מ"מוקד דייג" ל"מוקד צייד": השגת אפקטיביות מבצעית על־ידי שימוש במערכי מצלמות

תחום המצלמות לאבטחה, לבטיחות, לניטור ולבקרה הוא תחום שנמצא בצמיחה מתמדת בעשור האחרון. המצלמות הפכו זולות ויעילות יותר; יכולות גילוי אוטומטי, גילוי תנועה, אנליטיקה בווידאו וכדומה, הפכו זמינות יותר והטכנולוגיות התפתחו בקצב מסחרר. ואולם, היכולת לעשות שימוש אפקטיבי בזמן אמת עם תוצרי הווידאו תלויה באופן כמעט מוחלט ביכולות "המוקד הרואה" - החמ"ל שאליו מתנקזות כלל המצלמות - וביכולות האנושיות שמפעילות אותו.

ניתן למצוא כיום "מוקדים רואים" כמעט בכל תחום, מוסד ותעשייה: ערים בטוחות, בתי חולים, מתקנים ומפעלים וכמובן בלא מעט יחידות ובסיסים. בשל כך עולות השאלות: האם מוקדים אלו יעילים ומסוגלים לתת תפוקות ותוצרים בזמן אמת? איך ניתן באמת לייצר אפקטיביות מבצעית על־ידי השימוש במצלמות? איך מונעים חדירה לבסיס? חדרי הבקרה ו"המוקדים הרואים" הם תופעה שהולכת ומתרחבת. חלקה מחויבת על־פי חוק או רגולציה, אבל רובה נובעת מההתפתחות המואצת בטכנולוגיה של מצלמות האבטחה (CCD) והרצון לחסוך אבטחה פיזית ולייעל את היכולת לבצע בקרה וניטור על מרחבי האחריות. מרבית מערכי המצלמות ו"המוקדים הרואים" הפועלים בשוק העולמי והישראלי (ולעיתים גם בבסיסי צה"ל) פועלים כ"דייגים". ממש כמו הדייג שפורש את חכותיו, ממקם את פעמוני ההתרעה למקרה שבו ינגוס דג בפיתיון ורק כאשר יזמזם הפעמון שעל החכה - ייכנס הדייג לפעולה, יגלול את חוט הדיג וינסה להביא אליו את הדג - כך גם החמ"לים המתבססים על גילוי והתרעה טכנולוגיים (לדוגמה, מערכות אזעקה) או גורמי התרעה חיצוניים (כמו סיור או אבטחה חיצונית). המוקדנים-סמב"צים לא נדרשים כמעט לבצע פעילות יזומה ואקטיבית עם המצלמות במהלך המשמרת, ורק בעת קבלת התרעה עוברים ממצב של המתנה למצב של התבוננות - חקירת המקום, הבנת תמונת המצב וניהול האירוע. זה יכול להספיק לדייגים שמוכנים לתת לדגים לעבור לידם בלי שנגסו בפיתיון, אבל לא בשביל לייצר אפקטיביות מבצעית או אבטחת מחנה יעילה. את מערכות האזעקה וההתרעה ניתן לנטרל ולעקוף. את יכולות גילוי התנועה בווידאו ניתן לרמות ולחסום - ואז אנו נותרים עם מרחבים שלמים שבהם קיימות מצלמות וידאו, שמתעדות את האירוע החריג שמתרחש במרחבן, אבל בזמן אמת אף אחד לא מסתכל בהן. היכולת לתחקר הקלטה בווידאו לאחר שהתרחש האירוע איננה מספיקה. אנחנו רוצים לנסות למנוע את האירוע, לזהות אותו לפני התרחשותו, בזמן רלוונטי לטיפול בו ולכל היותר בעת התרחשותו. על־מנת לאתר אירועים בטרם התרחשו או בזמן אמת, נכון יותר להפעיל את "המוקד הרואה" בתצורה של "צייד". הצייד הוא אקטיבי - מחפש סימנים מעידים, מנסה לזהות חריגות והפרות בשטח שיכולות להוביל אותו לצייד, משתמש באופן שוטף בטכנולוגיות שעומדות לרשותו לסריקה של השטח ולהכרת השגרה בו, כמו גם לפיתוח ההבנה של מה קורה סביבו. כמו הצייד, כך נדרש להפעיל את מוקדי המצלמות וחדרי הבקרה. למוקד צריכה להיות תפיסת הפעלה יוזמת ואקטיבית, שבה נדרש המוקדן-סמב"צ לסרוק באופן שוטף, להבין ולחפש דרך המצלמות את האירוע החריג. הוא צריך להכיר את השטח והמרחב שעליו הוא אחראי, להכיר את שגרת הפעילות באותו מרחב (שגרה אותה ניתן להכיר רק דרך הסתכלות שוטפת), לחפש סימנים מעידים שיכולים להיות שלב מקדים לאירוע ולבצע את הפעולות הנדרשות לטיפול באירוע טרם התממשותו, או מיד לאחר שהחלה התרחשותו. תפיסת הצייד ל"מוקדים רואים" מביאה את יכולותיהם לכדי מקסום הן בתוכנית ההכשרה הנדרשת, והן בנהלים הפיזיים על־פיהם מופעל "המוקד הרואה" ומנוהל. "המוקד הרואה הצייד", כשהוא פועל בתפיסת הפעלה סדורה ואקטיבית, מפעיל תוכנית צפייה סדורה במהלך שעות היממה ומביא לידי ביטוי את הערכת המצב של הדרג הניהולי: אזורי סיכון, נתיבי חדירה, היסטוריה גזרתית, סדרי עדיפות, מבנה הקרקע, שעון הפעילות של המתקן וכדומה. תוכנית הצפייה מגדירה על איזה מצלמה לצפות ומתי. הצופה אמנם עדיין לא יראה את הכול כל הזמן, אבל יסתכל על מה שחשוב, בזמנים החשובים. אם מתייחסים נכון לכשירות התצפיתן, מעניקים לו את הכלים והכשירויות לתפקידו, מבצעים לו שמירה על כשירות באופן שוטף (לדוגמה על־בסיס לומדות מקצועיות) ומתרגלים מגוון של תרחישים באופן שוטף - ניתן לדרוש תוצרים מקצועיים, להבין מה מתרחש במרחב ולייצר אפקטיביות גבוהה דרך שימוש ביכולות "המוקד הרואה". לא מספיק לפרוס מצלמות ולחברם למוקד בלי לגבש תפיסת הפעלה סדורה; לא מספיק להציב כוח אדם שיפעיל את המוקד בלי ללמד ולהכשיר אותו לתפקידו כצופה. בטכנולוגיות אין די להתרעה. נדרש לבסס את הצלע האנושית שמסוגלת להבין את המתרחש ולצפות באופן יזום ושוטף כמנגנון נוסף, שמגלה בזמן אמת ומניע את התהליכים הנדרשים בין אם לאפקטיביות אבטחתית, ובין אם בשיפור בטיחות או בקרה על המתרחש בשטחים הנצפים.