"הישיבה בענייני שֵם" - בירור המציאוּת המתהווה לאחר החלטת החלוקה

מטווח בנשק בפלמ"ח, מחנה אימון ראשון של פלוגה ב'

המאמר הזה עוסק בקושי של ההנהגה המדינית ושל ההנהגה הצבאית לברר את המציאוּת המתהווה וביכולת לשנות בעת משבר את כיווני הפעולה - גם אם המשבר שפרץ לא היה הפתעה. מחקרים רבים עוסקים בחשיבה של הנהגות בסביבה ובתנאים של הפתעה, במיוחד במאה ה־20. נראה שהיו, ועדיין יש, שפע של מקרים של משבר חשיבתי גם כאלה שבהם ההנהגה הלאומית וההנהגה הצבאית לא הופתעו, ובכל זאת ההנהגות מתקשות להתמודד חשיבתית עם המציאוּת המתהווה מול עיניהן. בחרתי כמקרה מבחן את "הישיבה בענייני שֵם",1 שהייתה מעין סמינר חשיבתי שקיימה הנהגת היישוב היהודי בארץ־ישראל ב־2-1 בינואר 1948, חודש לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ־ ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית.

הפוטנציאל של היישוב היהודי עם פרוץ מלחמת האזרחים בארץ־ישראל

באפריל 1936 פרץ מרד של ערביי ארץ־ישראל נגד השלטון הבריטי ונגד היישוב היהודי. במרד שנמשך עד שלהי 1939 נהרגו כ־5,000 ערבים, כ־400 יהודים וכ־150 בריטים. זו הייתה מלחמה מקומית שאותה כינתה הנהגת היישוב מאורעות, ולא מלחמה, משתי סיבות. האחת - בתודעה של ההנהגה המדינית וההנהגה הצבאית המושג מלחמה נקשר לעימות בין עמים ומדינות שלהם יש צבאות. לא זה היה מצב הדברים בארץ־ישראל, שהייתה תחת שליטת בריטניה. הסיבה השנייה - ליישוב היה עדיף להתייחס למצב כאל מאורעות ולא כאל מלחמה בשל החשש שממשלת בריטניה תשקול מחדש את מדיניותה בנוגע לשני הלאומים היריבים בארץ אחת, ותשנה את מחויבותה כלפי היישוב היהודי - דבר שאכן קרה כאשר פורסם "הספר הלבן" ב־1939, אשר הגביל מאוד את הגירת היהודים לארץ־ישראל ואת רכישת הקרקעות בה.

בקרב הנהגת היישוב היהודי והנהגת ארגון ההגנה, המאורעות - בעת התרחשותם ומיד לאחר מכן - הביאו לשינוי ערכים כללי בנוגע להגנת היישוב. הפיקוד והאחריות על הביטחון היו נתונים בידי המפקדה הארצית של ההגנה. המפקדה הארצית (מ"א) לא הייתה מפקדה במובן המקובל בימינו. זו הייתה ועדה פריטטית שהוקמה ב־1931, ובה היו שלושה נציגים של הסתדרות העובדים הכללית ושלושה נציגים של החוגים האזרחיים. זו הייתה כפופה למרוּת של הסוכנות היהודית ושל הוועד הלאומי בארץ־ישראל. כך הונח היסוד לכפיפוּת של ההגנה כארגון פָּרה־מיליטרי למרוּת הציבורית והפוליטית של המוסדות הנבחרים, שייצגו את חלק הארי של היישוב היהודי. באופן לא פורמלי המפקדה הארצית הייתה כפופה למפלגות פוליטיות באמצעות נציגיהן בוועדה. לפיכך, המחלוקות הפוליטיות והחברתיות ביישוב באו לידי ביטוי גם בוועדה הזאת.

עם הזמן החלו לצמוח בחסות המפקדה הארצית גופי מטה שטיפלו בתקציבים; ברכש הנשק, בייצורו ובאחסונו; בקורסי מפקדים זוטרים; ובשיטות התבצרות והגנה עצמית של יישובים. אפילו הוקמה ועדה טכנית, כך היא כונתה, שאמורה הייתה לשמש למטה כללי. הארץ חולקה לגלילות, לחבלים ולגושים, שלהם היו מפקדים מקומיים.    

בעקבות המאורעות הוקם מטה כללי להגנה, שהחל לפעול ב־1940, ובראשו הועמד ראש מטה. חברי ההגנה חולקו לשלוש זרועות ארגוניות. הראשונה הייתה חיל שדה (חי"ש) - כוח טריטוריאלי שיועד לפעול מחוץ ליישובים ולערים. הזרוע השנייה הייתה חיל המשמר (חי"ם) שיועד להגנה מקומית על כל הערים והיישובים. הזרוע השלישית הייתה פלוגות מחץ סדירות (הפלמ"ח), והקמתה החלה רק במאי 1941. ייעודו של הפלמ"ח היה לשמש עתודה ארצית שאינה כפופה למקום ולטריטוריה מסוימים. לפלמ"ח הייתה מפקדה משלו, והוא קיים אימונים אינטנסיביים, שהיו מתקדמים ביחס לאותה תקופה. המטה הכללי, מפקדי הזרועות, מפקדי הערים והיישובים ומפקדים בפלמ"ח הביאו לגיבוש קאדר פיקודי בכל הרמות. חלק מהם היו ותיקי מלחמת־העולם הראשונה; חלקם בוגרי שיתוף הפעולה עם הצבא והמשטרה הבריטיים בתקופת המאורעות; וחלקם היו מפקדים זוטרים יהודים שלחמו הצבא הבריטי במלחמת־העולם השנייה.

ערב החלטת האו"ם על חלוקת ארץ־ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית מנה ארגון ההגנה 65,000 חברים וחברות רשומים - רובם קיבלו אימון צבאי אלמנטרי. הפלמ"ח מנה יותר מ־2,000 מגויסים סדירים וכ־1,000 אנשי מילואים שסיימו את חובתם.2 תוכניות ההגנה קבעו כוח המונה 5,000 מגויסים סדירים בפלמ"ח, אבל הכוח לא הגיע להיקף כזה בשל חוסר תקציב, היעדר גיוס חובה והיענות חלקית של היישוב.

תפיסות הפעלת הכוח הצבאי במקרה של עימות מזוין

בתשע השנים שעברו בין המאורעות למלחמת האזרחים3 בארץ־ישראל שהחלה ב־30 בנובמבר 1947, התפתחה בהדרגה תפיסת הפעלת הכוח היהודי במסגרת ההגנה. בניין הכוח והפעלתו הותאמו לאיומים, בראש ובראשונה לאפשרות של התחדשות המאורעות על־ידי ערביי ארץ־ ישראל. ההנחה הייתה שהמאורעות יהיו קשים יותר, שתחול עליית מדרגה ביכולות של הערבים, בין היתר בשל התמיכה והסיוע שיקבלו ממדינות ערב. רק ב־1947 החלה להתגבש הערכה שייתכן שתתפתח מלחמה בעקבות התחדשות המאורעות, שבה ישתתפו מדינות ערב. יש לציין שבמלחמת־העולם, בעת המערכות במדבר המערבי, בלוב ובמצרים וחדירת כוחות גרמניים ואיטלקיים ללבנון ולסוריה, שהיו בשליטת משטר וישי הצרפתי, התעורר חשש שהצבא הגרמני והצבא האיטלקי יגיעו לארץ־ישראל. החששות האלה האיצו את הקמת הפלמ"ח ואת גיבוש תפיסות הפעלת הכוח.

היו שתי תפיסות בנוגע לדרך של הפעלת הכוח. האחת - הקמת כוח צבאי מאורגן במסגרות צבאיות מובהקות. התפיסה השנייה - מאבק עממי פרטיזני של לוחמה זעירה. בין התפיסות הללו שרר מתח, אבל הן לא ביטלו זו את זו. שתיהן הביאו בחשבון שהמאבק יתנהל תחת נוכחות בריטית ושלא ברור מה יהיה חלקם של הצבא והמשטרה הבריטיים.

בחינה כוללת של הכוח היהודי ושל דרך הפעלתו מלמדת על כך שהתפיסה השלטת הייתה מגננה סטטית על הערים והיישובים. על־פי התפיסה הזאת, כאשר יגויס החי"ש, הוא יפעל מחוץ לערים וליישובים, והפלמ"ח כעתודה ייזום התקפות בחזית ובעומק מרחבי האויב. מבנה הכוח שעוצב אז נותר בצה"ל עד היום - כוח סדיר קטן יחסית, המוכן לפעולה מידית, וכוחות מילואים סוג א' וסוג ב', שאותם יהיה צורך לגייס, לצייד ולאמן - פעולות הדורשות זמן. עד שהכוחות האלה יהיו מוכנים ללחימה יחַפה הפלמ"ח על הגיוס החלקי והכללי. לאחר חשיבה אינטנסיבית למדי הבינה הנהגת ההגנה שבתפיסה הזאת קיימת סתירה פנימית קשה: אם הפלמ"ח הוא עתודה כללית לפעולה יזומה או תגובתית, והוא הכוח המאורגן הזמין היחידי, הוא יישאב למגננה על המרחב היהודי המבותר למדי, יתפצל ולא יוכל לפעול כעתודה כללית.

את הסתירה שבין הפוטנציאל הגדול של היישוב ובין יכולת הפעולה שלו היטיב לתאר ראש המפקדה הארצית (הרמ"א) ישראל גלילי בדיון שהתקיים בוועדת הביטחון ב־19 בנובמבר 1947:

הגענו לכלל הכרה שהכוח המגויס שלנו, אותו הכוח המגויס ברציפות עשרים וארבע שעות ביממה, שאפשר להטילו לכל מקום בכל שעת צורך, שזה אינו מספיק. [...] אם עמדנו בפני מתיחות כמו שעמדנו בחודשים האחרונים, כוח זה מועסק על ידי כך שנישלח לכמה וכמה מקומות לצורכי תגבורת, הפסדנו את הרזרבה הארצית, ואי אפשר לבנות כל מוכנות הגנה בלי רזרבה ארצית, שיכולה לחוש בכל שעת צורך לכל מקום תורפה.4

כך החל הדיון בסוגיית הזמן הדרוש לגיוס כללי של הפוטנציאל הצבאי - דיון שנמשך בישראל וגבר לאחר מלחמת יום הכיפורים. זה בדיוק מה שקרה מיד עם תחילת מלחמת האזרחים בארץ־ ישראל - לא הייתה עתודה כללית שאִפשרה חופש החלטה ופעולה. הבעיה החריפה משום שהתחבורה בתחומי היישוב היהודי, שישב מהגליל העליון עד הנגב הצפוני, נפגעה מאוד. ואולם, הנהגת היישוב לא הבינה מיד עד כמה אקוטית בעיית התחבורה משום שסברה שהשלטון הבריטי יבטיח תחבורה לכל הצדדים - כפי שעשה במאורעות בעבר, ולא כך קרה. לפיכך, הקושי הגדול ביותר של היישוב המאורגן ושל ההגנה, שהשפיע מאוד על מלחמת העצמאות בתחילתה, שהייתה מלחמת אזרחים, היה הקושי החברתי והכלכלי להחזיק גרעין כוח מגויס סדיר פעיל בהיקף ובאיכות שיאפשרו יוזמה מיד עם תחילת מלחמה. עד תחילת מלחמת האזרחים ההישגים של חיל השדה המבוסס על כוחות מילואים היו מעטים.

אימון כיתה של החי"ש בחולון

אפשרות למאבק מזוין - הצעות לבניין הכוח ולהפעלתו

באמצע 1947 החל תכנון לקראת האפשרות שבאו"ם תתקבל החלטה על הקמת שתי מדינות -  מדינה יהודית וערבית - בפלשתינה-ארץ־ישראל. פעילות תכנונית של המטכ"ל החלה כבר בתחילת שנות ה־40:

• תוכנית א', מאי 1941 - נועדה להתמודד עם מרד ערבי בארץ־ישראל בעקבות חדירת כוחות גרמניים למזרח־התיכון. התוכנית לא עסקה בהקמת צבא אלא בהגנת היישוב בזמן הקרוב ביותר. לא הייתה בה התייחסות לעתיד הרחוק יותר ולבניית הכוחות והאמצעים. תוכנית א' הייתה אחת מכמה תוכניות שהוכנו למקרה של פלישת צבא גרמני וצבא איטלקי לארץ־ישראל, שתוכננו בשנים 1942-1940, ונגנזו לאחר הניצחון של הבריטים במערכה באל־עלמין.

• תוכנית ב', 1943 - נועדה להתמודד עם האויב הערבי בארץ־ישראל במקרה שיפתח ב"מאורעות משופרים".

• תוכנית ג', מאי 1946 - נועדה גם היא לתת מענה במקרה של "מאורעות משופרים".

ההנחה של כל התוכניות הללו הייתה שקיימת נוכחות של הבריטים בארץ־ישראל, וכל אחת מהן הותאמה להתפתחות ההדרגתית של החיילוּת מהפלמ"ח עד החי"ם. על־פי התוכניות, ההגנה הייתה ארגון שהתפתח לקראת צבא עממי של המונים. כל התוכניות היו בעלות אופי מגננתי. היסוד ההתקפי בהן היה מועט.

1947 הייתה שנה עתירת תוכניות. אפשר לחלקן לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה - הצעות ותוכניות שהועלו ווגבשו במטכ"ל ועל־ידי ממלאי תפקידים בכירים במנגנון ההגנה. הקבוצה השנייה הייתה הצעות שביקש דוד בן־גוריון, יושב־ראש הסוכנות היהודית והממונה על תיק הביטחון  ביקש לגבש. לשם כך הוא פנה לאישים בעלי ניסיון, הן משוחררי הצבא הבריטי והן מומחים בעלי ניסיון לדעתו. חלק מן התוכניות שהציגו המומחים בעלי הניסיון לבן־גוריון היו מנותקות מן המציאוּת. יש לציין רק תוכנית אחת שהפכה לפקודת המבנה הארצי מנובמבר 1947. הפקודה הורתה על הקמת ארבע חטיבות רגלים מרחביות מאנשי החי"ש, שיגנו על היישוב במקרה של התפרצות מאורעות ופלישת צבאות ערביים.

הנהגת היישוב המאורגן בנתה אפוא במשך עשר שנים כוח פָּרה־מיליטרי במסגרת ארגון ההגנה וגיבשה תפיסות הפעלה. אלה התבססו מבחינה מושגית בעיקר על הניסיון שהצטבר בתקופת המאורעות, ובמידה מועטה גם הניסיון שהצטבר במלחמת־העולם השנייה בחזית המזרח־התיכון. מכיוון שהמאורעות היו בעיקרם מרד ערבי נגד השלטון הבריטי בארץ־ישראל, לא תמיד הבחינו מנהיגי היישוב וההגנה בין היכולות של הצבא הבריטי, אשר הוא שדיכא את המרד ושיתף בהיקף לא גדול את אנשי ההגנה, ובין  היכולות העצמיות של ההגנה. היציאה מן הגדר כתפיסת לוחמה, שנטבעה בזיכרון הביטחוני והחברתי, נופחה הרבה מעֵבר לְמה שהייתה בפועל. היסוד המוביל בתפיסת ההפעלה היה המגננה. היסוד המתקפתי בעשור הזה היה דווקא ההתיישבות היהודית האינטנסיבית ברחבי הארץ, שהתוותה את המרחב שעליו היה צריך להגן. הוגי דעות בהנהגת ההגנה וממלאי תפקידים מרכזיים בה נקטו אסטרטגיה של התיישבות כיסוד המתקפתי לקראת הקמתה של מדינה יהודית בארץ־ישראל בעתיד. על ההתיישבות היה אמור להגן ארגון פָּרה־מיליטרי.   

יש להוסיף שבזיכרון בנוגע לפרק הזמן שבין המאורעות עד מלחמת העצמאות התקבע שביישוב היהודי התקיימו ונאבקו שלוש מחתרות. ארגון ההגנה לא ראה את עצמו כמחתרת, אלא כארגון פָּרה־מיליטרי, אשר מאז הקמתו ב־1920 חיפש כל דרך להתקיים לצד השלטון הבריטי, לשתף עימו פעולה כאשר הדבר היה אפשרי ולהיעזר בו. לאחר מלחמת־העולם השנייה ירד ארגון ההגנה מדי פעם למחתרת לזמן־מה, ובאותן תקופות נאבק בבריטים גם בכוח הנשק, אך הקפיד לעשות זאת באופן מבוקר כדי שהמאבק לא יביא להכחדתו - כפי שאירע לכמה מחתרות לאומיות ברחבי האימפריה הבריטית.

יש לציין שפוטנציאל המלחמה של היישוב היהודי עד מלחמת העצמאות גדל הודות להתחזקות של המוסדות הלאומיים, החברתיים והכלכליים. מחקריי בעניין הזה ומחקרים אחרים מלמדים שלצד היהודי במלחמת העצמאות היה יתרון מכריע על הצד הערבי הן במלחמת האזרחים והן במלחמה נגד צבאות ערב - המוסדות של התנועה הציונית והמוסדות המאורגנים ביישוב בארץ־ישראל.     

תנועה לאומית החותרת להשגת טריטוריה ולהקמת מדינה לא יכולה לממש רעיון, גם לא החלטה מכוננת הנובעת מהם, ללא מיסוד. מיסוד פירושו מוסדות במובן העמוק של המושג מוסד. המשמעות של מוסד אינה רק מבנה ארגוני, אלא גם אתוס, אידיאולוגיה, מסורת, קבוצות אליטה ושאיפה למצוינות. המיסוד קשור לחקיקה משום שהחקיקה מעניקה יציבוּת - גם אם זמנית ולא תמיד מחייבת. המוסדות המרכזיים היו: הסוכנות היהודית על כל גופי המשנה שלה; הוועד הלאומי, שבו הכירה ב־1928 ממשלת בריטניה כמייצג את היישוב היהודי; קרן קיימת; תנועות ההתיישבות הקיבוציות והמושביות; הסתדרות העובדים הכללית והחברות הכלכליות והתעשייתיות שלה, בהן סולל בונה, הקואופרטיבים לתחבורה, תעשיות הבנייה וייצור המכונות וארגון ההגנה. עם המוסדות האלה נמנו המפלגות הציוניות, שלהן היה תפקיד משמעותי בגיוס היישוב. לצד הערבי לא היו באותה עת מוסדות דומים, וייתכן שזו הסיבה לכך שנוצח במלחמה, ולא הנחיתוּת של הלוחם הערבי כפי שהתקבע בזיכרון הישראלי. 

הישיבה בענייני שֵם

למחרת קבלת ההחלטה באו"ם על חלוקת ארץ־ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית החלו הערבים במאבק מזוין. בתוך חודש התפשט המאבק לכל חלקי פלשתינה-ארץ־ישראל, באופן ספורדי. השני של דצמבר 1947 החלו פעולות תגמול של ההגנה וגם של האצ"ל. הפעולות האלה נועדו לענישה, היו מקומיות ולא מוקדו לתכלית מוגדרת. עד סוף דצמבר לא הורה המטכ"ל למִפקדות השטח לפעול באופן התקפי כפי שנקבע בתוכנית ג' (מאי 1946) ובתוכניות אחרות. ההוראה ההתקפית היחידה באותו חודש הייתה להטריד את התחבורה הערבית ולשתק אותה במקומות שבהם הותקפה התחבורה היהודית. בחודש הראשון למלחמת האזרחים נהרגו כ־200 יהודים בכל רחבי הארץ - קרוב למחצית ממספר ההרוגים בשלוש שנות המאורעות. לצורך בחינת המציאות המתהווה הזאת התכנסו ב־1 בינואר 1948 התכנסו מנהיגי היישוב, מפקדי ה"הגנה", אנשי מודיעין של ההגנה ומומחים צבאיים מוותיקי ההגנה לסמינר בן יומיים.

בישיבה השתתפו 17 אישים. להלן שמותיהם, כינוייהם המחתרתיים ותפקידיהם בעת הישיבה:

• דוד בן־גוריון (כוּנה אמיתי) היה יושב־ראש הנהלת הסוכנות היהודית, והיה ממונה על תיק הביטחון.

• משה שרת (כוּנה בן־קדם) היה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית.

• זאב שרף (כוּנה דתן) היה מזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות.

• ראובן שילוח (לא היה לו כינוי מחתרתי) היה חבר במחלקה המדינית של הסוכנות.

• גולדה מאיר (כוּנתה פזית) הייתה חברה במחלקה המדינית של הסוכנות.

• יוסף יעקבסון (כוּנה בן אבי) היה חבר המפקדה הארצית ורכז ארצי של הש"י. במשך זמן מה שימש ראש המחלקה הערבית בסוכנות היהודית.

• גד מכנס (כוּנה איכר), היה ערביסט, איש שטח בסביבה הערבית בארץ־ישראל, ללא תפקיד מוגדר

• יהושע פלמון (כוּנה ג'וש) היה איש המחלקה הערבית של הש"י. כיהן גם כראש המחלקה הערבית של הסוכנות.

• עזרא דנין (כוּנה זרחי) היה ראש המחלקה הערבית של הש"י.

• אליהו ששון (כוּנה עדינה) היה ראש המחלקה הערבית של הסוכנות.

• ישראל גלילי (כוּנה הלל) היה ראש המפקדה הארצית.

• יגאל ידין (לא היה לו כינוי) היה ראש לשכת אגף המבצעים במטכ"ל.

• יוחנן רטנר (לא היה לו כינוי) היה מומחה צבאי, חבר ההגנה ויועץ מיוחד.

• יצחק שדה (כוּנה יורם) היה מומחה צבאי ויועץ מיוחד.

• יגאל אלון (כוּנה סאשה) היה מפקד הפלמ"ח.

• משה דיין (כוּנה מגי) היה קצין לעניינים ערביים.

• דוד שאלתיאל (כוּנה מרון) היה חבר מטכ"ל ההגנה ומפקד מחוז ירושלים מינואר 1947.

לא כל ממלאי התפקידים המרכזיים השתתפו בסמינר. עם אלה נמנו הרמטכ"ל יעקב דורי, ממלאי תפקידים חיוניים במטכ"ל ההגנה, מפקדים בכירים בגלילות ומפקדי ערים גדולות. בפרוטוקול הישיבה לא מוסברת הסיבה להיעדרותם. ניתן להניח שהם היו עסוקים בעניינים שונים בכל רחבי הארץ.

דברי המשתתפים בישיבה נרשמו בפרוטוקול מסודר5 (פרטי־כל במקור) ובו 83 עמודים מודפסים בצפיפוּת במכונת כתיבה. המשתתפים ייצגו שלוש קבוצות: נציגי הנהגת היישוב היהודי ובראשם בן־גוריון, שהיה יושב־ראש הישיבה; נציגי הערביסטים, חברי ההגנה שהתמחו במודיעין על ערביי ארץ־ישראל, ובמידת־מה על מדינות ערב השכנות ומנהיגיהן; מפקדים, מומחים ויועצים צבאיים - אנשי הצבא לעתיד.

לפני הכרזת האו"ם, וזמן קצר לאחר מכן, התקיימו אמנם דיונים רבים במוסדות הסוכנות היהודית, במרכזי המפלגות ומוסדות הישוב, במפקדה הארצית ובמטכ"ל, אולם הישיבה בענייני שֵם הייתה הראשונה שבה ניתן ייצוג לגופים האחראים לניהול מלחמת האזרחים המתקרבת, ולאחר מכן - לניהול מלחמה בצבאות ערב.

במושגים של היום, דיון מן הסוג הזה, בייחוד הראשון שהתקיים מתחילת המלחמה, היה צפוי לכלול סדר יום, נושאים לדיון וסיכום מסודר. בפרוטוקול אין עדות לכך. מסמכים רבים מדיונים שהתקיימו על־ידי ההנהגה המדינית והנהגת ההגנה בעשור שלפני 1948, וכן תוכניות ופקודות מעידים דווקא על תרבות דיון, יצירת המשגה, שפה בהירה, כתיבה וניסוח המעוררים התפעלות גם היום. עיון בפרוטוקול יוצר רושם שהדיון היה הרצף שבין סיעור מוחות לשם גיבוש תפיסה ובין ניסיון להתנתק ממערכת מושגית סדוקה, אולי שבורה. 

תדריך לפני פעולה בחטיבת הנגב של הפלמ"ח, 1948

הנושאים שנידונו בסמינר 

קריאה בפרוטוקול מלמדת על כך שחלק מן המשתתפים לא הגיעו לדיון עם משנה סדורה, וגיבשו את דעתם רק במהלכו. בתחילת הישיבה דנו ארבעת הערביסטים בשאלה האם יש מאורעות בארץ. הראייה שלהם התבססה על המאורעות בעבר, והם השוו אותם למציאוּת המתהווה.

אליהו ששון הצביע על כך שקיימת מחלוקת בקרב ערביי הארץ - בין החוסינים בהנהגת המופתי הירושלמי, הששים אלי קרב, ובין הנשאשיבים שעדיין לא הצטרפו למאורעות. שני המחנות נאבקו ביניהם באלימות בתקופת המאורעות. ששון הציג מעגל קסמים: אנחנו מגיבים עם סיבה מוצדקת, ואז הם מגיבים עם סיבה מוצדקת שלהם. לדבריו, חברי ארגון ההגנה ומפקדיו אינם מתאמים עם אנשי המודיעין את התגובות של היישוב היהודי, ולכן מתבצעות פעולות לא  הכרחיות המובילות להסלמה. אנשי המודיעין העלו גם את השאלה של פגיעה בערבים לא מעורבים במהלך פעולות התגובה. ששון הציג את המושג פעולה יזומה שלנו לשם השגת הרתעה, היינו, השגת שקט באמצעות יוזמה אלימה. תוך כדי דיבור, אולי אפילו מבלי משים, הוא עבר ממאורעות למלחמה וממלחמה למאורעות ואמר שצריך לבקש פתרון כולל ולא לוקלי באמצעות חיבור המדינאות והצבאיות למכלול משותף. הוא הסביר שיש שתי דרכים לסיים מלחמה: האחת, הכרעה של אחד הצדדים, החזק מכריע את החלש, והוא מכתיב את התנאים למנוצח, ואולם הוא הטיל ספק באפשרות כזאת במציאוּת בארץ־ישראל. האפשרות השנייה היא התערבות מועצת הביטחון של האו"ם, כל עוד הסכסוך האלים עדיין באיבו. ששון רמז על אפשרות שלישית ולא תיאר אותה במפורש - רוויזיה כלשהי של תוכנית החלוקה שתובן על־ידי הערבים. בהמשך דבריו הזהיר ששון מהקשרים שנרקמו עם עבדאללה מלך ירדן (אותו כינה "האישיות המסוימת"),  והביע חשש שהלגיון הערבי, שהוא צבא סדיר מאורגן יועמד לרשות הליגה הערבית לפעולה בארץ, ועלול לגרום לשינוי של החלטת האו"ם.

משה שרת הציג את התמונה המדינית, שעיקרה גיבוש מעמד היישוב כלפי האו"ם והמעצמות הגדולות והאפשרות של הקמת כוח לאומי שיכפה על שני הצדדים להגשים את החלטת האו"ם. הוא טען שנחוצה מאוד נוכחות של כוח בין־לאומי, אך אין ליצור רושם שהיישוב אינו יכול להתמודד בעצמו ושהוא תלוי באו"ם כדי ליישם את תוכנית החלוקה - זאת בשל החשש שהדבר יוביל לשינוי של החלטת האו"ם. על היישוב ליצור רשום שבכוחו לממש את החלטת החלוקה ולדרוש סיוע להקמת צבא. יש לדרוש מן האו"ם לסייע רק לצד המקבל על עצמו את החלטת החלוקה. שרת ציין כי הקמת כוח בין־לאומי עלולה להוביל לכניסת ברית־המועצות לארץ־ישראל, וספק רב אם היישוב מעוניין בכך.

יגאל ידין התמקד בשאלה מה על היישוב לעשות. לשם כך יש להחליט האם היישוב מתייחס אל המצב כאל מאורעות. אם אין מאורעות - אזי אין מקום לתגובה; אם יש מאורעות - על היישוב להפסיק להגיב משום שתגובה קשורה לפעולה קודמת שעשו הערבים, ואין לו יכולת מבחינות מודיעינית ומבצעית להצמיד תגובה לאירוע. תגובה מבוקרת היא אשליה. במקום תגובה יש לעבור לפרקטיקה של התקפות נגד, וזה דבר שונה לחלוטין מתגובה. אם ההנחה היא שמתהווה בסיס ערבי חמוש, יש לתקוף אותו, ולא לחכות שיתקוף. בכך העלה ידין את המושג פעילות מניעה, והציע שבמסגרת המניעה יש לחנוק  את התחבורה הערבית ואת נמל יפו. הוא ציין שאין ביכולתו של ארגון ההגנה להבטיח את התחבורה היהודית - עניין קריטי מאוד.

יצחק שדה היה בעל ידע צבאי מעשי. הוא צבר ניסיון משירותו בצבא הרוסי במלחמת־העולם הראשונה ובצבא האדום, וכן משירות פעיל בהגנה, בין היתר בתקופת המאורעות. שדה הקים את הפלמ"ח והיה רמטכ"ל תקופה לא ארוכה. בדיון טען שהאויב הערבי חזק, מצויד ומאורגן טוב יותר מאשר בתקופת המאורעות. עם זאת גם היישוב חזק יותר. היתרון של ערבים הוא ביוזמה (ב"איניציאטיבה"), ולכן הצד היהודי נראה מוכה. על ההגנה לתקוף לא רק בתגובה לפעולה של הערבים אלא גם תוך כדי התרחשותה.  

יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, שלל את הצורך בהגדרה האם היישוב נמצא במלחמה. הוא טען שיש מקומות שבהם מתרחשת מלחמה ושם יש לפעול, ויש מקומות ללא מאורעות ועדיף לשמור שם על שקט. אלון סבר כי חלף הזמן שבו היישוב יכול היה לכיוון את פגיעתו לאובייקט מסוים, וכי יש לפעול ללא הבחנה - גם אם הדבר כרוך בפגיעה בחפים מפשע. התגובה של היישוב חייבת להיות קולקטיבית, ויש לפגוע בכל העיר או הכפר, שכן "במלחמה כמו במלחמה". מניעה לדבריו פירושה תגובה מקדימה.

משה דיין הביע את תמיהתו על הניסיון להגדיר באילו מקומות יש מאורעות ובאילו אין, שהרי היכן שאין היום - יהיו מחר. לכן יש לקבוע שיש מאורעות בכל הארץ ולהתנהל כאילו יש מלחמה בכל מקום.

ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית, הציע פשרה בין אלה שסברו שאין מאורעות ובין אלה הסבורים שיש מאורעות. הוא סבר שיש מלחמה – גם אם זו לא מתנהלת במלואה באותה עת. גם אם לא במלואה כרגע ואפשר שיש ויהיו שלבים, הוא הביע את צערו על כך שלאחר חודש של פעולות איבה אין ליישוב הנהגה לניהול מלחמה, והסיבה לכך היא שכל הגופים הקיימים לא התאחדו לפעולה משותפת.

גלילי הציע להקים מיד ועדה אד־הוק בראשותו של ידין, שבה ישתתפו אנשי מודיעין, אנשי תכנון והמטכ"ל. הוועדה תדון בשאלות שהוא, גלילי, ינסח עבורה, ותציג את התשובות למחרת כשיחודש הדיון.

למחרת, 2 בינואר, התכנסו שוב המשתתפים בישיבה, וידין הציג את מסקנותיה:

• אם מתקבל מידע על כך שבכפר ערבי מסוים מתוכננת פעולה - יש לתקוף אותו מיד.

• מכיוון שארגון ההגנה אינו מסוגל להבטיח את התחבורה, במיוחד כשהבריטים עדיין שולטים, יש לתקוף באופן יזום את התחבורה הערבית.

• היישוב היהודי חזק מן היישוב הערבי. אין לערבים יכולת הגנה על ערים וכפרים, ויתרונם בנקיטת היוזמה. לכן על כוחותינו לעבור להתקפות נגד במישור המקומי ללא צורך בהחלטות ובאישורים מן המטכ"ל, וכן לעבור למתקפה במישור הארצי. אין ברירה - "הם צריכים לקבל עונש קיבוצי, להרוס הרבה ולהרוג בהם הרבה וללוות את זה בהסברה רבה. [...] פעולות עונשין - מוחצות ומכאיבות, מוטב פחות התקפות נגד ובלבד שתהיינה מוחצות, מרתיעות ומכאיבות, מאשר פעולות רבות ורפויות".

• יש מקומות שבהם היישוב חלש, והנגב הוא דוגמה מובהקת. במקומות כאלה אי אפשר לסמוך על הגנה פסיבית. עבר זמנה של הגנה עצמית וצריך לעבור למתקפה.

• יש לשפר מאוד את שיתוף הפעולה בין שירות הידיעות לבין המִפקדות בכל הרמות.

משתתפי הדיון קיבלו את מסקנות הוועדה אך לא במלואן. לדוגמה, לא ליזום התקפות באזורים ש"טרם אחזה בהם האש", דהיינו, היכן שהצד הערבי שומר על השקט אנו נימנע מיוזמה. אבל אם יוחלט ליזום ולפעול, ומאחר ואי אפשר להבחין בין הרשע לשכנו, לא תהיה התמקדות באנשים מסוימים, והתגובה תהיה פגיעה ביישוב ערבי כולו, כפר או עיר כאחד.

עניין התחבורה של הישוב היהודי, שהיה עקב אכילס מתחילת פעולות האיבה, נידון ארוכות וגם ההכרה שירושלים נמצאת במצור דה־פקטו, אך לא נמצא פתרון לבעיות האלה - למעט פגיעת תגמול בתחבורה הערבית.

המשתתפים לא דנו בהשפעה של הנוכחות הצבאית הבריטית בארץ. נראה שזו לא נחשבה עדיין למכשול רציני. היו אזורים שבהם הבריטים כבר צמצמו את נוכחותם, והתעניינותם בהם הייתה מעטה. בנוסף, פעולות פשיטה מוצלחות של הפלמ"ח ב־1946 הצליחו למרות הנוכחות הבריטית.

יש לציין את אופי השתתפותו של בן־גוריון בשני ימי הדיונים. הוא היה יושב־הראש אבל לא התבטא כלל, למעט שאלות הבהרה מעטות - דבר שלא היה אופייני לו. לבסוף הוא ציין כי ליישוב יש כעת שני מרכזים מוסדיים - המדיני בירושלים והביטחוני בתל־אביב - וכי המצב הזה בעייתי מאוד. בגלל קשיי התחבורה בין שתי הערים הללו ברור לכולם שקשה לקיים התכנסות כזאת לעיתים קרובות. לכן די מהר הפעילות המדינית עברה מירושלים לתל אביב.

שלט הנצחה בתחנת הדלק בצומת נחלים, בקרבת המקום שבו נורו היריות הראשונות במלחמת העצמאות

סיכום

כוחות הפלמ"ח פוצלו מיד עם תחילת מלחמת האזרחים,6 ונדרשו חודשים ארוכים וגיוס כללי עד שהוקמו שלוש חטיבות פלמ"ח יחד עם בניין הכוח הצבאי הכללי של היישוב. עוד לפני סיום מלחמת העולם ושיבת המגויסים היהודיים לארץ, המפקדה הארצית של ה"הגנה" והמטכ"ל סברו שחובה להגביר את הגיוס לפלמ"ח עד 5,000 מגויסים סדירים, אבל הגיוס לא הצליח מסיבות מחסור בתקציב, חוסר הענות של השבים מהצבא הבריטי להצטרף לשרות נוסף בפלמ"ח וגם מהמחשבה שיהיה ניתן לגייס את חיל השדה (חי"ש) במהירות שתפצה על המחסור באנשי הפלמ"ח, דבר שהתברר כקשה בהרבה מהמשוער. היעדר כוח מספיק בפתיחת פעולות האיבה בדצמבר 1947, הוא שהוליד את רעיון והיגיון הגיוס המהיר של צה"ל לדורותיו.  

הקושי הגדול ביותר במלחמת האזרחים, שהחלה ב־30 בנובמבר 1947 ונמשכה עד 15 במאי 1948 - היום שבו פלשו צבאות ערב לישראל, היה קיום תחבורה בין המרכזים היהודיים לבין ערים ויישובים שהיו פזורים בכל הארץ ללא רצף ביניהם. במלחמת העצמאות אירעו מקרים רבים של שיירות שהותקפו, והמחיר היה מאות הרוגים ופצועים. ירושלים הייתה במצור עד ההפוגה השנייה. בעיית התחבורה אפיינה גם את מאורעות 1939-1936. חלק ניכר מן הנוטרים היהודים במסגרת המשטרה והצבא הבריטיים וכן פו"ש (פלוגות השדה) עסקו בהגנה על התחבורה. בחינת התוכניות של ההגנה בפרק הזמן שבין המאורעות עד מלחמת האזרחים, כעשר שנים, מלמדת שלא ניתנה הדעת לקריטיות של קיום התחבורה בעת משבר. ייתכן שהסיבה לכך הייתה שבתקופת המאורעות הבריטים הם שנשאו את קיום תחבורה, ונדמה היה שכל עוד הם שוהים בארץ־ישראל, הם יבטיחו אותה.

קריאת הפרוטוקול של הישיבה בענייני שֵם מלמדת עד כמה תפיסות שהתגבשו על בסיס ניסיון צבאי קודם, שהיה משמעותי להנהגה ולציבור, הן חיונית, אבל גם אם הניסיון הזה היה מוצלח, הוא עלול להוות משקולת מבחינה תודעתית על רגלי ההנהגה והפיקוד צבאי. הדבר הנכון הוא להיפטר מההנחה שניתן להסתפק בניסיון הקודם ולהניח שהעימות הבא יהיה שונה לחלוטין. תודעת המאורעות שהיה לה משקל מחשבתי פגעה מאוד בהחלטות שהתקבלו על הכניסה למלחמת האזרחים, שבה ניתן היה להגיע להישגים טובים יותר מאלה שהושגו.

כל הנהגה העומדת במבחן של משבר אלים מגיעה אליו עם מערכת מושגים מן העבר. יצירת מערכת מושגים חדשה היא הכרחית. השינוי מחייב למידה של ההנהגות. אף שמלחמת העצמאות נחקרה באינטנסיביות רבה, נראה לי שלא נחקרה דיה הלמידה במהלך המלחמה. האם לסיפור הישיבה בענייני שֵם יש רלוונטיות גם בימינו? על כך יענו הקוראים.

מערכות הגנה - מאה שנים לארגון ההגנה הוא מיזם משותף ל"מערכות" - בית התוכן המקצועי של צה"ל לצבא ולביטחון לאומי, לארגון חברי ההגנה וליחידת המוזאונים והמורשת של משרד הביטחון. עורך ראשי: תא"ל (מיל') ד"ר אפרים לפיד. הנתונים, הדעות והתפיסות הכלולים במאמרים הם באחריות הכותבים.