ההגנה מול "הסוס הטרויאני הבריטי" במלחמת העצמאות

בריגדיר אילטיד קלייטון

מספטמבר 1947 עד מאי 1948 הציבו הבריטים בפני ארגון ההגנה אתגרים גדולים. המאמר עוסק בתהליך קבלת ההחלטות בלונדון בשנים 1948-1947 בנוגע לפינוי הצבא הבריטי, כדי לקדם פלישה של מדינות ערב לארץ־ישראל. המאמר הזה הוא תמצית מחקר 1 שבו נחשף מידע שלא היה מוּכר עד כה בספרות הקיימת על  השפעתה המכרעת של בריטניה על האירועים במלחמת העצמאות. הדיון יתמקד בשישה מקרים של החלטות על פינוי ופלישה שהתקבלו בלונדון ושקבעו את כיוון התפתחות המלחמה בארץ־ישראל.

רקע
בריטניה סיימה את מלחמת־העולם השנייה כמעצמה מנצחת וכאימפריה גדולה, ואולם מבחינה כלכלית היא הייתה בפשיטת רגל ותלויה בתמיכתה של בעלת־בריתה ארצות־הברית. כמו כן החלה התחממות המלחמה הקרה, היו חששות מפרוץ מלחמת־עולם שלישית (ההערכות היו שהקרבות המכריעים ייערכו בארץ־ישראל), והתעוררה שאלת המשך הרווחים של בריטניה מהנפט במזרח־התיכון. על הרקע הזה, של אתגרים וקשיים מבית ומחוץ, היו בממשל הבריטי שתי גישות אסטרטגיות מנוגדות ביחס לעתיד ההגמוניה הבריטית במזרח־התיכון. הגישה הראשונה, שאותה הוביל ראש הממשלה קלמנט אטלי, דגלה בפינוי בריטניה גם מהמזרח־התיכון. הגישה השנייה, שאותה הוביל של שר החוץ ארנסט בווין, דחפה לחיזוק השליטה של בריטניה ושל ההגמוניה שלה. עד אוגוסט 1947 גברה ידה של הגישה של בווין.

 בתחילת 1947 החליטה ממשלת בריטניה על שני מהלכים במקביל:2 הפניית בעיית ארץ־ישראל לטיפול האו"ם וכן מינוי הבריגדיר אילטיד קלייטון לקצין הביון הפוליטי הבכיר במזרח־התיכון - בכפיפוּת לבווין ולשר ההגנה.3 קלייטון מוּנה לשם עיצוב "מזרח־תיכון חדש" בהתאם לאינטרסים של בריטניה - זאת תוך שיתוף פעולה (גם בכפייה כשנדרש) עם בעלות־הברית ומדינות החסות הערביות של בריטניה  (כלומר, בעת ההיא כל מדינות ערב במזרח־התיכון מלבד ערב־הסעודית).

 מבחינת בריטניה, עיראק ההאשמית הייתה מסוף 1946 המדינה המובילה בעולם הערבי. באביב 1947 החלו שיחות בין בריטניה ועיראק שמטרתן הייתה מימוש תוכניות "המזרח־התיכון החדש", שהמתווה המקסימלי שלהן היה איחוד עיראק, הלוונט, עבר הירדן ופלשתינה-א"י. לשם כך דוּבר על הקמת קואליציית פלישה של צבאות ערביים לארץ־ישראל. 4

ההחלטות בלונדון והמהלכים באזור בנוגע להקמת קואליציית הפלישה הראשונה ולנוכח נפילתה5 

ההחלטות בלונדון ופעולות קלייטון באזור בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1947

ב־4 בספטמבר הגיע למחלקה המדינית של הסוכנות היהודית6  מידע קריטי שלפיו בריגדיר קלייטון, יד ימינו של בווין בשטח, טס לדמשק לפגישה עם ראש הממשלה ג'מיל מרדם ביי. בפגישה סוכם שסוריה תפסיק לתמוך בפתרון בארץ־ישראל המבוסס על המופתי והחוסיינים ועל הגוש בראשות מצרים,7 ותעבור לשיתוף פעולה בקואליציית פלישה לארץ־ישראל עם אויביה המרים ביותר - עיראק ועבר הירדן. כך יצר קלייטון לראשונה אפשרות לפלישה של קואליציה ערבית. עבדאללה, שליט עבר הירדן, הפך מבחינת הבריטים לשליט  ערבי לגיטימי להמשך שליטתם באופן עקיף בנכסים האסטרטגיים בארץ־ישראל. ההסכמות בין קלייטון לסוריה, לעיראק ולליגה הערבית כללו גם את הקמת צבא ההצלה.8

המהפך האסטרטגי בדמשק ופגישת קלייטון ב־27 בספטמבר בעמאן עם המלך עבדאללה לא נעלמו מעיניהם של אנשי האגף הערבי במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהיוותה את גוף המודיעין האסטרטגי של היישוב. כל המידע הזה הועבר בדחיפוּת לידיעת הנהגת היישוב.

ההתפתחויות האלה האיצו את מהלכיו של דוד בן־גוריון. הבריטים החלו בפינוי צבאם מן הגליל העליון כבר באוקטובר 1947 - עוד לפני שגובשה כלל תוכנית פינוי ראשונית כדי לאפשר את פלישתו המוקדמת של צבא ההצלה.9

אלק קירקברייד, שגריר בריטניה בעמאן, עמד בקשר ישיר עם בווין, היה המנהל בפועל של  עבר הירדן וכיוון את מהלכיו של המלך עבדאללה (וכן את אלה של גלאב פֶּחה). עבדאללה היה מלך חלש שנשלט למעשה על־ידי פטרוניו הבריטים, וקירקברייד ניסה לשכנע את בווין שהפתרון לעתיד פלשתינה הוא כיבושה על־ידי הלגיון הערבי (שהיה בפועל צבא קולוניאלי בריטי) והעברת השליטה בארץ־ישראל לידי המלך הנאמן.10

ב־20 בספטמבר החליט הקבינט בלונדון11  להצהיר על כוונת בריטניה לפנות את פלשתינה. זו לא הייתה החלטה סופית לבצע פינוי מן הארץ, ולכן גם לא נקבעו תאריכים לסיום הפינוי. עם זאת, כבר ב־4 באוקטובר הודיע בווין לקירקברייד כי דנים בלונדון בהצעתו להשתתפות הלגיון בפעולות בפלשתינה לאחר הפינוי.12 בהמשך ההתארגנות לפלישה נשלחה ללונדון ב־12 באוקטובר מלבנון (בעת כינוס ועידת הליגה הערבית שבו השתתף כרגיל גם קלייטון) תוכנית הפלישה הראשונה של צבאות ערביים סדירים לארץ־ישראל, שכללה גם את הלגיון.13

ההחלטה והתהליכים החשובים ביותר בתהליך הפיכת ארגון ההגנה ממיליציה במחתרת לצבא סדיר החלו  בספטמבר 1947. בסוף החודש  החל בן־גוריון להאיץ רכש של נשק כבד בחו"ל כהכנה לפלישת צבאות ערב. הוא הבהיר: "יציאת הבריטים תבוא אולי לפני הזמן שקבעה אונסקו"פ, [...] ויש היסטוריה חדשה שמתחילה עכשיו".14 ב־28 באוקטובר התפרסמה בעיתון דבר קריקטורה
של סוס טרויאני בריטי שמבִטנו מגיחים הפולשים הערבים (הלגיון) לארץ־ישראל.
סביר מאוד שבן־גוריון שינה את הערכת המצב שלו מאפשרות של פלישה בעוד שנתיים לאפשרות של פלישה מידית - בעקבות המידע המודיעיני על המהפך האסטרטגי בדמשק.15

החלטתו של בן־גוריון על האצה מְרבית בהפיכת ארגון ההגנה לצבא סדיר ותזמונה היו להערכתי מן הגורמים המשפיעים ביותר על התוצאות של מלחמת העצמאות, אם לא החשובים ביותר. חשיבות ההחלטה, תזמונה וביצועה מתבהרים במיוחד כאשר ידוע בדיעבד עד כמה גבולית וכחוט השערה הייתה ההצלחה של ההגנה לעמוד בפרץ בשבועיים הראשונים של הפלישה. כל איחור קל היה גורלי.

החלטות בלונדון בנובמבר 1947 ותוצאותיהן

ב־11 בנובמבר דנה ועדת ההגנה, שחבריה היו בכירים בממשל, בהיבטים השונים של הפינוי, והוחלט על תאריך סיום המנדט (15 במאי 1948) ועל תאריך סיום הפינוי הצבאי (15 באוגוסט 1948). באותה פגישה החליטה הוועדה בחשאי כי הלגיון יפלוש לארץ־ישראל, ולפי היעד שהציבה  ועדת
ההגנה בלונדון – היא קבעה בפועל באותו יום כי תתרחש בארץ מלחמה סדירה.16
כבר למחרת נשלח מברק לעמאן שבו נאמר כי סוכם על הרחבת גבולות עבר הירדן עד הים התיכון.17 ב־13 בנובמבר נשלח מברק נוסף ובו אישור לפלישת הלגיון לארץ־ישראל.

ההחלטה על תאריך סיום המנדט לאחר שעברה שינויים רבים (פעמיים הוחלט על הקדמת התאריך - ועל החזרתו לקדמותו) קבעה את מסגרת הזמן לשני האתגרים הגדולים ביותר שעמדו בפני ההגנה:

• ההתארגנות הראשונית למבנה של צבא סדיר תוך כדי קרבות לא סדירים.
• תזמון פלישתם של צבאות ערב הסדירים והמאמץ להתמודד עם האיום הקיומי בהיעדר נשק כבד (שהגעתו נחסמה באמצעות הטלת מצור בריטי בעוד הם מחמשים ומארגנים את צבאות ערב).18

ההחלטות בלונדון בדצמבר 1947 והשפעתן

 ב־15 בינואר 1948 נחתם החוזה הבריטי־עיראקי הגלוי (הסכם פורטסמות) והנספח הסודי שלו בדבר עתיד ארץ־ישראל (עסקת פלשתינה), שבו נקבע תאריך יעד לפלישה - אפריל 1948. שבועיים לאחר שנחתם ההסכם על אופן חלוקת הארץ בין מדינות ערב לאחר הפלישה השיגו אנשי האגף הערבי בסוכנות מידע על תוכנו העיקרי (ראו את סכמת החלוקה הבריטית-העיראקית המצורפת).

כבר בדצמבר התגבש בלונדון הרעיון להקדים את סיום המנדט, זאת בנימוק "שהעימות הבלתי סדיר חורג בעוצמתו מההערכות המוקדמות".19 ואולם, הקצינים הבכירים הבריטים בשטח טענו להיפך: "לא חלה בארץ־ישראל שום התפתחות שתחייב לסיים את המנדט כבר ב־31 במרס".20 ביודענו עתה את השלבים המתקדמים שאליהם הגיעה אז עסקת הפלישה לפלשתינה ניתן לזהות בבירור את הקשר: תכנון פלישה מוקדמת דורש פינוי מוקדם. למרבה המזל, לא כך התרחשו הדברים.

ההחלטות בלונדון והאירועים בעיראק ובסוריה בינואר 1948 ותוצאותיהם

 עסקת פלשתינה ומהלך הפלישה של הקואליציה הראשונה התאיינו כאשר עבד אל־אִלאה, ששימש כעוצר (כמחליף של פַיצל השני, מלך עיראק), החליט על נסיגתו מהחתימה על ההסכם ומהפלישה לארץ־ישראל ב־23 בינואר 1948 - זאת לאחר שפרסום הסכם פורטסמות הגלוי הצית בעיראק מהומות דמים המוניות. מיד למחרת, ב־24 בינואר, נפגשו בלונדון שר החוץ בווין, שר המושבות קריץ ג'ונס ושר ההגנה אלברט אלכסנדר וסיכמו "להישאר עם תאריכי היעד הקיימים [של הפינוי]".21 ברור כי לאחר שכבר היה ידוע בלונדון שקואליציית הפלישה הראשונה התמוטטה, לא נדרש פינוי מוקדם לצורך זה.

מהמהלך הגדול, שתוכנן בלונדון בעסקת הפלישה לפלשתינה, נותרה רק הפלישה המוקדמת של צבא ההצלה ממחנותיו שבסוריה. לפי עדויות רבות,  סייעו הבריטים לפעולותיו בארץ־ישראל.22 מולו לחמו כוחות ההגנה בשלב המלחמה הבלתי סדירה, בין היתר בקרבות בגליל המערבי ובקרבות על טירת צבי, משמר העמק וצפת ועל הדרך לירושלים וכן בתל אל־ריש שליד יפו.

סקיצת מפת החלוקה לפי ההסכמה הבריטית־עיראקית בעסקת פלשתינה: I - לירדן (ולמילוי האינטרסים של בריטניה ועיראק); II - ללבנון; III - לסוריה ; IV- לסעודיה ; V- למצרים. ארכיון לתולדות ההגנה, טנא (מ"ע) 105/60, 26 בינואר 1948, 30 בינואר 1948

ההחלטות בלונדון שהביאו להקמת קואליציית הפלישה השנייה

ההחלטות בלונדון במרס־אפריל 1948

בווין הגיב במהירות להתמוטטות הסכם פורטסמות ולעסקת פלשתינה, ובסוף ינואר החל במשא־ומתן מואץ עם משלחת מעבר הירדן. ב־7 בפברואר נפגשו בלונדון בווין וראש ממשלת עבר הירדן בנוכחות מפקד הלגיון ג'ון גלאב לדיון ראשון בתוכניות מעודכנות בנוגע לארץ־ישראל. ראש הממשלה הציג לבווין את ההצעה של קירקברייד והמלך שהלגיון יפלוש לבדו רק לשטחים שהוקצו לערבים, ללא מלחמה ביהודים. הם קראו בהמשך למתווה הזה "התוכנית האורגינלית".23

ב־22 במרס 1948 החליט הקבינט להעדיף פלישה מוקדמת של הלגיון לבדו לארץ־ישראל לפני תום המנדט, והוציא לאנשיו במזרח־התיכון התרעה שלא לפעול נגד פלישה כזאת.24 התוכנית הזאת התאימה למצב בשטח שבו הקואליציה הראשונה התפוגגה וכאשר הפינוי מן הגדה המערבית בוצע ברובו כבר בפועל, למעט מירושלים. סביר להניח שמידע מן הקצינים הבריטים בארץ על ההתרעה מלונדון (על אפשרות של פלישה מוקדמת) הגיע לידיעת היישוב, והוביל לביצוע מבצע "יבוסי" של ההגנה (ואולי גם להפגזת קיבוץ גשר על־ידי הלגיון).

החלטות בלונדון ופעולות באזור בסוף אפריל ובתחילת מאי 1948

באפריל 1948 התקדם מאוד תהליך הפינוי של הצבא הבריטי, והתעצמו ניצחונות של הצד היהודי. אלה הגיעו לשיאם בכיבוש חיפה ב־22 באפריל - מהלך שגרם לבריטים הלם מוחלט.
ב־27 באפריל הוחלט בלונדון על ביטול האפשרות של פלישה ערבית מוקדמת ועל שליחה מידית של כוחות בריטיים לארץ־ישראל מכל רחבי אגן הים התיכון (ללא ידיעת הקצינים בארץ). המטרה הייתה "לאפשר את ההחזקה בירושלים עד 15 במאי, ולהבטיח [מחדש] שליטה מלאה בעיר חיפה".25 כפי שהתברר מן המהלכים בשטח, תוצאות ההחלטה הזאת הובילו גם לפעולות בריטיות לבלימת ההתקדמות של כוחות ההגנה בסביבות יפו ולשימוש ראשון במטוסי קרב בריטיים נגד כוחות ההגנה.

החשיבות העליונה של החלטתם מ־27 באפריל עבור בכירי הממשלה הבריטית מתבררת מכך שהמטרות והפעולות התמקדו בשלוש נקודות אסטרטגיות מן המרכזיות ביותר במאבק על ארץ־ישראל. ואכן, המטרה האסטרטגית שעמדה מאחורי ההחלטה האחרונה בלונדון הייתה הכנות למימושה של תוכנית חדשה לקידום פלישה של כוחות ערביים לארץ־ישראל. המטרה הזאת מתבררת ממקורות בריטיים ואמריקנים. ב־2 במאי אמר שר המושבות הבריטי בבירור לבכירים אמריקנים וצרפתים כי הלגיון מתוכנן להגיע לים ביפו.26 ב־5 במאי אישר בווין לשגריר בריטניה במצרים, רונלד קמפבל, את עמדת לונדון בנוגע לצורך בפלישת קואליציה ערבית לארץ־ישראל בסיום המנדט.27

באפריל החליטה מחלקת המדינה האמריקנית על קידום תוכנית דו־שלבית: בתחילה "הפוגה", הכוללת דחייה של הכרזת המדינה היהודית, ואחריה "נאמנות".28 ב־28 באפריל נכנעה בריטניה כביכול ללחצים, ובווין הודיע לאמריקנים: "אנו עושים את כל מה שביכולתנו לסיוע לרעיון ההפוגה".29 למעשה, בסוף אפריל 1948 החלה לונדון בביצוע הונאה לתוכנית ההפוגה של האמריקנים ובביצוע עוקץ למנהיגי מדינות ערב - זאת באמצעות דחיפה חתרנית להקמתה של קואליציית הפלישה הערבית השנייה.

בשלב הזה מדינות ערב לא היו מעוניינות בפלישה,30 והמתינו להחלטתה של "האחות הבכירה" מצרים. פארוק אבן פואד מלך מצרים תמך בפלישה כבר מסוף אפריל, אך ראש ממשלת מצרים מחמוד פהמי נוקראשי ושרי ממשלתו התנגדו בתוקף רב. שיאו של העוקץ היה אולטימטום שנתן השגריר הבריטי קמפבל לנוקראשי סמוך ל־8 במאי. כתוצאה מהאולטימטום שינה נוקראשי את עמדתו, והוביל לקבלת החלטה של הממשלה ב־12 במאי בבוקר בעד הפלישה.31 מיד לאחר ההחלטה של ממשלת מצרים הצטרפו יתר מדינות ערב לפלישה. כך, בקואליציית הפלישה השנייה השתתפו מדינות ערב בעיקר כשליחות למימוש האינטרסים הבריטיים האימפריאליים באזור ואי לכך
מלחמת העצמאות הייתה גם מלחמת השחרור הישראלית.

כוחות ההגנה שניצבו מול הפלישה של צבאות ערב הצליחו להתארגן לקראתה באופן חלקי בלבד. זאת משום שההתארגנות שלהם החלה רק בספטמבר 1947, ולא היה ברשותם כלל נשק כבד בשל המצור שהטילו הבריטים.   

סיכום

המאמר התמקד בבחינת שש החלטות שהתקבלו בלונדון ובפעולות שבוצעו בעקבותיהן במזרח־התיכון. המהלכים האלה של בריטניה עיצבו את מסגרת העל של מלחמת העצמאות - גם אם במקרים רבים הם לא התממשו לפי המטרות והתוכניות המקוריות של הבריטים.
בריטניה הציבה בפני ארגון ההגנה אתגרים גדולים מאוד בכל שנות קיומו. הלחימה של ההגנה - ולאחר מכן של צה"ל - בקרבות נגד הכוחות הלא סדירים ובקרבות הבלימה נגד הכוחות הסדירים במלחמת העצמאות הוכיחה בפועל את עוצמת הארגון, על מפקדיו ועל חייליו, בפרק השיא של קיומו.