קרב ארסוף

לאחר שנכשל המצור על צור צלאח א־דין נסוג ורוב צבאו שוחרר לבתיהם. ב־1188 שחרר צלאח א־דין את המלך גי, שנשבה בקרב קרני חטין, וזה הגיע עם אשתו לצור. אולם הרוזן שפיקד על צור בהצלחה נגד התקפות צלאח א־דין, שהיה אחיו הצעיר של בעלה הראשון של אשתו של גי, סירב להכניסם לעיר. גי ואשתו חנו מחוץ לעיר וביקשו את עזרת האפיפיור. האפיפיור פרסם קול-קורא ברחבי אירופה למסע צלב שלישי.1 במהלך אביב וקיץ 1189 החלו להגיע למחנהו של גי צלבנים חדשים ושכירי חרב מאירופה. באוגוסט 1189 הוביל גי את צבאו החדש לעכו כדי לכובשה חזרה מידי המוסלמים. לאחר שנודע לצלאח א־דין שהצלבנים צרים על עכו, הוא אסף צבא והגיע להציל את העיר. הוא חנה מספר קילומטרים ממזרח למחנה-המצור של הצלבנים, אולם צבאו לא היה חזק מספיק כדי להסתער על צבא הצלבנים כדי להשמידו ומנגד, גם הצלבנים לא חשו עצמם חזקים מספיק כדי לתקוף אותו ולכן המשך המערכה התנהל כמצור על מצור. צבא הצלבנים המשיך לנסות לפרוץ לתוך העיר עכו ובאותה עת התגונן מפני התקפות של צבא צלאח א-דין שניסה להפריע לצלבנים.

במהלך שנתיים צרו גי וצבאו על עכו ובמהלך הזמן הזה הגיעו, בנוסף למתנדבים יחידים או קבוצות קטנות, גם צבאות של מספר מלכים אירופאים: מלך גרמניה (שהוא עצמו וגם בנו-יורשו מתו במסע, אבל הצבא הגרמני המשיך תחת פיקודו של הדוכס של אוסטריה), מלך צרפת ומלך אנגליה, ריצ'ארד, שהגיע ביוני 1191. כמו-כן הגיעו כוחות ימיים ממספר ערי-מדינה איטלקיות. צבאות אלה הביאו עמם גם חומרים לייצור ציוד פריצה – מגדלים-ניידים להתקרבות לראש החומה ומטולי-אבנים גדולים לקעקוע החומות. הגעת כוחות אלה היטה את מאזן העוצמה לטובת הצלבנים ובאמצע יולי הם פרצו את חומת העיר וכבשו אותה. מתחילתם היחסים בין מנהיגי הצלבנים היו מרובי מריבות, מאבקים על שררה ויוקרה והדברים הגיעו לשיא לאחר כיבוש עכו – הם רבו על חלוקת העיר והשלל הרב שנלקח בה ביניהם. בסופו של המאבק מלך צרפת ודוכס אוסטריה חזרו עם צבאותיהם חזרה לביתם וריצ'ארד מלך אנגליה הפך למצביא העליון של מסע הצלב.2 באוגוסט 1191 החליט ריצ'ארד לצעוד דרומה לעבר יפו, עיר-הנמל הבאה, כדי להקים בה בסיס-אספקה עורפי למסע לירושלים. גם צלאח א־דין הצעיד את צבאו דרומה במקביל לצבא הצלבנים. הצלבנים צעדו סמוך לחוף הים, בערך בתואי של כביש 2 היום, ואילו המוסלמים חצו את רכס הכרמל דרך ואדי מילכ ואחר-כך צעדו דרומה בערך בתואי של כביש 4 היום.

הצבאות היריבים

הצבאות היריבים היו מצוידים, מאורגנים ונלחמו כל אחד באופן זהה לאופן שצוידו, אורגנו ונלחמו בקרב קרני-חטין. לכן, התיאור להלן יתיחס רק למימדי הצבאות היריבים. הנתונים שהותירו לנו הכותבים בני התקופה מציגים גירסאות שונות למימדי הצבאות וכולן בלתי-אמינות לחלוטין – מאות-אלפי לוחמים. שתי סיבות מרכזיות פוסלות מספרים אלה: הראשונה, שרק במקרים נדירים מסוגלות היו המעצמות הגדולות ביותר של התקופה להעמיד צבאות גדולים כל כך וגם זאת רק קרוב לשטחן, בודאי לא בכוחות משלוח מעבר לים (במקרה של האירופאים) או מעבר למדבר (במקרה של המוסלמים); והשנייה, שלא היה סיכוי להאכיל ולהשקות כמות כזו של לוחמים וסוסים בארץ-ישראל של התקופה. חוקרים בני-ימינו נוטים להסכים לצלאח א-דין היה יתרון מספרי מסוים אבל מרדדים את המספרים המוצגים על-ידי כותבי התקופה בערך בעשירית:

* הצבא המוסלמי: 20,000 עד 30,000. מהם חצי עד שני-שלישים קשתים-רכובים, קבוצה קטנה של פרשים-משורינים והשאר רגלים, שגם רובם קשתים.

* הצבא הצלבני: 10,000 עד 20,000. מהם 2,000 עד 2,500 פרשים-משורינים.

כל אחד מהחוקרים מציג נימוקים שונים למספרים שהוא מעריך, אבל למעשה לא ניתן לדעת איזה מספרים קרובים יותר למציאות.

השטח

כיוון שמדובר באזור מוכר לקוראים רצוי לציין כמה נקודות של הבדל בין מאפייני השטח אז לבין מאפייני השטח היום. השטח היה כמעט ריק מישובים. פה ושם היו חוות או כפרים קטנטנים. היו מספר ערים מבוצרות שהגדולות בהן היו עכו ויפו ומספר ישובים מבוצרים קטנים יותר, למעשה מצודות עם כפרים צמודים כגון חיפה, קיסריה וארסוף. חלק גדול מהשטח היה מכוסה ביערות בעלי צפיפות עצים שונה ושיחים נמוכים. סביב כל נחל, ובמיוחד בקטעים הנמוכים שבין ההרים ממזרח ורכס הכורכר של מישור החוף ממערב, היו ביצות קטנות. היו מעט מאד גשרים וכדי לעבור את הנחלים צריך היה למצוא מעבורת טבעית (קטע של מים רדודים שאיפשר צליחת הנחל בהליכה) או לבנות גשר זמני. נתיבי התנועה היו כמה דרכי-עפר שנוצרו מתנועת האוכלוסייה בנתיבים הנוחים.

הקרב

מעכו עד נחל פולג

כאמור, צבא הצלבנים צעד לאורך החוף. מרחק ההליכה מעכו עד יפו הוא בערך 120 קילומטרים. ריצ'ארד למד את הלקחים מתבוסת הצלבנים בקרב קרני-חטין. הוא תכנן וניהל את המסע בזהירות: בכל יום צעד הצבא רק בשעות הבוקר עד שעלה חום היום וממקור מים אחד לזה שאחריו – בעיקר הנחלים הזורמים מהכרמל או מהשומרון לים. לפי כך, ההתקדמות היתה איטית מאד – צבא הצלבנים יצא מעכו ב־22 באוגוסט והגיע לנחל פולג ב־6 בספטמבר, כלומר: 17 ימים לצעוד את 90 הקילומטרים מעכו עד נחל פולג. היו ימים שצעדו בהם עד 10 קילומטרים או פחות, והיו ימים שנחו בהם בעוד סיירים בוחנים את הדרך לפנים. רוב הצי של צלאח א-דין נלכד או הושמד בקרב על עכו, ולכן הצי צלבני, שהורכב מכוחות-משלוח מכמה ערי-המדינה האיטלקיות, שלט בים ויכול היה להפליג לאורך החוף כדי להגן על האגף הימי של הכוח הצלבני היבשתי, להביא תגבורות ולקחת חולים ופצועים ולשאת מלאי גדול של מזון (ספינת המשא הטיפוסית יכלה לשאת עד כדי 200 טונות מטען, כלומר, שווה ערך לכ־200 עד 300 עגלות נגררות על־ידי סוסים, וספינות גדולות יכלו לשאת אף יותר). הצבא הצלבני צעד בתבנית המלבן החלול הרגילה שלו בהבדל אחד חשוב: צלע אחד של המלבן היה בכוון הים ולכן לא נזקק להגנה מפני התקפות.

גם בסוגייה זו למד ריצ'ארד את הלקח מקרב קרני-חטין: הוא הרחיב את התבנית כך שהצלע הפונה לכוון האויב מרוחקת מהצלע השנייה הרבה יותר מטווח הקשת הטיפוסית. לכן, בצלע שפונה לים הלוחמים לא לבשו שריון, והעמיסו את השריון ואת כלי-הנשק הכבדים שלהם על עגלות-משא שנעו לידם. רק המשמר-הקדמי, הצלע הפונה ליבשה והמשמר-העורפי לבשו שריונם. הצבא חולק לשני חצאים – חצי נעו בצלע הקרובה לים וחצי ביתר הכוחות. בדרך זו תמיד חצי מהצבא שמר על רעננות, אם כי במחיר שיידרש לו זמן להתחמש ולהשתריין לקראת קרב. הצבא המוסלמי נע במקביל לצבא הצלבנים. כמעט בכל יום של המסע הקשתים הרכובים היו מתקרבים לשדרת המסע של הצלבנים כדי להטרידם על-פי השיטה הקבועה של דהירה תוך כדי ירי לקרבת הצלבנים ואז נסיגה מהירה אל מחוץ לטווח הקשת. באזורים בהם היו יערות קרובים לנתיב ההליכה של השדרה הצלבנית הוחלפו הקשתים-הרכובים בקשתים רגליים שהתחבאו בין העצים וירו לעבר הצלבנים. מעת לעת התנהלו קרבות עצימים מעט יותר כשהמוסלמים ניסו להגיע למגע ממש עם הצלבנים. ככלל הורה ריצ'ארד להתגונן בלבד מפני ההטרדה של המוסלמים ורק מעת לעת, כשאלה התקרבו מאד או הפריעו מאד, אישר הסתערות קצרה של קבוצת פרשים-משורינים כדי להרחיקם. אבדות היריבים בלחימה זו היו מעטות וקצב ההתקדמות האיטי ממילא של הצלבנים לא הופרע על-ידי ההתקפות של המוסלמים.

קרב ארסוף

ב־6 בספטמבר חנה צבא הצלבנים על גדת נחל פולג והכין את המעבר למחרת. בתכננו את היום הבא של המסע החליט ריצ'ארד להגיע למצודת ארסוף – מרחק הליכה של כ־6.5 קילומטרים. בוקר 7 בספטמבר החל כמו יום רגיל במסע. השדרה המלבנית של הצלבנים צלחה את נחל פולג והחלה לצעוד לאורך המדרון המזרחי של רכס הכורכר לעבר ארסוף. הקשתים-הרכובים המוסלמים יצאו מהיער שבשטח הנמוך ממזרח לרכס והסתערו כדרכם על השדרה. מתיאורי הקרב במקורות בני התקופה, נראה שבקטע כלשהו לאורך הדרך היערות התקרבו מאד למדרון הרכס וגם הרגלים המוסלמים הצטרפו לקרב בנצלם את העצים כהגנה מפני הסתערות הפרשים המשוריינים של הצלבנים. ככל הנראה צלאח א־דין בחר ביום זה להעצים את הלחימה, כי בניגוד לימים הקודמים בהם בכל רגע נתון השתתפו רק כוחות מוסלמים קטנים בלחימה ואלה בדרך-כלל הקפידו לשמור מרחק בטוח מהצלבנים כדי לאפשר להם לחמוק במקרה שהפרשים הצלבנים יסתערו עליהם.3 הקשתים הרגליים המוסלמים נפרסו מול האגף של השדרה הצלבנית והקשתים הרכובים תקפו בעיקר את המשמר-העורפי, כשהם מכוונים את חציהם בעיקר לעבר הסוסים של הפרשים הצלבנים שצעדו במסגרת אותו משמר-עורפי. ריצ'ארד הורה לאנשיו לשמור על תבנית המסע ולא להגיב.

בהדרגה הרשו לעצמם המוסלמים להתקרב יותר ויותר לשדרה הצלבנית כדי לשפר את יעילות הירי שלהם. מספר הלוחמים הצלבניים שנפצעו או נהרגו היה זניח, שכן החצים אמנם חדרו חלקית דרך לבוש המגן שלהם ונתקעו בו, אך לא עד לגופם. יש תיאורים של לוחמים צלבנים הממשיכים ללכת או לרכב והם נראים כמו כרית סיכות. אולם, ככל שהקשתים הרכובים המוסלמים התקרבו יותר למשמר העורפי קצב פגיעתם בסוסי הפרשים הצלבנים עלה ואלה לא היו משוריינים. מפקד המשמר העורפי שלח שליח לריצ'ארד וביקש רשות להסתער על תוקפיו כדי להניס אותם, אולם ריצ'ארד סירב. הסתערות כזו תחייב את כל הצבא הצלבני לעצור ולהמתין לסיומה ולחזרת המשמר העורפי למקומו בשדרה. בנוסף, הוא חשש מכך שבהסתערות כזו המשמר העורפי יתרחק מדי משאר הצבא ואז יכותר, לא יצליח לחבור חזרה לשדרה ויושמד.

שיקול אפשרי נוסף של ריצ'ארד היה שהמשמרהקדמי כבר הגיע כמעט לארסוף ויתכן שהעריך שיוכל לכנס את כל השדרה שם תוך זמן קצר ולהקים מחנה, וממילא המוסלמים ייסוגו ולכן לא רצה ליזום קרב שיש בו סיכון לאובדן כוחות ניכר כאשר בקרוב יוכל לסדר את כולם במערך הגנה נוח. הסבילות של הצלבנים עודדה את המוסלמים להתקרב יותר עד כי היו עשרות מטרים ספורים מהצלבנים. ברגע מסוים החליט מפקד המשמר העורפי להמרות את פיו של ריצ'ארד – אם לא יניס את הקשתים היורים בסוסיו תוך זמן קצר ישאר ללא סוסים. הוא פקד על הסתערות. ההפתעה של הסתערות, המרחק הקצר בין הפרשים היריבים, צפיפות הקשתים הרכובים המוסלמים שהלכו והתקבצו סביב המשמר העורפי ומיקום היער מאחוריהם מנעו מהקשתים-הרכובים המוסלמים לחמוק מהסתערות הפרשים הצלבנים. היה זה בדיוק המצב שבו היתרון הטקטי היה לחלוטין לצד הפרשים-המשורינים הצלבנים והם מחצו וטבחו בקשתים-הרכובים המוסלמים דליהשריון.

ריצ'ארד ראה את הסתערות המשמר העורפי וגם זיהה את ההזדמנות שהרגלים המוסלמים חשופים במרחב שמול אגף השדרה הצלבנית ויתקשו לברוח למחסה היער והחליט שאין לו בררה אלא לסייע להורות על הסתערות-כללית. כל הפרשים-המשורינים הצלבנים פרצו החוצה משדרת המסע ודהרו דרך הרגלים המוסלמים המנסים להמלט כדי לחבור למשמר העורפי. ריצ'ארד לא התכוון לנהל קרב הכרעה כללי וחשש מהתפזרות פרשיו לכל עבר בלהט הקרב ולכן הורה, באמצעות חצוצרות לסגת לאחור. לא כל הפרשים הצלבנים שמעו את תרועת הנסיגה וחלקם המשיכו לרדוף אחרי המוסלמים הנסוגים. תוך דקות מצאו עצמם מכותרים ותחת התקפת נגד מיחידות עתודה מוסלמיות ורובם נהרגו או נשבו. נסיגת הפרשים הצלבנים עודדה את המוסלמים לחדש את הקרב – כוחות רעננים נעו לעבר הפרשים הצלבנים המתקבצים ונערכים סביב ריצ'ארד ודגלו. ריצ'ארד ערך את אנשיו והורה להסתער. הקשתים-הרכובים המוסלמים התפזרו שוב כדי לחמוק מההסתערות וריצ'ארד שוב הורה להשמיע את תרועת הנסיגה. פעם נוספת התאוששו המוסלמים החלו להתקבץ שוב מול הפרשים הצלבנים ופעם נוספת הורה ריצ'ארד על הסתערות שגרמה לבריחה סופית של הכוחות המוסלמים. בסיום הסתערות זו נסוגו גם הפרשים הצלבנים ופנו להמשיך את המסע לארסוף.

בינתיים, בעוד הפרשים הצלבנים מסתערים לעבר המוסלמים, הרגלים הצלבנים לא השתתפו בקרב, אלא המשיכו לצעוד לעבר היעד – מצודת ארסוף. הם הגיעו אליה והקימו מחנה. בדיווחיהם טענו הצלבנים להריגת כ־7,000 לוחמים מוסלמים ואובדן של כ־700 לוחמים משלהם.

סיכום

תוצאות קרב ארסוף הכריעו את המערכה על מישור החוף, אבל לא הביסו סופית את הצבא המוסלמי. למחרת צלאח א-דין ערך את צבאו מול ארסוף בנסיון לגרות את הצלבנים להסתערות נוספת, אבל ריצ'ארד השאיר את צבאו ספון בהגנה והמוסלמים נסוגו חזרה למחנה שלהם. ב־9 בספטמבר יצא שוב צלאח א־דין לעבר ארסוף אבל גילה שבינתיים הצבא הצלבני החל לצעוד דרומה לנהר הירקון. הוא חזר לשיטת ההטרדה כפי שפעל בימים שלפני קרב ארסוף, אבל הפעם הצלבנים התעלמו והמשיכו לצעוד עד שהגיעו ליעדם וחנו בו. ב-10 בספטמבר, שלושה ימים אחרי הקרב, כבשו הצלבנים את יפו. לאחר נפילת יפו הורה צלאח א־דין לנטוש את כל הערים והמצודות שנותרו בידיו במישור החוף (לוד, רמלה, אשקלון, עזה). רק מצודה קטנה בדיר אל־בלח לא ננטשה, אבל נכבשה בקלות על-ידי הצלבנים ששלחו כוחות להשתלט על כל האתרים שננטשו. במהלך ספטמבר ואוקטובר ניהלו ריצ'ארד וצלאח א-דין משא ומתן ובינתיים הצלבנים צברו הספקה למסע לירושלים. פעמיים, בנובמבר ושוב בדצמבר, ניסה ריצ'ארד לצעוד לעבר ירושלים ופעמיים נאלץ לעצור באמצע הדרך ולסגת חזרה לרמלה וליפו עקב מחסור במים וההטרדות הבלתי-פוסקות של הכוחות המוסלמים. תנאי השטח ההררי לא התאימו לשיטת הלחימה הצלבנית וריצ'ארד לא ראה כיצד יוכל להגיע לירושלים ולכבוש אותה במצור, שסביר שיהיה ממושך, במצב הנתון. בינתיים גם אנשיו של צלאח א־דין מאסו במלחמה ודרשו להשתחרר לבתיהם. ריצ'ארד וצלאח א־דין הגיעו להסכם מדיני שהותיר את מישור החוף בידי הצלבנים והקימה מחדש את ממלכתם שחרבה ואילו העיר ירושלים והמרחב ההררי של מרכז הארץ נשארו בידי צלאח א־דין. לנוצרים הותר לבקר בירושלים ולשקם את כנסיותיהם. קרב ארסוף, כמו קרב קרני חטין, היה קרב של התקדמות במגע, כלומר, מול התנגדות אויב. בשונה מקרב קרני-חטין, שבו לקראת סוף הקרב הצד המוסלמי עבר מהשהיה להגנה, כאן האויב נשאר בקרב השהיה, גם אם העצים אותה באזור ארסוף ואילץ את הצלבנים לעבור זמנית מהתקדמות להתקפה.

כאמור, ריצ'ארד למד היטב את התבוסה בקרני חטין ואת סיבותיה והפיק לקחים שיישם בהצלחה בקרב ההתקדמות שלו לאורך מישור החוף. בהתלבטות הקבועה של המפקד בקרב ההתקדמות בין מהירות לבין זהירות הוא בחר לדבוק בזהירות וגם הקפיד על קיום מרכיב ההספקה החיוני לתפקוד הצבא הן על-ידי בחירת נתיב הצעידה והן על-ידי ניצול האפשרות להובלת הספקה בים. ככלל העדיף ריצ'ארד לא לסטות מהמטרה שלו – הגעה ליעד הבא, אבל ההתרחשויות בקרבת ארסוף אילצו אותו ליזום התקפה כדי להוריד מעצמו את לחץ האויב. כלומר, כדי לצמצם את האיום על האגף ועל העורף שלו ולהמשיך בהתקדמות הוא עצר זמנית וביצע התקפה בכוון שונה לחלוטין מכוון ההתקדמות. התקפה זו נוהלה כפשיטה – הסתערות על האויב כדי להכות בו ואז נסיגה וחזרה להמשך ההתקדמות בכוון המקורי. בהיותו מודע לסכנה שתוך כדי התקפה מפקדים ולוחמים לפעמים מתלהבים ונגררים להרחיק לכת הוא השתדל מאד לא לאפשר אובדן השליטה הזה ובכל פעם הורה על נסיגה. צלאח א-דין ניסה לחזור על אותן שיטות שהביאו לו את הנצחון בקרב קרני חטין, אבל הנסיבות היו שונות ולהן הקשו עליו.

כעבור כמה חודשים, כאשר ריצ'ארד ניסה לעלות לירושלים שיטות אלה שוב הצליחו לבלום את התקדמות צבא הצלבנים, אם כי ריצ'ארד, למוד הלקחים מקרב קרני-חטין, ידע מתי לעצור ולותר. בכל אופן, הגם שלא הצליח לעצור את התקדמות צבא הצלבנים, אנחנו שוב רואים את היתרון שאפשר להפיק מכך שהכוח המשהה נוקט בתוקפנות ומטריד את האגפים והעורף של הכוח המתקדם. האיטיות של צבא הצלבנים נבע גם מהמטרד הקבוע הזה והצורך שלהם לעצור זמנית את ההתקדמות ולהפנות כוחות להתקפה לכוון אחר מיעדם נבע מפעולות אלה. הפעולה עצמה נכשלה בגלל טעויות ביישום הטקטי (קריאת שטח לא נכונה ושאננות עקב הסבילות של הצלבנים עד אז), אבל כשלון זה אסור שיסתיר את התועלת המבצעית האפשרית – הסטת תשומת הלב של המתקדם מיעדו האמיתי ליעדים אחרים.