ין של היום (אז היישוב הקטן האגרו-רי), שם יש רוחב של קילומטרים ספורים ושטח שטוח מספיק שבו ניתן היה לסלול מסלול למטוסים. בשאר האזור השטח הנמוך סביב לצירים הוא בין עשרות מטרים עד כמה מאות מטרים, במקרה הטוב - דבר שנותן עדיפות ללחימת חי"ר ומגביל מאוד תמרון משוריין. ההרים והגבעות הקרובים למקומות היישוב המועטים היו מעובדים בדרך כלל בטרסות, אך רוב ההרים היו מיוערים או חשופים. כביש בודד בן כ־125 ק"מ שעבר סמוך למסילת רכבת צרה חיבר את אזור היישוב הגארו־רי לעיר הנמל הונגנאם. כביש זה היה באיכות נמוכה, התפתל בין עליות וירידות חדות בהרים, ובחלקו לא היה יותר מדרך חד־מסלולית לא סלולה.

יש כמה מעברים חיוניים העוברים בשטח נשלט. במקום אחד, מעבר פונצ'ילין, עברה הדרך על גשר צר מעל תהום. קולונל סמית', מפקד דיוויזיה 1 של הנחתים האמריקניים, כינה לימים את האזור: "שטח שאפילו ג'ינג'יס חאן לא היה רוצה לעבור בו". בזמן הלחימה היה מזג האוויר בקוריאה קר באופן מיוחד. הטמפרטורות הגיעו בלילה, לפי אחת ההערכות, למינוס 35 מעלות צלזיוס. הדרכים היו מכוסות קרח והקרקע קפואה. דבר זה הקשה כמובן על התנועה ועל ההתחפרות להגנה, קל וחומר על הסכנות לחיילים ועל הקושי לתפעל ציוד ולהילחם בקור כזה.

המאגר עצמו היה קפוא ומכוסה קרח עבה, שאִפשר לאנשים ללכת עליו. התוכניות האמריקניות והסיניות משימתו של גיס 10 האמריקני הייתה להתקדם לאורך הצירים סמוך למאגר, בהנחה שצפויה התנגדות קלה יחסית. מפקד הגיס תכנן לנוע בעיקר ממערב למאגר, בעוד שכוח קטן יותר נע בצידו המזרחי של המאגר לאבטחה. המטרה הייתה להתקדם לעבר נתיב האספקה החשוב מסין (כיום אוטוסטרדה לאומית 65 בקוריאה הצפונית) ולנתק אותו. מוקדם יותר באותו חודש נסוג כוח סיני על הכביש צפונה לכיוון מאגר צ'וסין, לאחר שספג אבדות כבדות מידי דיוויזיית הנחתים 1, והדבר חיזק את התחושה האמריקנית כי אין ביכולת הלוחמים מקוריאה הצפונית ומסין להפריע להתקדמות האמריקנית. המודיעין האמריקני נכשל לזהות את הפריסה הסינית, שהתבססה בעיקר על רגלים ופחות על ציוד כבד. בשלב זה היה גיס 10 האמריקני פרוס על פני כ־600 ק"מ, כלומר בהיערכות דלילה מאוד. הסינים קיוו לפתות את האמריקנים להתקדם בשטח הקשה לכיוון מאגר צ'וסין, שם יתקשו לתמרן ויהיו חשופים להתקפה משטחים שולטים, ולצורך שם החלו להיערך כשבוע לפני כן.

התוכנית של ארמייה 9 הסינית, בפיקוד גנרל סוֹנְג שִילוּן, הייתה לתקוף את הכוחות האמריקניים הקדומניים משני עברי האגם, דבר שיוביל את האמריקנים לקדם כוחות כדי לעזור לכוחות הנצורים מלפנים. לאחר שיעשו זאת, כך לפי התוכנית, תנתק ארמייה 9 הסינית את הציר המוביל לעורף האמריקני ותשמיד אותו. התוכנית סבלה מהיעדר מודיעין, ועל כן לא העריכה נכון את עוצמתה של דיוויזיית הנחתים 1, או את החשיבות של האגרו-רי - שם הקימו הנחתים מאגר אספקה והיו עסוקים בהכשרת מנחת למטוסי תובלה. כמו כן, הסינים לא ריכזו מאמץ מספק נגד נקודת התורפה העיקרית - הכביש בין האגרו-רי להונגנאם. אמנם ההגעה אליו הייתה קשה, אולם בלעדיו לא הייתה לאמריקנים תקווה.

סדר הכוחות

לרשות האמריקנים עמדו במהלך הקרב כ־30 אלף איש, מהם כ־25 אלף מדיוויזיית הנחתים 1 והשאר מיחידות שכנות כמו צק"ח 31 מדיוויזיית רגלים 7 של צבא ארצות־הברית וכ-2,500-3,500 כוחות מסופחים מצבא קוריאה הדרומית, ובהמשך גם גדוד קומנדו בריטי. נוסף על כך עמד לרשותם סיוע אווירי מסיבי הן מטייסות התקיפה של המרינס, והן מנושאות מטוסים של צי ארצות־הברית. כמו כן עמד לרשותם סיוע במטוסי תובלה.

הסינים היו עדיפים בכוח אדם, אך נחותים בכוח אש. עמדו לרשותם לפחות 60 אלף לוחמים, ויש סוברים שיותר מכך, אך לא היה להם סיוע אווירי והארמייה התשיעית הסינית נאלצה לזנוח את הארטילריה שלה מאחור. נוסף על כך, לסינים היה מחסור בציוד חורף. הקושי הלוגיסטי פגע ברציפות ובהמשכיות הסינית: כיוון שחייליהם סחבו את כל הציוד על הגב, דיוויזיה סינית ממוצעת לא יכולה הייתה לתקוף במשך כמה ימים ברצף, והייתה אמורה להיות מוחלפת לצורך הצטיידות מחדש לאחר זמן לחימה קצר (דבר שלא היה עתיד להתרחש במערכה), או שכשירותה הייתה יורדת במהירות.

התקפה מול התקפה

בלילה שבין 26–27 בנובמבר 1950 יצאו הסינים להתקפה על הכוחות האמריקניים. שני גייסות תקפו ממזרח למאגר וממערבו, וכן את מפקדת דיוויזיה 1 בהגארו-רי והצירים המקשרים בין הכוחות. תחילה לא הבינו האמריקנים כי הם נתקלים בהתקפת־נגד מסיבית. מפקד גיס 10 האמריקני, גנרל אלמונד, ביקר במערך של צק"ח 31 ואמר לחייליו כי האויב מולם הוא רק: "שאריות של דיוויזיות סיניות הבורחות צפונה", כלומר פעולות השהיה. "אנחנו עוד מתקיפים והולכים כל הדרך לנהר יאלו. אל תיתנו לקבוצה של כובסים סינים לעצור אתכם". דיוויזיית הנחתים 1 המשיכה לתקוף מערבה כמתוכנן, אך נתקלה בדיוויזיית הרגלים 89 הסינית ונעצרה. בליל 28/27 בנובמבר תקפו שלושה רג'ימנטים מדיוויזיה 79 הסינית את הנחתים סמוך ליודאם־ני, בעוד דיוויזיה 89 נמצאת בעמדות הבלימה שלה. המתקפה הסינית נבלמה בלחימה קשה פנים־אל־פנים. פלוגת נחתים מוגברת שכללה כ־240 איש תפסה עמדה על גבעה ליד סינהונג-ני בדרך בין יודאם-ני להאגרו־רי, סמוך למעבר חיוני, ועתידה הייתה להחזיק בה חמישה ימים בכוחות עצמה. זאת בעזרת סיוע ארטילרי ואווירי, מול כוחות גדולים בהרבה (לפחות 1,400 איש) מדיוויזיית רגלים 59 הסינית.

הקרב התנהל בטווחים כה קצרים, עד שאחד החיילים, הקטור קאפראטה (שזכה במדליית הכבוד של הקונגרס על גבורתו בקרב), השתמש באת החפירה שלו כדי לחבוט ברימונים שהעיפו הלוחמים הסינים לעברו. כאשר הבינו הסינים כי עיקר דיוויזיה 1 של הנחתים נמצא ביודאם-ני ולא רק כוחות קדומניים קטנים, הותירו אותה מכותרת והתמקדו בתקיפת האגרו-רי וסינהונג-ני. צק"ח 31 המוקטן (גדוד אחד היה מדרום, בקוטו-רי) הדף התקפות סיניות על־אוגדתיות בעזרת סיוע אווירי וארטילרי. בערפל הקרב לא היה ברור לצק"ח מי תוקף אותו או היכן נמצאות העמדות הסיניות. הסינים ניתקו את הצק"ח מעורפו, ובתקרית אחת נהרג מפקד הצק"ח כאשר חשב שכוח שמגיע מכיוון האגרו-רי הוא התגבורת שלה חיכה, בעוד שהיו אלה כוחות סיניים. באופן כללי, הסינים לא תקפו ב"גלים אנושיים", בניגוד למיתוס, אלא בקבוצות בגודל של מחלקה עד פלוגה שהשתדלו להתקרב ככל יכולתן לאמריקנים - ככל כנראה כדי למנוע מהאחרונים לפגוע בהם באש ארטילרית ואווירית. מאותה סיבה העדיפו התקפות לילה. לאמריקנים היו מטוסי תקיפת לילה, אולם בכמות קטנה יחסית וברוב המקרים לא יעילים במיוחד.

רמת המשמעת הסינית הייתה טובה גם היא: טייס אמריקני סיפר כי גם במהלך יעפי צליפה והפצצה שביצע לא זזו החיילים הסינים ממקומם, וכך היה קשה לאתר אותם. תנאי הקור הקשים היכו בשני הצדדים הלוחמים: כמה חיילים קפאו למוות בשוחותיהם, והפעלת נשק וציוד הפכה קשה מאוד. טיפול בפצועים היה כמעט בלתי אפשרי, שכן הקור העז הקפיא עירויים ומנות דם ואפילו גזירת בגד לצורך טיפול יכולה הייתה להוביל לכוויית קור, לנמק ולמוות. ואולם בידי האמריקנים בבסיסיהם המרכזיים היה יתרון אדיר: אוהלים עם תנור מרכזי, שאפשרו לחיילים שלא היו תחת אש ישירה להתחמם. הסינים, לעומתם, היו חשופים לקור ללא הפסק.

התארגנות לנסיגה

בסוף נובמבר כבר היו כל כוחות האו"ם בקוריאה בנסיגה כוללת, אך דיוויזיה 1 של הנחתים כבר הייתה מנותקת. במצב זה ניסתה הדיוויזיה לרכז את כוחותיה לקראת פריצה, והסיגה את הכוחות הקדמיים חזרה למערך האוגדתי בהגארו-רי. רוב הלחימה הייתה באופן רגלי בשל הקושי לפרוס טנקים, אולם לעיתים נעשה בהם שימוש כאשר הובילו את הכוחות וסיפקו סיוע אש קרוב מאוד. גם מטוסי הנחתים והצי ביצעו גיחות רבות לסיוע קרוב. כל הצדדים לחמו במסירות, אך לאחר כמה יממות של לחימה, ב־4 בדצמבר 1950, הצליחו הנחתים האמריקנים לסגת מיודאם-ני אל הגארו-רי, והשמידו למעשה את דיוויזיית הרגלים 59 הסינית בדרכם. הגארו-רי ספגה כמה ימי לחימה קשים קודם לכן. היא הייתה מוגנת בדלילות באופן יחסי, ושני רג'ימנטים סינים תקפו אותה בלילה של 28 בנובמבר, כשמולם ניצבים בעמדות הגנה כל החיילים האמריקנים כמעט, כולל הלא־קרביים ביניהם שאורגנו בחופזה ביחידות לוחמות. ואולם למרות הצלחה ראשונית בפריצת הקו, נבלמו הסינים - במיוחד בגלל שחייליהם הרעבים וחסרי הציוד החלו לבזוז את הציוד האמריקני במקום להמשיך בהתקפה.

התקפות אוויר של המרינס מנעו מהסינים לפתוח בהתקפה נוספת בליל המחרת. באותו יום יצא כוח תגבורת בפיקוד מג"ד הקומנדו הבריטי המסופח לנחתים, מעמדתו בקוטו-רי שכ־20 ק"מ מדרום, ולחם את דרכו לתגבור המתחם בהגארו-רי; הוא ספג כ־30% נפגעים וחלקו נותק ונאלץ לסגת חזרה. למרות זאת הצליח החוד להבקיע, ו־300 לוחמים הצטרפו ככוח להגנה על מפקדת הדיוויזיה. ב־1 בדצמבר סיימו האמריקנים להכשיר את המנחת למטוסי התובלה, במקביל ללחימה מתמשכת עם הסינים ולניסיונות כושלים לכבוש מהם חזרה את השטחים השולטים. הדבר אִפשר לאמריקנים להביא אספקה ולפנות נפגעים, עניין שהקל על המורל ועל היכולת בהמשך לבצע נסיגה. מנגד, במהלך הקרבות נשחקה דיוויזיה 58 הסינית שתקפה את הגארו-רי, ופסקה מלהיות יחידה מבצעית. בניגוד לנסיגה המוצלחת מיודאם-ני, צק"ח 31 ממזרח למאגר לא הצליח לסגת. הוא עמד תחת התקפות רצופות וספג אבדות רבות: מתוך כ־2,500 חיילים אמריקנים וקוריאנים שהיו הצק"ח, 500 דרשו פינוי, זאת בתוספת להרוגים רבים. רק ב־1 בדצמבר קיבל הצק"ח פקודה לסגת להגארו-רי, ברגע שמזג האוויר אִפשר סיוע אווירי (שתקף בטעות גם את האמריקנים, ושיבש את הנסיגה). הכוח פרץ בלחימה חסימה סינית אך מפקדו השני נהרג בלחימה, ושאריות הצק"ח כבר לא הצליחו לפרוץ חסימה שנייה, קילומטרים ספורים מהגארו-רי. עם רדת הלילה לא נותר חיפוי אווירי או כל כוח קרקעי בסביבה שיכול היה לעזור. זאת מפני שכוח שריון אמריקני שהיה ממוקם סמוך יחסית, מצידה השני של החסימה הסינית (ויכול היה לתקוף אותה כדי להקל על הצק"ח), קיבל יום קודם לכן הוראה לסגת למתחם העיקרי. תחת הלחץ הסיני התפורר הצק"ח. לא מעט פצועים שהובלו במשאיות נהרגו כאשר הסינים תקפו את השיירה וזרקו רימוני זרחן לתוך המשאיות. רוב השורדים (בין 1,500-1,000 לוחמים) הצליחו להימלט, לעקוף כפרטים את החסימה ולהגיע להגארו-רי, או שחולצו בידי פטרולים של המרינס למחרת; חלק מן השבויים אף שוחררו בידי הסינים. הצק"ח איבד בלחימה אלף לוחמים לפחות, וכאלף פצועים. קצת פחות מארבע-מאות מהשורדים הגיעו להגארו-רי במצב לחימה, ואורגנו לגדוד מאולתר. הסינים ספגו אבדות רבות בהרבה - לפי המניין הרשמי שלהם עמד המספר על 4,300 הרוגים ופצועים. בשלב זה התרכזו עיקר כוחות דיוויזיה 1 של הנחתים בהגארו-רי, והיו צריכים לפרוץ את דרכם לאורך הכביש המפותל שנשלט על־ידי האויב. מפקד הדיוויזיה גנרל סמית' הצהיר כי: "נסיגה? לעזאזל, לא. אנחנו לא נסוגים, אנחנו תוקפים בכיוון אחר", והדבר ביטא היטב את תפיסת הפעולה של הכוחות האמריקניים ליד צ'וסין. אך האתגר היה קשה: אי אפשר היה לחלץ את כלל הפצועים וההרוגים דרך האוויר, מזג האוויר ירד מתחת לשלושים מעלות בלילה, וכל עיכוב בפינוי יכול היה להיות קטלני אפילו לבריאים. הקור היה כה גרוע, עד שבפעם אחת הציתו כמה נחתים קרון רכבת עשוי עץ כדי להתחמם.

הכוח העיקרי פורץ החוצה

ב־6 בדצמבר החלו כוחות האו"ם בפריצה דרומה. הפצועים הושמו בשקי שינה, המתים הועמסו על משאיות ולמזלם של האמריקנים היו להם כמויות גדולות של סוכריות טופי שהוצנחו בטעות כמה ימים קודם, כתוצאה מטעות בפענוח שדר. אלה התגלו לא רק כאנרגיה זמינה בכל טמפרטורה כי אם גם, בתנאי הקיפאון, כחומר מאולתר לתיקון סדקים במנוע ובעיות מכניות אחרות, שהתרחשו בקצב מואץ. תנאי מזג האוויר המשיכו לפגוע בכל הכוחות, ולא מעט חיילים משני הצדדים ספגו כוויות קור ואפילו קפאו למוות. הנסיגה התבצעה תוך לחימה מתמדת. האמריקנים נאלצו להדוף שתי דיוויזיות סיניות טריות (76 ו־77), שהגיעו לאזור ותקפו ממזרח, ובמקביל תקפה חטיבת נחתים אמריקנית דרומה על הרכסים כדי להשתלט על השטחים השולטים ולפתוח את הציר לקוטו־רי. לחימה עזה ביום ובלילה, בסיוע מטוסי תקיפת לילה של חיל הנחתים (שהפעם הצליחו לעשות את עבודתם), אפשרה לכוחות האמריקניים להגיע לקוטו־רי ב־7 בדצמבר.

במקביל ערכו הסינים מאמץ אחרון כדי לחסום את הכוחות הנסוגים ולהשמיד אותם, באמצעות מתקפה בת שלושה גייסות. בפועל שני גייסות לא הצליחו, בשל מגבלות שטח וזמן, להגיע לעורף האמריקני, ומהגיס השלישי נותרו רק שתי דיוויזיות שחוקות לנוכח האבדות הקשות שספגו הסינים בכל מתקפותיהם, המצליחות והכושלות כאחד. עם זאת, הסינים פוצצו כמה ימים קודם לכן את גשר רכבת החיוני במעבר פונצ'ילין, יצרו כך פער של שמונה מטרים בערך על פני תהום לא עבירה, ותפסו שטחים שולטים על המעבר; מתקפה של המרינס סילקה אותם משם, ומתקפה שנייה לכיוון שרידי גשר הרכבת מצאה חיילים סינים קפואים למוות בשוחותיהם (אחרים, מן הסתם, נמלטו). לו הייתה לסינים יכולת לשלוט על הגשר ההרוס, לא הייתה לכוחות האו"ם שום דרך להילחץ מן המכשול. 

חיילי האו"ם הצטברו בדרך ההררית לפני הגשר, והיו מטרה קלה, צפופה וחסרת יכולת תמרון. ואולם הצלחתם של האמריקנים לכבוש חזרה את הגבעות השולטות על המעבר, והאבדות הכבדות שספגו הסינים, פירושם היה שהמכשול לא נשלט באש ולכן היה רק מעכב ולא בולם. אמנם לכאורה לא הייתה לאמריקנים דרך לצאת מן המלכודת, אולם במעלל הנדסי יחיד במינו הצניחו האמריקנים תשעה חלקי גשר מן האוויר, כל אחד מהם 5.5 מטר אורכו וכ־1300 ק"ג משקלו. יחידות ההנדסה האמריקניות הובילו את החלקים אל התהום, הרכיבו אותם, גישרו על הפער והמשיכו לסגת. לסינים נותרו כה מעט חיילים בעמדות שולטות על הציר, עד שכבר לא היו יכולים לבצע שום התקפה רצינית. ב־11 בדצמבר בלילה הגיעו כוחות האו"ם למתחם שסביב עיר הנמל הונגנאם, משם היו עתידים להתפנות בדרך הים, יחד עם ציודם הכבד וכמאה אלף פליטים קוריאנים.

סך הכול ספגו כוחות גיס 10 האמריקני ונספחיהם 17,833 נפגעים (פצועים והרוגים יחד), מתוכם 7,338 נפגעי קור. ארמייה 9 הסינית ספגה 48,156 נפגעים - מהם 28,954 נפגעי קור. הקור הוכיח את עצמו שוב כגורם קריטי בקרב; ארמייה 9 לא הייתה כשירה לקרב למשך שלושה חודשים - מה שפגעה באופן קשה במאמץ ההתקפי הסיני, האט אותו וסייע בייצוב קו ההגנה של האמריקנים והקוריאנים הדרומיים. הסינים הצליחו לסלק את גיס 10 מקוריאה הצפונית, אולם לא רק שנכשלו במשימת השמדת דיוויזיית הנחתים 1, אלא שספגו כמעט פי 3 אבדות משהסבו ויכולתם המבצעית נפגעה קשות. אין ניצחון בנסיגה; אולם ההישג המבצעי של הכוחות האמריקניים, שהצליחו לשרוד מתקפת ענק ולסגת בצורה מסודרת, היה גדול. לא רק שדיוויזיה 1 ונספחיה הצליחו לסגת עם רוב ציודם, אלא שבדרכם הוציאו מכלל פעולה שמונה דיוויזיות סיניות.

סיכום קרב מאגר צ'וסין הוא אחת הדוגמאות הבולטות לקרב נסיגה מוצלח בתקופה המודרנית. במיוחד לנוכח העובדה שהתבצע בתנאים קשים במיוחד: בשטח הררי קשה עם ציר בודד ובתנאי מזג אוויר קשה. הקרב מדגיש את חשיבות המודיעין והתיאום. כישלונם של הסינים לכתר כוח קטן מהם נבע מהיעדר יכולתם - למרות שהיו בשטח שבוע לפני שהאמריקנים הגיעו אליו - להבין את הכוח העומד בפניהם. יתרונם של האמריקנים בכוח אש, בארטילריה, באימון עדיף ובסיוע אווירי תרם תרומה שאי אפשר להגזים בה להצלחתם לסגת, אולם גם בתנאים אלו לו היו הסינים מצליחים לרכז מאמץ על הכביש כדי למנוע בו כל תנועה - היו האמריקנים מתקשים לסגת. ההתקפות על הכוחות הקדומניים האמריקניים התגלו בדיעבד כמכשול בפני השגת היעד הסיני, שלא היה לתפוס שטח זה או אחר אלא להביס את כל הכוח האמריקני באזור. יעד זה היה מושג בצורה טובה יותר מהתמקדות בשטח החיוני לאויב, ולא בכוחותיו. היעדר המודיעין אצל הסינים גרם לאי־הבנת האויב האמריקני - דבר שהוביל להחמצת ההזדמנות שעמדה בפניהם ולאבדות כבדות במיוחד. היכולת האמריקנית להילחם גם בתנאים הקשים וגם כאשר הציוד הכזיב וקפא, נבעה במידה רבה מיכולתו של הפיקוד האמריקני. מפקדים הובילו את חייליהם ולחמו לצידם בתנאים הקשים, ומפקדים בכירים טסו גם במהלך הקרב לכוחות מנותקים. התעקשותו של גנרל סמית', מפקד דיוויזיה 1, כי הנסיגה שלו תתנהל כ"התקפה בכיוון אחר" מנעה ממנה להפוך לבריחה; ולבסוף, הקרב הדגיש את חשיבות השליטה באש על שטחי מפתח. עם שליטה באש, לא היה לאמריקנים סיכוי לעבור את מעבור פונצ'ילין החיוני. בלי שליטה באש, גם התהום לא הייתה מכשול בלתי עביר.