על תבניות מחשבה: מגפת הקורונה וכחול לבן

אחד הדברים המרתקים שהתרחשו, ועדיין מתרחשים סביב מגפת הקורונה, הוא העובדה שאף אחד לא היה אמור להיות מופתע, ובכול זאת נדמה שהיא הופיעה בחיינו כרעם ביום בהיר. עשרות מאמרים נכתבו בשנים האחרונות על אודות הנושא, בכולם מסר אחד שחזר והודגש - פריצתה של מגפה איננה שאלה של "האם" אלא שאלה של "איפה" ו"מתי". טובי המומחים טענו כי הגלובליזציה יצרה תנאים מושלמים לפריצתה של מגפה, ארגון הבריאות העולמי פיזר התראות ואזהרות, ובכל זאת נדמה שכאשר היא הופיעה – היא הפתיעה. מדוע אנחנו מתקשים בהבנת התופעה ובהתמודדות עם השלכותיה? לאן כול זה עלול עוד להתפתח? ובעיקר, האם נשכיל להיערך נכון לחיים בצילו של נגיף הקורונה, עד אשר יעלה בידי האנושות להביסו כפי שעשתה ביעילות רבה כל כך עם מחלות זיהומיות אחרות במאה השנים האחרונות?

ברבור שחור - ניווט בארץ לא נודעת

התפיסות שלנו מעוצבות על בסיס תבניות מחשבה. אלה עוצבו על־ידי אירועים שחווינו בעבר, או שלמדנו על אודותם והוכשרנו אליהם. הן נועדו לספק לנו כלים על־מנת להתמודד עם אירועים שאיתם אנחנו נפגשים, בין אם בחיים האישיים או במסגרת התפקיד המקצועי שאותו אנו ממלאים. הן משמשות אותנו כדי לעבד את המידע, לתת לו פרשנות מתאימה ולקבל החלטות. פעמים רבות נוגעות החלטות אלו לענייני היום־יום - החלטות שאנחנו מקבלים באופן אוטומטי, כמעט בלי משים. לרוב מערכת זו פועלת באופן אינטואיטיבי, כלומר, אנחנו תופסים את המידע ומפרשים אותו באופן שכמעט אינו מודע. בפעמים האחרות מדובר בהחלטות משמעותיות יותר, שדורשות תהליך מובנה ושיטתי יותר שיכול להי משך זמן ארוך יותר. פרופסור כהנמן1 תיאר שתי מערכות חשיבה שפועלות במקביל אצל כל בן אנוש - המערכת האינטואיטיבית המהירה והמערכת הלוגית האיטית יותר. המשותף לשתיהן הוא שהן מתבססות על מסגרת תפיסתית מקובלת, בין אם כזו שאימצנו דרך חווית הניסיון האישי או כזו שאומצה בתהליכי אינדוקטרינציה. ואולם, מה קורה כאשר אירוע מתרחש מחוץ למסגרת התפיסתית המקובלת שלנו? איך אנחנו מבינים תופעה שמצייתת לחוקים שונים, שאינם חלק מההבנה המקובלת שלנו, כזו שלא נפגשנו בה בעבר, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף? הקושי לתפוס תופעה ראשונית, שלא פיתחנו מולה כלים לחשיבה ודפוסים להתנהגות, מוליד לרוב תגובות המצויות בתוך מנעד, שבצידו האחד פחד והלם עד כדי שיתוק, ובצידו האחר התכחשות למציאות וביטול כל ניסיון להוכיח את קיומה.

אחת הבעיות באירוע שבמרכזו תופעה מתמשכת כמו מגפה, היא שאלת ההיערכות לעתיד. כיצד בונים תמונת מציאות עתידית לתופעה שאין לנו מספיק כלים להבינה, ובהמשך כיצד מפתחים דפוסי התנהגות וכלים להתמודדות עמה? עניין זה מובהק במיוחד באירועים המאופיינים בחוסר ודאות גדול, שדורשים לקבל החלטות קריטיות במהירות ושמחיר הטעות בהם עשוי להיות גבוה. במצבים אלו תהיה הנטייה הטבעית לחפש אחר משען באזורים הידועים - בהחלת מסגרת תפיסתית קיימת ומוכרת, על מציאות שמאפייניה שונים, או בניסיון להמשיג את התופעה ולהתמודד איתה עם כלים מוכרים מעולמות מקצועיים אחרים (כמו: תיאוריות כאוס או מודלים לחיזוי מזג אויר). נסים טאלב בספרו הברבור השחור2 כינה את התופעה בשם כשל לודי.3 הוא קרא לתופעה בלבול בין המפה לשטח האמיתי (לאנוס את השטח בשפה הצבאית). כך לדוגמה יצא נגד הצעות למודלים מתמטיים שאמורים לנבא את העתיד, או נגד היומרה לכפות מודלים סטטיסטיים פשטניים על מצבים מורכבים, שלטענתו יכולים לעבוד רק במסגרות ספציפיות שבהן הסיכויים פשוטים וברורים. טאלב ציין כמה בעיות עקרוניות, שלמודלים המשמשים לניבוי יש נטייה להתעלם מהן:

* בלתי אפשרי לדעת את כל האינפורמציה.

* שינויים מזעריים במשתנה אחד עלולים לגרור השפעה משמעותית.

* תיאוריות ומודלים המבוססים על מידע אמפירי שגויים מיסודם, מכיוון שהם לא לוקחים בחשבון אירועים שעדיין לא קרו.

כך גם בנוגע למגפה. היא אירוע שפועל מחוץ למסגרת התפיסה התודעתית המקובלת של בן אנוש, היא תופעה יוצאת דופן שמתרחשת לעיתים רחוקות (קל ונוח לחשוב ששום דבר ממה שהתרחש לפני 100 שנים אינו רלוונטי להיום) והיא בעלת מאפיינים שונים בתכלית מתופעות מוכרות אחרות. המגפה תובעת מאיתנו לקבל החלטות ולנקוט צעדים חריגים בעוצמתם ובהשלכותיהם, בלי שיש לנו יכולת אמיתית לתפוס או להבין לאשורן את ההשפעות של החלטות על אלה על אופן התנהגות המגפה בהווה, ובוודאי שלא בעתיד. ובהתאמה, היחס לחומרתה של מגפת הקורונה, למשמעויותיה ולהשפעותיה העתידיות, נתון בחוסר הסכמה עמוק: מטענות שמדובר בלא יותר משפעת ושההיסטריה היא תקשורתית ומניפולטיבית, ועד לתחזיות קודרות על ממדי תחלואה והרג עצומים, אם נהסס בקבלת ההחלטות או שנזלזל.

מה הופך מגפה לתופעה שקשה לתודעה האנושית להבין ולהתמודד איתה?

יש כמה תופעות המאפיינות מגפה שחשוב להבינן, או לכל הפחות לעמוד על השונות שלהם מקו המחשבה האינטואיטיבי. אלו הן שעומדות פעמים רבות בבסיס הקושי לתפוס את התופעה, ולהעריך את אופן התפתחותה. אתייחס למרכזיים שבהם:

* הרכיב המעריכי (אקספוננציאלי) - אם אדם בגובה שני מטרים עומד במרכז אצטדיון שמטפטף בו ברז מים, וקצב הטפטוף עולה בכל שנייה בחזקת 2, יעברו 35 שניות עד אשר המים יגיעו לקצות אצבעותיו. בחמש השניות הבאות המים יעברו את גובהו והוא יטבע. 2 סנטימטר ב־35 שניות, 198 סנטימטר נוספים ב־5 שניות. האינטואיציה שלנו מוכוונת להתפתחות לינארית; המוח האנושי אינו מסוגל לתפוס את הכוח של פונקציה מעריכית, שהיא הדרך שבה מתפשטת מגפה. הזמן במגפה אינו סימטרי, ולפעמים שבוע של איחור בנקיטת צעדים יכול לגרור שבועות רבים של הימשכות המגפה ולגבות מחירים גבוהים, באופן לא פרופורציונלי.

* רכיב ההשהיה - נדמיין מצב שבו חדרה חוליית טרור לשטח ישראל, אלא שעוברים שבועיים עד אשר החולייה פותחת באש ומתגלה שהייתה חדירה. אם נניח שבמהלך השבועיים הללו המשיכו לחדור חוליות נוספות דרך הפרצה - על־פי תמונת המצב שלנו יש חוליה אחת, אלא שבפועל כבר יש כבר עשרות חוליות שפזורות ביישובים רבים, ומתחילות לפעול בקצב אירועים הולך ומתגבר. 14 הימים שחלפו בין זמן האירוע ובין הזמן שבו מופיעות תוצאותיו, גורמים לשיבוש יסודי ביכולת האינטואיטיבית לגבש תמונת מצב, ולהעריך בהמשך את השפעותיהן של ההחלטות הנלקחות. כך, מתבסס תהליך קבלת ההחלטות על תמונה שאיננה משקפת את ההווה, ובהמשך, ההשפעות של ההחלטות שנלקחות, יתגלו רק בעוד שבועיים.

* רכיב חוסר הוודאות - גם כאשר יש בידינו תמונת מצב, אין ביטחון שתמונה זו מייצגת את המציאות האמיתית שהתקיימה. גורמי חוסר הוודאות הם רבים כל כך, כך שכמעט בלתי אפשרי, בעיקר בשלבי ההתפרצות הראשונים, לקבל החלטות "מבוססות מודיעין". במאה ה־21 אנחנו מתקשים לקבל מציאות שבה המדע אינו מסוגל לספק תשובות לשאלות הבאות: מי היא האוכלוסייה שבסיכון? מה רמת הקטלניות של הנגיף? מה קצב התפשטותו? האם ילדים הם מדבקים? האם מי שנדבק מפתח נוגדנים? מהי השפעתו של מזג האוויר ומדוע במזרח התיכון מתים פחות? המון שאלות ומעט תשובות מבוססות. פעמים רבות, הא־סימטריה בין הצורך המהיר במידע, שמוכתב על־ידי המדיה, ובין הקצב המדעי שמכתיבות מתודות מחקריות, גורם להצפה בתיאוריות, תחזיות ומודלים לא מבוססים, ובהמשך אף לפגיעה באמון הציבור (תופעה המכונהInfo-chaos).

* כשל מובנה באסטרטגיית מניעה - שבירת שרשרת ההדבקה, שהיא המטרה העיקרית בהתפרצות מגפה, דורשת נקיטת צעדים קיצוניים שמשנים באחת את אורח החיים. את הצעדים הללו יש לנקוט מוקדם ככל הניתן, עוד בטרם הופיעו התוצאות החמורות. וכאן מצוי המלכוד. כאשר מדינה פועלת במהירות ובאופן אפקטיבי ששובר את שרשרת ההדבקה וממזער את תוצאות המגפה - היא עשויה להיות נתונה לביקורת על הפחדה מיותרת והרס הכלכלה, מול אירוע שאינו יותר משפעת רגילה. לעניין זה יכולות להיות השפעות על תהליכי קבלת ההחלטות בהתפרצויות הבאות.

* ההשפעה של התנהגותנו - לרוב אנחנו רגילים לפעול בסביבה של מערכות שהתנהגותן היא חיצונית לנו, כלומר, איננה מושפעת מהתנהגותנו. לא כך במגפה. נתאר לעצמנו מצב שבו תחזית מזג האוויר צופה מזג אוויר חורפי למחרת. אנחנו מצטיידים במעיל ובמטריה, ואז מתברר כי העובדה שהגענו מצוידים גרמה למזג האוויר להשתנות ולהפוך לאביבי. זה פחות או יותר מה שקורה במגפה. עצם העובדה שמתקבלות החלטות, ובהמשכן אנשים משנים את התנהגותם ושומרים על הכללים, גורמת למגפה להשתנות בהתאמה. העובדה שאנחנו לא רק צופים באירוע, אלא משפיעים על תוצאותיו בעצם התנהגותנו, יוצרת דיסוננס בין המחיר הגלוי שאנחנו נדרשים לשלם (כלכלי, חברתי, נפשי), ובין המחיר הפוטנציאלי שנחסך, שלעולם יישאר בגדר נעלם.

* היחס בין מקדם ההתפשטות ובין רמת הקטלניות - אנחנו נוטים להשית על עצמנו צעדי התגוננות קשים כפונקציה של עוצמת האיום. כך פועל ההיגיון האנושי. אלא שלמגפה יש היגיון משלה. הכוח האבולוציוני דוחף את הנגיף להתפשט ולשכפל את עצמו מקסימום פעמיים. הפרדוקס הוא שככל שהווירוס קטלני יותר - כך הוא פועל נגד המטרה האבולוציונית שלו עצמו. הוא הורג את השליח במהירות, ומצמצם את כושר ההפצה. יתרה מכך, כאשר הווירוס קטלני, ננקטים צעדים מהירים וחמורים יותר שמונעים ממנו להתפשט. מבחינה זאת הקורונה היא רוצח שקט ומתוחכם. זמן הדגירה הארוך והיעדר הסימפטומים מאפשרים לה להתפשט מתחת לרדאר, ואילו רמת הקטלניות הנמוכה יחסית שלה גורמת, פעמים רבות, לנקוט צעדים נדרשים מאוחר מדי. אותם צעדים שאפשרו לנגיף את ההזדמנות להתפשט במהירות בכל רחבי הגלובוס, ביעילות רבה יותר מאשר כל וירוס אחר במאה השנים האחרונות.

מה צפוי בהמשך?

רוב המדדים מראים כי אנו מצויים בתהליך ירידה של ההתפרצות הראשונה. תהליך זה נגרם בעיקר כתוצאה מהצעדים שנקטו רובן המוחלט של מדינות העולם - מסגירת הגבולות והטיסות ועד להטלת מגבלות בתוך המרחב האזרחי. עם זאת, הנחת היסוד היא שהקורונה לא תיעלם מן העולם, כל עוד לא תהיה מסה קריטית של אוכלוסייה שמחוסנת נגדו (כ־70-60 אחוזים). מצב זה יכול להתממש באמצעות חיסון עדר, כלומר, הידבקות ופיתוח נוגדנים באופן טבעי, או באמצעות חיסון אקטיבי של האוכלוסייה. כך או כך מדובר בתהליך שיימשך כשנה וחצי לפחות, ובמהלכו נדרש לאמץ צעדים מונעים על־מנת לצמצם את קצב ההדבקה, ובהמשך להיות ערוכים לנקיטת צעדים מהירים במצבים של התפרצות. התפרצות שכזאת עשויה להתפתח כתוצאה משתי אפשרויות עיקריות: הדבקה והתפשטות של וירוס הקורונה הנוכחי, על מאפייניו המוכרים; התפשטות של וירוס קורונה שעבר מוטציה, וייתכן ויהיו לו מאפיינים שונים (אוכלוסייה בסיכון, רמת קטלניות, צורת וקצב התפשטות וכדומה). אם נביט לעבר ההיסטוריה, אל עבר השפעת הספרדית, נגלה כי ההתפרצות הראשונה הייתה הקלה ביותר. לאחריה הופיעו שני גלים קטלניים בהרבה, שהפכו אותה למגפה הקטלנית בהיסטוריה האנושית.

למידת הלקחים מההתפרצויות השנייה והשלישית של השפעת הספרדית יוביל למסקנה, כי עוצמתם וקטלניותם של הגלים הבאים תהיה קשורה בשני המרכיבים הבאים, וביחסי הגומלין ביניהם:

* הרכיב הביולוגי - ובמרכזו השאלה האם הווירוס שאחראי לגל הראשון, הוא זה שיחזור בגלים הבאים.

* הרכיב האנושי - בו תעמוד שאלת המנהיגות והתנהגות הציבור, צעדי מנע מקדימים שיינקטו, רמת מקדמי ביטחון שתילקח, רמת האמון של הציבור ונכונותו לשתף פעולה ועוד.

יש שלושה שילובים עקרוניים של שני המרכיבים הללו, כל שילוב יוצר תרחיש ברמת חומרה שונה. הנחת היסוד היא שחומרת התרחיש היא זו שתקבע את עוצמת ההשפעות בטווח הקצר והארוך - גם פנימה, לתוך המדינות (שיעור הפגיעה בכלכלה, רמת סולידריות חברתית, רמת אמון בהנהגה ושיתוף פעולה, היבטים תודעתיים וכדומה) וגם כלפי חוץ, בהשפעות על הסדר העולמי (יציבות המשטרים, התפתחות קונפליקטים, רמת אמון ושיתוף פעולה בין מדינות, מאבק על משאבים במחסור ועוד). התרחישים הם למעשה נקודות על־פני רצף של אפשרויות, והמנעד הרחב נובע ממרכיבי חוסר הוודאות המאפיינים את המגפה, שניתן לסווג לשלוש קטגוריות:

* חוסר ודאות בנוגע לנגיף עצמו - האם אותו הנגיף יישאר איתנו, או שאנחנו צפויים לגל שני של נגיף אחר עם מאפיינים חדשים?

* חוסר ודאות בנוגע לדרך ההתפשטות (אפידמיולוגיה) - מקדם ההדבקה, השפעות של הסגר, אופן ההידבקות ועוד.

* חוסר ודאות בנוגע להיבטים האנושיים - איכות המנהיגות, טיבו של תהליך קבלת ההחלטות, רמת המשמעת ושיתוף פעולה, ועוד.

אופן התפתחותה של המגפה, ביחס לכל אחת מן הקטגוריות ובוודאי שבשילוב ביניהם, ישפיע על המקום שבו נימצא על הגרף.

בישראל ייתכנו שלושה תרחישים שונים כדלהלן:

התרחיש הקל. ("מהדורה חוזרת") הווירוס הנוכחי מתפשט בגל אחד או שניים נוספים עד למציאת חיסון. התגובה מהירה ויעילה בהתבסס על לקחי הגל הראשון (בדיקות, סגר ממוקד, כללי ריחוק חברתי). מערכת הבריאות מתחת לסף הספיקה המקסימלי, הכלכלה נפגעת באופן מוגבל, רמות הסולידריות והאמון נשמרות. במציאות זו ניתן לצפות לרמת תמותה נמוכה-בינונית.

התרחיש הבינוני. (תרחיש ניו־יורק 2020 - 0.15 אחוז מתים מכלל האוכלוסייה) הווירוס הנוכחי מתפשט בגל אחד או שניים, אולם התגובה מאוחרת ומהוססת ורמת שיתוף הפעולה של האוכלוסייה נמוכה. ההנחה בתרחיש זה היא שהמחיר הנמוך יחסית במתים והגבוה בהיבטים החברתיים-כלכליים בגל הראשון, יגרום ללחצים על מקבלי ההחלטות ולהימנעות מנקיטת צעדים קשים. אלו עשויים לתת למגפה את מרווח הזמן כדי להתפשט. תרחיש זה ניתן להקביל למקרי הבוחן של צרפת, ספרד בריטניה וארצות־הברית. המערכת הרפואית מתקרבת לסף הספיקה, אך לא קורסת מחד גיסא, אך הסגר יהיה ארוך יותר - כחודשיים - וההשפעות הכלכליות והפוליטיות קשות יותר, עד כדי איום על הסדר החברתי מאידך גיסא.

התרחיש הקשה. (פילדלפיה 1918) התפרצות של וירוס קטלני יותר (מוטציה), יחד עם רמת שיתוף פעולה נמוכה של הציבור וקבלת החלטות מהוססת ומאוחרת. הווירוס עשוי לפגוע גם בצעירים (בכלל זה חיילים). בתרחיש זה רמת התחלואה גבוהה מיכולת הספיקה של המערכת הרפואית, ואנשים נשארים סגורים בבתים לתקופה ארוכה של כמה חודשים. במצב זה תיווצר בעיה קשה בטיפול ובפינוי חולים ומתים, בעיה קשה בתחום הלוגיסטי כמו אספקה, מזון ועוד, ובהמשך השפעה קשה על הכלכלה ועל הסדר החברתי.

כאן המקום לסייג ולהדגיש כי תרחישים אינם תחזית. אין כאמור שום דרך מעשית לחזות את אופן התפתחותה של מציאות כאוטית, המאופיינת ברמה גבוהה כל כך של חוסר ודאות ואקראיות. מנגד, דווקא במציאות שאלו הם מאפייניה, חשוב להצטייד במפת דרכים ובמצפן. תפקידם של התרחישים הוא לאפשר את יצירתה של מסגרת ייחוס רחבה דיה להבנת המציאות, ובהמשך לשמש בסיס לקביעת עקרונות פעולה, וליצירתם של כלים להתמודדות עם מגוון רחב של מצבים. תפקידם העיקרי הוא לסייע לצמצם את מרחב חוסר הוודאות ולמנוע, ככל שניתן, את הופעתם של "הברבורים השחורים".

וירוס קורונה וכוננות כחול לבן

במאי 1973 הצטברו הידיעות על היערכות חריגה של צבא מצרים, שהובילו להכרזת כוננות "כחול לבן" במסגרתה נערך צה"ל לקראת פריצת מלחמה בקיץ. ראש אמ"ן, אלוף מרדכי זעירא, העריך כי לא תפרוץ מלחמה, מכיוון שמצרים לא מילאה את תנאי הסף שלה עצמה למוכנות למלחמה, תפיסה שכונתה בוועדת אגרנט "הקונספציה". מולו עמדו שר הביטחון משה דיין, ראש המוסד צבי זמיר והרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו), שסברו שהידיעות מצביעות בהחלט על סיכוי לפריצתה של  מלחמה. כעבור שלושה חודשים בוטלה הכוננות, שעלתה למשק הישראלי 60 מיליון לירות, סכום נכבד בעת ההיא. אורי בר־יוסף, שחקר את המקורות להפתעת מלחמת יום הכיפורים טען בספרו הצופה שנרדם, כי: "לעובדה שמלחמה לא פרצה במאי היה אפקט קטלני על הערכת המודיעין הישראלית בסוף הקיץ. סינדרום "זאב זאב", המוכר כאחד המקורות העיקריים לכישלונות מודיעין במתן התרעה על מתקפת פתע ממשמשת ובאה, ילבש, בשל אירועי 'כחול לבן', ממדים חריגים בהשפעתם כאשר תעלה שוב, מסוף ספטמבר, השאלה בדבר כוונות המלחמה של מצרים וסוריה".4 הגל השני של המגפה, אם יפרוץ, יעמיד את מקבלי ההחלטות בדילמה דומה. דווקא ההצלחה היחסית של הצעדים שנקטה ישראל במניעת התפשטות המגפה ובכמות המתים, והעובדה שהתחזיות והתרחישים הקשים לא התממשו, עשויים להיות אבן נגף ולהטיל משקל כבד מנשוא על כתפיהם של המנהיגים. הדילמה הקשה, שבצידה האחד הטלת מגבלות ונקיטת צעדים קשים, בעלי השלכות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת שלהם תג מחיר קבוע מראש, ובצד האחר חוסר הוודאות בנוגע לעוצמת האיום הגלומה בהתפרצות מחודשת של המגפה, עשויה להתגלות כקשה וכאכזרית במיוחד.

ההיסטוריה, כדרכה, יותר משהיא מסמנת לנו את הדרכים הנכונות שבהן נוכל להתקדם בבטחה, יודעת להזהיר ממה רצוי שנימנע. היא מלמדת שמול מצבי חירום מתפרצים, שבהם ההחלטות הקריטיות ביותר נלקחות ממש בהתחלה, חייבים להגיע מוכנים מראש. מוכנים עם ארגון ומערכות תואמות; עם שיטות פעולה ויכולות מתקדמות; אבל בעיקר עם המשקפיים הנכונות - עם מסגרת תפיסתית מתאימה. ההיסטוריה מלמדת אותנו להיזהר מהאגו האנושי שאינו חוזר בו מטעות, להטיל ספק אלו מול אלו שיש באמתחתם תשובות חד־משמעיות למצבים מורכבים ומפני הסכנות שבחשיבה קבוצתית. ניתוחי תרחישים, "משחקי מלחמה", תוכניות מגירה למצבים שונים - כל אלה הם כלים חיוניים שתפקידם לעמת את המחשבה מול מגוון רחב של אפשרויות ומצבים. הם נדרשים כדי לפתח מפת ידע רחבה שתסייע להתמצאות בתוך מרחב המאופיין בחוסר ודאות, וכדי לצמצם את מרחבי המחייה של "הברבורים השחורים". יהיה להם תפקיד משמעותי בגיבושה של הבנה משותפת, המהווה תנאי קריטי ליצירת שיתוף פעולה בין הגופים שונים ולצמצום המתחים הנובעים מניגודי האינטרסים ומנקודות ההשקפה השונות. מעל הכול, הם עשויים להתגלות ככלי עזר רב ערך עבור הקברניטים בגשר הספינה, שידרשו לנווט לעבר חוף מבטחים, בערפל כבד ובמים סוערים, ולעשות זאת בלי שהם מאבדים את אמונם של הנוסעים בסיפונים התחתונים.