ארץ־ישראל של האזנות וצפנים: מודיעין התקשורת בשירות ההגנה 1948-1929

מלון פאלאס (כיום וולדורף אסטוריה)

מודיעין התקשורת (קומינט)1 בשנים שלפני קום המדינה היה עלום, זכה לאזכור מועט, וחשיבותו ותרומתו למאבק המדיני והביטחוני כמעט שאינן מוּכרות. הסקירה הזאת מציגה לראשונה את התפתחות מודיעין התקשורת ביישוב מראשיתו לאחר מאורעות 1929 עד קום המדינה ושילובו בצה"ל ב־1948. כמו כן עוסקת הסקירה בעיקרי תרומתו למאבק המדיני והביטחוני של היישוב.

מודיעין התקשורת התבסס בראשיתו על תשתית התקשורת הקווית שהוקמה על־ידי המנדט הבריטי במהלך שנות ה־20 וה־30 בערים הגדולות ובחלק מיישובי הפריפריה. תקשורת אלחוטית נוספה רק באמצע שנות ה־30 בשירות משטרת המנדט, ואילו תקשורת אלחוט ערבית החלה לפעול רק בתחילת 1948 בשירות צבא ההצלה הערבי. 

היישוב היהודי השכיל לזהות את הפוטנציאל המודיעיני של התשתית הזאת לשם איסוף חשאי של מידע מדיני וביטחוני אמין, אותנטי ומהיר. איסוף המידע נעשה על־ידי המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, ש"י (שירות הידיעות) של ההגנה, ובהיקף מצומצם גם על־ידי אצ"ל.   

ממאורעות 1929 עד מאורעות 1936

למעט פעילות נקודתית ביפו ב־1920, העיסוק במודיעין תקשורת באופן ממוסד החל מיד לאחר מאורעות 1929. התוצאות הטרגיות של המאורעות, שפרצו באופן מפתיע, חשפו את היעדרו של מודיעין. יצחק בן־צבי, מראשי הוועד הלאומי ולימים נשיא המדינה, חש לפני כן במתיחוּת הגוברת, והחל בהקמת יכולת איסוף בירושלים. זו התבססה על מודיעין אנושי (יומינט) - מסתערבים, שהבולט שבהם היה איש ההגנה אהרון חיים כהן ומודיעים ערבים - ולראשונה גם על האזנה קבועה לטלפון של המועצה המוסלמית העליונה. על־פי הרישום הקיים בידינו, ההאזנה החלה לכל המאוחר ב־30 בספטמבר 1929 ופעלה ממטה ההגנה ששכן בשנים 1930-1928 בבית ועד העיר (כיום - רחוב אתיופיה 15 בירושלים).

בית ועד העיר, רחוב אתיופיה 15 ירושלים - אתר מודיעין ההאזנה הראשון

בהאזנה עסקו גרשון סלוצקאי, מפקד ההגנה בשכונת גאולה, ודוברי ערבית נוספים. אלה הסתייעו במהנדס אוסקר אגוזי משירות הטלפונים.2 רישומי ההאזנה המפורטים שאותרו3 מעידים על כך שזו התקיימה ברציפוּת ועל כך שהופק ממנה מידע בעל ערך רב על כוונותיה של ההנהגה הערבית ועמדותיה, על מגעיה עם שלטונות המנדט ועם גורמים ערביים מחוץ לארץ־ישראל וכן על אירועים, התארגנויות והלכי רוח. המידע הועבר ליצחק בן־צבי, וכנראה שלגורמים נוספים, והוא סייע לפעילויות המדיניות והביטחוניות השוטפות. במסגרת מאבקה המדיני של ההנהלה הציונית באותה תקופה, רישומי המקור בערבית הועברו ללונדון4 לשם הוכחת האופי המאורגן של המאורעות.

ירושלים - בירת המנדט כמוקד למודיעין התקשורת

בתקופת המרד הערבי הגדול (1939-1936) המוקד של מודיעין התקשורת היה בירושלים, שבה שכנו מרכזי השלטון הבריטי, ההנהגה היהודית וההנהגה הערבית, נציגויות של כנסיות ומערכות עיתונים. עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה היו בעיר אף נציגויות של גרמניה ואיטליה. מערכת הטלפונים העירונית אפשרה נגישוּת למקורות רבי ערך, ומודיעין התקשורת של היישוב התבסס על כמה מרכיבים: האזנה ישירה לקווי טלפון, האזנה באמצעות עובדים במרכזיות הטלפון ובבולשת ומבצעים מיוחדים כדוגמת ההאזנה לדיוני ועדת פיל. 

האזנה ישירה לקווי טלפון של אישים ומוסדות

ההאזנה לקווי הטלפון של משרדי הוועד הערבי העליון בירושלים ולאלה של בכיריו, כולל המופתי, ולקווי הטלפון של מערכות העיתונים וההנהגה המקומית בערים הגדולות, סיפקה מידע אמין ורב על כוונות ההנהגה ופעולותיה, וכן על חיכוכים פנימיים, מעורבות מדינות ערב, הלכי הרוח, ניהול השביתה, השבתת נמל יפו, ההיערכות לקראת ועדת פיל והפעילות לסיכול המלצותיה. ההאזנה תרמה למגעים עם האמיר עבדאללה ועם הבריטים. הושם דגש על מעקב אחר המעורבות של מדינות ערב משום שבן־גוריון חשש שזו תדרדר את הסכסוך המקומי לסכסוך כולל עם העולם הערבי.5 במידע שהועבר לאליהו גולומב במטה ההגנה שותפו גם הבריטים באמצעות דב יוסף וראובן זסלני (שילוח) לשם סיוע במאבק בטרור הערבי. המידע שולב גם בלוחמה הפסיכולוגית  (כך כונתה באותה עת המלחמה על התודעה) במטרה לשבש צעדים מדיניים של ההנהגה הערבית.

ההאזנה שנוהלה על־ידי שלם ארזי, והייתה באחריותו של אהרן חיים כהן בלשכה הערבית במחלקה המדינית בסוכנות, כוּנתה "המקור הבטוח" או "הארגז". הידיעות שנאספו באמצעותה הועברו ישירות לבן־גוריון, לשרתוק ולבן־צבי,6 ופורסמו בבולטין בעריכתו של א"ח כהן בתפוצה מוגבלת מאוד.

באוקטובר 1937 סולקו המופתי וחברי ההנהגה הערבית מן הארץ על־ידי הבריטים, ובעקבות זאת התייבש מקור המודיעין המשובח הזה, אך במהלך הזמן הוא התחדש.  

האצ"ל בראשית ימיו פעל גם הוא בתחום ההאזנה. עוד ב־1936 קיים האצ"ל, במקביל להגנה, האזנה לטלפונים בבית היתומים הגרמני שנלר בירושלים, שהיה במעמד אקסטריטוריאלי.7 כך התאפשר מעקב אחר הסיוע הביטחוני שניתן על־ידי גרמנים פרו־נאצים לערבים, ואחר פעילות המפלגה הנאצית בארץ־ישראל.  

אהרון חיים כהן

האזנה באמצעות עובדים במרכזיות הטלפון ובבולשת 

עובדי מרכזיות וטלגרפיה, נאמני ההגנה בירושלים ובערים השונות, העבירו לש"י מידע משיחות טלפון או ממברקים שעברו דרכם, בין היתר מברקים מוצפנים שפוענחו באמצעות מפתחות שהושגו בדרכים שונות. כמו כן העבירו לש"י עובדים יהודים בבולשת הבריטית (CID), שעסקו בהאזנה לשיחות טלפון בארץ ולחו"ל על־פי רשימות שעודכנו מדי פעם, ידיעות דחופות והתרעות על מעצרים ועל תוכני מברקים מוצפנים שפוענחו.8 בירושלים בלבד לקראת מלחמת־העולם השניה התקיימה האזנה  ל־40 קווי טלפון, ובהם אלה של מלון המלך דוד, בית המופתי, בתי קפה ואף טלפונים ציבוריים.

מבצעים מיוחדים - ההאזנה לדיוני ועדת פיל

תרומה חשובה למערכה המדינית היו מבצעים מיוחדים. הראשון שבהם היה ההאזנה לחברי ועדת פיל ששהו במלון במלון פאלאס (כיום וולדורף אסטוריה) בירושלים, אשר הגיעו לארץ ב־1936 כדי לחקור את המאורעות ולהציע פתרונות למצב. זאב גסקו ואנשיו, עובדי מחלקת העבודות הציבוריות, שהקימו את משרדי הוועדה במלון, הסליקו לאחר שקיבלו אישור ממשה שרתוק מיקרופונים בחדר הישיבות ובמשקוף של דלת משרדו של הלורד פיל, וחיברו אותם דרך רשת הטלפונים לבניין הסוכנות. המיקרופונים סופקו על־ידי איש ההגנה אליהו (אליק) סוחצ'ובר, מנהל המעבדות של האוניברסיטה העברית, שהעיד כי איכות השמע הייתה מצוינת וכי המאזינים היו בכירי המחלקה המדינית עצמם - אליהו ששון, אליהו אפשטיין (אילת) וראובן זסלני (שילוח).9

תל־אביב - ראשית ההאזנה לתקשורת אלחוטית כסיוע להעפלה

הגבלות העלייה לארץ ורדיפות היהודים באירופה הפכו את ההעפלה למאמץ ראשון במעלה בסוף שנות ה־30. אפרים דקל־קרסנר, מפקד הש"י בתל־אביב, שפעל עוד קודם לכן לקידום מודיעין התקשורת, גייס ב־1938 את מרדכי ורצמן (אלמוג) להאזנה לתקשורת האלחוט של המשטרה הבריטית. ורצמן וחבריו, שאומנו באלחוט ובמורס במשטרה הבריטית, החלו להאזין לרשת המשטרה באמצעות שני מקלטי רדיו מדירות מסתור בתל־אביב. ההאזנות האלה סייעו להשגת מידע חשוב על מבצעים משטרתיים, בין היתר מידע שקיבל המוסד לעלייה ב' בנוגע להגעת מעפילים ולפיזורם באופן בטוח. המסרים המוצפנים של המשטרה הבריטית ופיצוחם היו אתגר מרכזי בפעילות הזאת. יחידת ההאזנה כוּנתה 181 (אח"א), היא פעלה עד קום המדינה, ושולבה בשירות המודיעין כשירות מודיעין/2 (ש"מ/2). השירותים הטכניים להפעלתה סופקו על־ידי שירות הקשר של ה"הגנה".

בשנים 1946-1938 פעל בבית הדר מתקן שבאמצעותו נערכה ההאזנה לתקשורת הקווית באזור תל־אביב. המתקן כלל חדר מסווה חיצוני וחדר פנימי שבו היו עמדות האזנה10 שחוברו לכבל שהוליך למרכזייה החדשה של העיר. ב־1946 נסגר האזור על־ידי הבריטים, ופעילותו המתקן הועברה לבית רומנו.

ההאזנה בשנות ה־40

בתקופת מלחמת־העולם השנייה צומצמה פעילות מודיעין התקשורת. לאחר מכן - בשלהי המנדט הבריטי ובתחילת מלחמת העצמאות - הורחבה הפעילות הזאת בירושלים ובערים הגדולות. 

ירושלים

פעילות האזנה התקיימה לפחות מ־1946. החל מסוף 1947 פעלו שני מערכי האזנה משמעותיים:

* ארנבת. המתקן הזה פעל במרתף בניין הסוכנות בירושלים, ואליו נותבו 30 קווי טלפון מבניין הדואר המרכזי על־ידי יצחק גסקו מההגנה ושלמה מאי מהדואר. באמצעות המתקן התאפשרה האזנה לכל יעד בעיר, בין היתר המִפקדות של הערבים ושל הבריטים, המחתרות ונטורי קרתא. רמת המאזינים במתקן שהיו מזרחנים בהשכלתם הייתה גבוהה. למתקן הייתה תרומה בולטת בקרבות גוש עציון, והייתה אף מכרעת בקרבות סן סימון, כיבוש מחנה אלנבי וקרבות הקסטל. כמו כן הייתה לו תרומה רבה להשגת מידע חשוב ללוחמת התודעה.11 יצחק לוי (לויצה), ראש הש"י בירושלים בשנים 1948-1946, סיפר בספרו תשעה קבין: ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות על אותה תרומה: "המידע שהגיע אלינו באמצעות רשת האזנה זו הביא לנו תועלת עצומה, חסך חיי אדם רבים, וסייע לנו בפיתוח הלוחמה הפסיכולוגית נגד הצד הערבי".12

* שפן. המתקן הזה פעל החל בינואר 1948 ממסתור בדירתו של גרשון אגרון עורך פלסטיין פוסט (לימים ראש עיריית ירושלים) ברחוב רשב"א 4 ברחביה, והחל באפריל 1948 פעל במחנה שנלר. ייעודו היה כיסוי רשתות אלחוט של הבריטים, ובהמשך גם של האו"ם, הכוחות הערביים והלגיון הירדני. במתקן שירתו סטודנטים יהודים־אמריקנים, שהאזינו לתקשורת באנגלית, ודוברי ערבית ואחרים שהאזינו לשיחות ולשידורי מורס.

במקביל נערכו מבצעי האזנה מיוחדים לוועדה האנגלו־אמריקנית שהתכנסה במרס 1946 בבניין ימק"א בירושלים, ולוועדת אונסקו"פ שהתכנסה ביוני 1947. ההאזנה לוועדת אונסקו"פ, שהמליצה על תוכנית החלוקה, נעזרה במרכזייה מיוחדת למעקב אחר שיחות הטלפון של חברי הוועדה ולדיוני הוועדה עצמה במקום מושבהּ במלון סלביה (כיום, יד הרב ניסים ברחוב ז'בוטינסקי בירושלים).13 ההאזנה הייתה אחד המרכיבים של מבצע מודיעיני רחב וראשון מסוגו לכיסוי פעילותה של הוועדה בכל אמצעי האיסוף.

ב־1946 פותחה לראשונה טכנולוגיה להאזנה לקו טלפון מעורבל, ונעשה בה שימוש להאזנה לשיחות בין הנציב העליון, המזכיר הראשי ומפקד הבולשת.14 בנוסף, הש"י הצליח להתחבר לקו הטלפון של אחד מבכירי הבולשת הבריטית (ריצ'רד קיטלינג), והשיג כך מידע רב.15 

אזור תל־אביב והמרכז

לשם כיסוי האזור הוקם בתחילת 1948 מתקן האזנה במקווה ישראל ("ברז") - ביוזמתו של איסר הראל, שהיה מפקד הש"י בתל־אביב. במקום נחפרה מנהרה כדי להתחבר לכבל הטלפון שעבר מיפו לרמלה שם גם הייתה המרכזיה הבינלאומית למצרים. באמצעות ההאזנה הופק מידע על תקריות והתארגנויות ביפו ובסביבתה, וכן על  אבֵדות, תגבורות, שיחות מנהיגים,  המצב הפנימי והלכי הרוח בעיר. בין היתר הושג בדרך הזאת מידע מקדים שאפשר את תפיסת מחנה תל ליטווינסקי (תל השומר).

מרכז ההאזנה לאלחוט, בראשותו של מרדכי ורצמן (אלמוג), המשיך בהאזנה לפעילות המשטרה הבריטית וללחימתם בהעפלה. מראשית 1948 החל המרכז לכסות את צבא ההצלה, ובהמשך את רשת המופתי וכן את הרשתות של צבאות ערב לאחר הפלישה. האצ"ל קיים האזנה באזור יפו לקראת כיבוש העיר באפריל 1948.  

מרדכי ורצמן אלמוג

אזור חיפה והצפון

ב־1947 החל הש"י לפתח בחיפה מערך האזנה בעזרת מורים לערבית מבית־הספר הריאלי ואחרים. המערך הזה פעם מתוך דירות פרטיות בכרמל, שחוברו למרכזיית הטלפונים בעיר. במרכזייה עברו שיחות של מנהיגים פלסטינים עם מרכזים בדמשק, בבֵּירות ובקהיר, ושיחות של שדה התעופה הבריטי ברמת דוד, כולל דוחות על סיורי אוויר ומבצעים, שהועברו בטלפון ובאלחוט. כוסתה גם התקשורת האלחוטית של צבא ההצלה בהנהגת קאוקג'י בצפון הארץ - זאת תוך פיצוח הצפנים שהיו בשימושו. ההאזנה בחיפה סיפקה בין היתר את ההתרעה על שיירת נשק מלבנון לחיפה, שפוצצה במרס 1948 ליד קריית מוצקין. הפעולה הזאת16 הביאה לנטישת תושבי חיפה הערבים באפריל 1948.

בחיפה כוסתה גם תעבורת הטלגרף הבין־לאומי, בין היתר נקלטו תשדורות של מברקים לנציב העליון ואף למלך עיראק ולמלך ירדן.17 גם באזור העמקים סיפקו המרכזיות של עפולה וטבריה מידע חיוני. יש לציין את קרב משמר העמק (15-4 באפריל 1948), שכל מהלכיו כוסו בשיחות טלפון שנקלטו במרכזיית עפולה ("מעייני").18 

אתגרים

הצלחת מערך מודיעין התקשורת נתקלה באתגרים ובמכשולים מסוגים שונים:

* מידור קפדני מנע שיתוף של הכוחות הלוחמים במידע.

* הפריסה המוגבלת של רשת הטלפונים בפריפריה גרמה לכך שהמידע על הכנופיות וההתארגנויות המקומיות היה מצומצם.

* חבלות וניתוקים תכופים הקשו על רציפוּת הכיסוי.

* חלק מן המידע שהושג לא נוצל בשל מחסור באמצעי קשר לדיווח ובשל התעלמות מהתרעות (למשל, ההתרעה לשיירת נבי דניאל) וכן בשל מחסור בכוחות לוחמים.

* בשל היעדר אכוונה (צי"ח) היה קושי לקיים האזנה ממוקדת לצרכים מבצעיים. .

* בשל היעדר גוף מחקרי לא גובשו שלל הידיעות הגולמיות לתמונה כוללת.

* בשל הכיסוי המוגבל בגבולות ארץ־ישראל לא התאפשרה הכרה של צבאות ערב ולא היה מידע על היערכותם לפלישה.  

המעבר מההגנה לצה"ל

פלישת צבאות ערב הסדירים וההתייצבות ההדרגתית של קווי שביתת הנשק הפכו את התקשורת האלחוטית של מדינות ערב וצבאותיהם ליעדים העיקריים של ההאזנה. מתקני ההאזנה הקווית בערים המשותפות התייתרו, וחוליות האזנה טקטית שהוצמדו לחטיבות ולמִפקדות החזיתות סייעו מאוד למבצעים רבים של צה"ל.

עם פירוק הש"י והקמת שירות המודיעין במטכ"ל/אג"ם (30 ביוני 1948) שולב בו שירות ההאזנה כמודיעין/2 (ש"מ/2), והיה לבסיס שעליו הוקמה יחידה 8200. תחת פיקודו של מרדכי ורצמן (אלמוג) מוזגו ביחידה גופי ההאזנה בחיפה, בירושלים ("שפן", שהיה כפוף עד 1949 ל"דעת" - המחלקה המדינית במשרד החוץ) ובחיל האוויר. חוליות ההאזנה הטקטית במִפקדות של החזיתות פעלו תחתיו מבחינה מקצועית.

סיכום

מודיעין התקשורת התפתח יש מאין באמצעות כוחותיו העצמיים של היישוב. הבנת הפוטנציאל המודיעיני, יכולת טכנולוגית, תושייה ודבקוּת במשימה של אנשי מקצוע, הפכו אותו לגורם משמעותי באיסוף המודיעיני.

החל בראשיתו ב־1929 הייתה למודיעין התקשורת תרומה רבה למאבק המדיני והביטחוני. היכולת להשיג באמצעותו במהירות מידע אמין ואותנטי העניקה לו יתרונות משמעותיים יחסית לאמצעי האיסוף האחרים, והוא היה לעזר ישיר לקברניטי היישוב ולמערכי הביטחון וההעפלה על אף מגבלותיו.

נראה שבשל החשאיות והמידור הרב נעדר מודיעין התקשורת כמעט לחלוטין מן התיעוד והספרות העוסקים במאבק המדיני והביטחוני בתקופת טרום המדינה. לעומת זאת, תרומתו זכתה להכרה ולהערכה בקרב ההנהגה והפיקוד הבכיר שנחשפו לו, וזו באה לידי ביטוי בהקצאת אמצעים ובהוקרה לעוסקים במלאכה.    

דוגמה לרישום האזנה מ־2 בנובמבר 1929. באדיבות הארכיון לתולדות ה"הגנה"