עשרים שנים לנסיגת צה"ל מלבנון: הטיפול בצד"ל והשתלבותו בחברה בישראל

האנדרטה לזכר חללי צד"ל במארג' עיון

ב־24 במאי 2020 ימלאו 20 שנים לנסיגת צה"ל מדרום לבנון. אחד הספיחים של אותה נסיגה הייתה התפוררותו של צד"ל (צבא דרום לבנון), מנוסת חייליו ומפקדיו לעבר ישראל והשתקעותם כאן. 20 שנים, ולוחמי צד"ל עדיין טוענים כי הופקרו בשטח על־ידי בעלי בריתם וחבריהם לנשק. ההחלטה על ביצוע הנסיגה התקבלה באופן לגיטימי, על־ידי ממשלה נבחרת שהחליטה ופעלה מתוך סמכות מלאה. אולם במאמר זה אינני מבקש לשוב ולדוש בסוגיית הנסיגה, אלא בשיקומם של אנשי צד"ל בישראל והחזרתם למעגל החיים. בשנת 1976, בעיצומה של מלחמת האזרחים שהתנהלה בלבנון עת שימשתי מפקד מרחב הצפון של יחידה 504, נפגשתי עם משלחת של אנשי צבא ואזרחים נוצרים לבנונים מהכפר קליעה שבדרום לבנון, שפנו אלי כנציג צה"ל ומדינת ישראל, וביקשו את סיוענו להגן על עצמם. הפנייה נעשתה בעת שבה עמד צבא לבנון בפני התפרקות, כשעל בסיסיו ומוצביו בדרום לבנון עמדו להשתלט חייליו של צבא לבנון המורד, שכוּנה צל"ע (צבא לבנון הערבי). בראשו עמד אחמד אל־ח'טיב, ואליו הצטרפו חיילים וקצינים מוסלמים שערקו מצל"ב (צבא לבנון) החוקי. היה ברור לכול כי עם התפרקות צל"ב לא ייוותר כוח כלשהו בדרום לבנון שיוכל להגן על כפרי הנוצרים מפני דורשי רעתם מקרב המוסלמים וארגוני הטרור הפלסטינים, שביקשו לבוא עמם חשבון על סירובם רב השנים לאפשר את פעילותם נגד ישראל מתוך כפריהם שבאזור הגבול.

הכפר קליעה, בדומה לכפרים רבים אחרים בדרום לבנון, היה מוכר לנו היטב עקב קשרים ארוכי שנים שקיימנו עם תושביו - קשרים שנבעו מתוך הכרה הדדית באינטרסים משותפים לנו כמדינה יהודית, ולהם כבני מיעוט נוצרי החי בתוך אוקיאנוס של רוב מוסלמי עוין. עליהם נוספו ארגוני הטרור הפלסטינים שפעלו נגד מדינת ישראל דרך דרום לבנון, ובכוח הנשק הפכו חבל ארץ זה למעין מדינה שבשליטתם, כשהם מתעלמים מקיומו של השלטון הלבנוני שהיה אמור להשליט את מרותו על האזור באמצעות צל"ב ומנגנוני האכיפה האחרים. שיתוף הפעולה עם אישי ממשל לבנונים ועם הכפריים החל עוד בטרם קמה מדינת ישראל. בשנות ה־30 של המאה ה־20 התקיימו יחסי ידידות בין נשיא לבנון באותם ימים אמיל אדה ובין המנהיג היהודי חיים ויצמן. אדה הציע בערמומיות להעניק למדינת היהודים לכשתקום, כמתנה, את דרום לבנון על תושביה. ויצמן בפיקחותו העדיף לדחות את המחווה, בנימוק "שאיננו אוהב להאכיל את המתנות שהוא מקבל" (האוכלוסייה השיעית הגדולה שאיישה את דרום לבנון). בשנות ה־40 סיפקו הכפריים מידע לשירות הידיעות של ארגון "ההגנה", בדמות התרעות על כוונת הערבים לתקוף יישובים יהודים בגליל. לאחר קום המדינה המשיכו הקשרים לפעול באמצעות יחידה 504. בנוסף לאיסוף מידע מודיעיני, הופעלו אנשים מכפרים אלו להברחת יהודים צעירים מסוריה, והעלאתם לישראל דרך דרום לבנון.

בחזרה לשנות ה־70: נענינו לבקשת נציגי הכפר קליעה וסיפקנו לתושביו נשק, תחמושת, מזון בסיסי, דלק וטיפול רפואי בסיסי, שהלך והתרחב עם הזמן. בעקבות קליעה נוצרו קשרים עם כפרים נוצריים נוספים בדרום לבנון, קשרים שהתרחבו גם ליישובים הדרוזיים שבשיפוליו המערביים של הר החרמון, ואף עם חלקים מבני העדה השיעית, שנמנו ברובם עם תומכי המנהיג אחמד אל־אסעד (אביו של כאמל אל אסעד, יו"ר הפרלמנט הלבנוני) ומפלגת הימין "הלאומיים החופשים" של הנשיא הלבנוני לשעבר כמיל שמעון. בהמשך הקמנו עבורם מחנות אימונים שנועדו להכשרתם כחיילים ולארגן עבורם מסגרות צבאיות. גם הסיוע האזרחי הורחב. המרפאות שהוקמו לאורך הגבול הגישו טיפול רפואי חינם לכל תושבי דרום לבנון, ואספקת הדלק ומצרכי המזון (בתשלום) התרחבה אף היא. במקביל, הקמתי ב־1976 את הקשרים עם מפלגת הפלנגות בבירות, שהיו באותם ימים הכוח הצבאי החזק והמרכזי במחנה הנוצרי הלבנוני. נציגי הפלנגות שהגיעו לארץ בשייט על יאכטה, נפגשו עם ראש אמ"ן דאז אלוף שלמה גזית, עם מפקד יחידה 504 אל"ם יגאל סימון, ועם שר הביטחון שמעון פרס. לאחר שנמסרה להם ההודעה על החלטת ישראל להגיש להם סיוע, העברתי את הטיפול בהם לידי נציגי אגף "תבל" של המוסד. חשוב לציין כי הנציגים הנוצרים מהכפרים בדרום לבנון ביקשו את סיוענו להגן על עצמם ועל בני משפחותיהם וכפריהם. הם לא ביקשו מאיתנו להפוך עצמם לצד"ל. אלמלא כן, היו נשארים בבתיהם ועל אדמתם, כפי שעשו כן עשרות המיליציות האחרות שפעלו בלבנון. חלקן אגב שיתפו אף הן פעולה עם ישראל. אנשי צד"ל היו שותפים מלאים לצה"ל במלחמתו רבת השנים בדרום לבנון נגד הארגונים הפלסטיניים, ובעיקר נגד חזבאללה. לוחמי צד"ל איישו חלק ממוצבי קו המגע הראשון מול הארגון, ולוחמיו נטלו חלק במאות תקריות, היתקלויות ומבצעים יזומים נגדו. כל אותה עת פעלו מנגנוני הביטחון והמודיעין של צד"ל בהנחיה ותחת בפיקוד השב"כ ויחידות מודיעין של צה"ל ומשטרת ישראל. מלחמה חשאית זו התנהלה לפי כללים ואמות מידה לבנוניים, שלעיתים חרגו בתחכומם  ובאכזריותם מהכללים המקובלים בדרך כלל אפילו במגרשים הפרועים של המזרח התיכון. בקרבות נהרגו כ־700 מלוחמי צד"ל, ומאות נוספים נפצעו.

דגל צד"ל ו"ממשלת לבנון החופשית"

עם יציאת צה"ל מלבנון במאי 2000 נסו לוחמי צד"ל על נפשם מפני האוכלוסייה המקומית שראתה בהם בוגדים. שיקום בכירי צד"ל ואנשי המודיעין היה צעד נכון ומתבקש. גם מתן האזרחות הישראלית וההכרה בזכויות נכי צד"ל, אלמנותיו ויתומיו, כפי שנקבע בחוק צבא דרום לבנון ומשפחותיהם ב־2004, היו צעדים מתבקשים ונכונים, ואני גאה על כך שנמניתי על אלו שפעלו להעברת חוק זה בכנסת ישראל. אולם אין די בכך. לדעתי ישראל חייבת לדאוג לאנשי צד"ל, חיילים פשוטים כקצינים זוטרים, עד האחרון שבהם. יש לדאוג להם לדיור באמצעות מענקים ומשכנתאות בערבות המדינה, ולגמלאות תקציביות למבוגרים שבהם שאינם מסוגלים מפאת גילם להשתכר למחייתם. בנוסף, יש לכלול את אנשי צד"ל בתוך אלו הזכאים לעיטור בוגרי מלחמת לבנון הראשונה. ההכרה בשירותם ובתרומתם אמנם לא יסייע בפרנסתם, אולם ישיב להם חלק מכבודם. גם  הקמת האנדרטה לזכר חללי צד"ל הוא חלק מהחובה המוטלת על המדינה. השתלבות הדור השני של אנשי צד"ל בישראל, ושירותם של מרביתם בהתנדבות בצה"ל, מוכיח כי המדינה זכתה. טוב לישראל לדעת כי בקרבה חי מיעוט איכותי, בשר מבשרה, ששפת האזור ומנהגיו אינם זרים לו ונאמנותו איננה נתונה בספק הקל שבקלים. מגיע להם ולנו שהצדק ייעשה עמם במלואו.