מערכות הגנה: שנות שכנוּת טובה בתקופת המנדט כבסיס לשותפות מבצעית ב־1948

תא"ל ארז מייזל, עמית מחקר במחלקה להיסטוריה של צה"ל27.12.2020

היחסים בין ההגנה ובין הדרוזים שהחלו בתקופת המרד הערבי ונוצרו מתוך מצוקה משותפת, צמחו בהדרגה אך בנחישות הודות לאנשים שכנים שראו וחשו באופן דומה את השטח. מורשת אנשי החזון והמעשה, היהודים והדרוזים, בשנות ה־30 ובשנות ה־40 היא דוגמה ומופת לתעוזה, לנחישוּת וליכולת ביצוע

היחסים בין ההגנה ובין הדרוזים באזור הכרמל, עמק זבולון והגליל המערבי התפתחו בתקופת המרד הערבי (1939-1936)1 בשל הסמיכות הגיאוגרפית (יחסי שכנוּת), הדמיון באופן שבו נתפסה המציאוּת - ההתמודדות של מיעוטים עם איום מצד כוח ערבי עוין, התועלת ההדדית במפגש האנושי (פרנסה והגנת הקהילות) ותרומת הדרוזים לחיזוק האחיזה של היהודים בקרקע. היחסים האישיים והפונקציונליים התפתחו הודות לפעילותה של קבוצה קטנה של דרוזים ויהודים שהשכילו לפעול במשותף להרחקת איום זהה על שתי הקהילות - בתחילה מקומי, ובהמשך חיצוני - לחיים משותפים במדינת ישראל. בקרב הדרוזים בלטו שיח' לביב אבו רכן מעספיא2 ושיח' צאלח ח'ניפס משפרעם,3 שהסתייעו בשיח' חסין סלים עליאן4 משפרעם. שיח' לביב נעזר במיוחד בפעילי שטח מנוסים, בהם ג'דעאן עמאשה וחליל קנטאר מעספיא.5 אליהם צורף באמצע שנות ה־40 (ביוזמתו של שיח' ח'ניפס) שיח' ג'בר דאהש מעדי מירכא, שנהפך לגורם המרכזי בקשר המבצעי בגליל המערבי.6 הקבוצה היהודית הובלה בתחילה בשנות ה־30 על־ידי יצחק בן־צבי, ואת הפעילות הזאת המשיך אבא חושי עד תחילת שנות ה־40. ב־1940 הוקמה בש"י מחלקה ערבית של ההגנה, בראשותו של עזרא דנין, שגייס את יהושע (ג'וש) פלמון7 להסדרת המגעים עם הדרוזים, ובהכוונתו מונו אנשי קישור עימם שפעלו במרחב של עמק יזרעאל, עמק זבולון והגליל המערבי. בלטו בהם אנשי ההגנה (גיורא זייד, איש הש"י באזור הכרמל-העמקים, ועמיתו מנהלל, אמנון ינאי, שפעל בגליל המערבי), נציג קרן קיימת (מרדכי שכביץ באזור עמק זבולון והכרמל) ומֻח'תארים ושומרי שדות יהודים בקיבוצי האזור (בייחוד מקיבוץ יגור ומקיבוץ רמת יוחנן). אלה קיימו קשרים8 עם שכניהם, בייחוד הדרוזים ביישובים הסמוכים שנעזרו זה בזה לקידום ענייני הגנה ופרנסה מתוך הערכה וכבוד הדדי. היחסים האלה היוו את המסד לפיתוח הקשרים המבצעיים בחודשי הלחימה ב־1948 ואת התשתית לחיים משותפים ("ברית חיים") במדינת ישראל שקמה באמצע 1948.

מימין לשמאל: שיח' לביב אבו רכן, שיח' צאלח ח'ניפס ושיח' ג'בר דאהש מעדי

מימין לשמאל: שיח' לביב אבו רכן, שיח' צאלח ח'ניפס ושיח' ג'בר דאהש מעדי

שנות המרד הערבי, מיסוד יחסי שכנוּת בין יהודים ודרוזים בגליל

בתקופת המרד הערבי (1939-1936), בעיקר בשנתיים האחרונות שלו, גבר האיום הערבי על הדרוזים, במיוחד אלה שגרו בסְפר הדרוזי ("הפריפריה הדרוזית") שכלל את יישובי הכרמל (בייחוד עספיא) וריכוזים מבודדים ביישובים מעורבים (למשל, שפרעם). אלה היו מנותקים פיזית מן הריכוז המשמעותי של הדרוזים בצפון הארץ ("הגוש המערבי"), שהיו באופן מסורתי מנהיגי הדרוזים בארץ ("שלושת הבתים" - משפחות טריף, מעדי וח'יר). היישובים בגוש המערבי נהנו מחוסן, והייתה בו תחושה של ביטחון קהילתי בשל הסמיכות הגיאוגרפית בין היישובים הדרוזיים והקִרבה הפיזית לריכוז הדרוזים בלבנון ובסוריה. לעומת זאת, הדרוזים בפריפריה הדרוזית היו מבודדים מבחינות פיזית ומנטלית מהגוש המערבי, אך היו סמוכים פיזית לחיפה וליישובים היהודיים.

המרד הערבי גרם למשבר חברתי בקרב הערבים בארץ, בייחוד בשנה האחרונה שלו. ברובד המערכתי כוון המאמץ הצבאי בארץ, על בסיס מודיעין איכותי, לפירוק ולפיצול ההתארגנות החמושה של הערבים שפעלה בארץ ולניתוקה מהעורף הלוגיסטי שלה בסוריה. הצעדים המבצעיים של הבריטים כללו גירוש ומעצר של מנהיגי המרד וסיכול של פעולותיהם וכן הפעלת כוח מתמרן אווירי וקרקעי, פעולות עונשין וגם צבאית־חברתית: הקמת כוח חמוש מתחרה - "חבורות השלום" (פצאאל אל־סלאם).9 במקביל ועל רקע השסעים בקרב הערבים החל שיח מדיני בהובלת ממשלת לונדון, שחתרה לסיים את המרד בכלים מדיניים.

על רקע המצוקה המסתמנת של הערבים החל גם היישוב להפעיל בשיתוף פעולה עם כוחות הצבא הבריטי בארץ תוך הסתייעות בכמה דרוזים לנטרול הכוח הלוחם הערבי. ההתגייסות של הדרוזים לחבורות האלה הייתה בעיקר ממשפחות הפריפריה הדרוזית (עספיא ומתוך יישובים מעורבים, בהם שפרעם ומע'ר) בשל ההתנכלויות של הכנופיות הערביות להם.10 ההחלטה של המנהיגים הדרוזים מעספיא ומשפרעם לפנות לשכניהם היהודים נבעה מהחשש מן התוקפנות המתמשכת של אנשי הכנופיות הערביות נגדם. הנחיתוּת המספרית, תחושת הבידוד מן העורף הדרוזי בגוש המערבי וההתמודדות של מיעוט עם אויב ערבי משותף הניעו אפוא את המגעים הראשונים, שהתפתחו לקשרים של סיוע הדדי בהגנה ובהבטחת הפרנסה. בשלהי המרד הערבי הניעו שיקולים כלכליים גם מנהיגים דרוזים באזור רמת־הגולן ובגליל המערבי לתמוך במאמצי המנדט הבריטי להביא לשיתוף פעולה מסוים עם היישוב. מרדכי שכביץ סיכם את השפעת הגורם הגיאוגרפי על התפתחות הקשר הדרוזי-יהודי באופן הבא: לא כל הדרוזים שבמקומותינו היו אפוא ידידינו. [...] [אנשי עספיא], דרך משל, מתוך קרבתם ליהודים וקשריהם עימהם, ראו שעם היהודים ניתן לחיות. אחרים, שהיו מרוחקים יותר, פסחו על שתי הסעִפים או אף עינו [עיינו] אותנו.11

הפנייה של הדרוזים זכתה לקשב ולגיבוי של היישוב במהלך המרד הערבי בשל ההכרה של צמרת היישוב בנחיתוּת האסטרטגית מול האיום הערבי, בתלות בשלטונות המנדט ובשל הפתיחוּת לחשיבה יצירתית. הרצון להועיל לבריטים לייעל את פעולותיהם כדי למגר את האלימות של הצד הערבי אִפשר מיצוי של היתרון של מנהיגי ואנשי השטח של היישוב, שהכירו מקרוב את המגוון האנושי של תושבי הארץ. ההכרה הזאת התבססה על יכולת לזהות, להבין ולמנף את השסעים החברתיים בקרב המקומיים הלא יהודים לשם קידום יעדי היישוב.12 בתחילה הוביל את המגעים אבא חושי,13 ובהמשך הוביל אותם פלמון, שנעזר בזייד, בשכביץ ובאמנון ינאי. רצח בני משפחותיהם של מנהיגי הדרוזים בפריפריה על־ידי כנופיות ערביות (כנראה התארגנויות שפעלו בהכוונת יוסף סעיד אבו דורה, שהוביל בין היתר התקפה על עספיא ב־28 בנובמבר 1938) הגביר את הצורך שלהם למצוא משענת וסיוע נגד האיום הערבי, והגביר את תלותם בשכניהם היהודים.14 המרכזיות של התנכלות הערבים (במיוחד הרצח של שיח' חסן אחמד ח'ניפס, אביו של שיח' צאלח ח'ניפס משפרעם ושל חסן אבו רכן מעספיא)15 כמניע להידוק הקשרים בין שני המיעוטים ניכרת בחוברת הרשמית שהוצאה על־ידי יד לבנים של העדה הדרוזית. בחוברת מפורטים הנימוקים להענקת עיטור לוחמי המדינה (על"ה) הניתן "למי שהיה חבר בארגונים צבאיים או בעלי אופי צבאי, מארגון השומר ועד לתקומת המדינה. [...] העיטור מעוצב כמנורה מסוגננת, שבמרכזה להבה, הדומה גם לטיפת דם".

תמונה קבוצתית של מפקדים ואנשי קשר שהביאו לשותפות המבצעית הישראלית-דרוזית

תמונה קבוצתית של מפקדים ואנשי קשר שהביאו לשותפות המבצעית הישראלית-דרוזית

שנת 1948 - מכפיל הכוח הדרוזי – משיתוף פעולה מבצעי חשאי לשותפות גלויה

החלטת החלוקה שהתקבלה ב־29 בנובמבר 1947 הגבירה את אי הוודאות בארץ, ועימה את חששות הדרוזים, בפרט אלה שהיו בקשר עם נציגי היישוב היהודי וגם שויכו על־פי תוכנית החלוקה למדינה היהודית. החלטת הסוכנות היהודית לשוב ולחדש את המגעים עם אנשי הקשר הדרוזים המוּכרים והאמינים, שיח' ח'ניפס ושיח' אבו רכן, שהתקבלה בשלהי 1947-תחילת 1948, כנראה ביוזמתו של פלמון, הובילה לכך שנעשה מאמץ של היישוב היהודי לשמר את הניטרליות המסורתית של הדרוזים - המדיניות שנקטו רובם במהלך המרד הערבי, כולל מנהיגי "שלושת הבתים" בגוש המערבי.16 פלמון התייחס להישג הזה במסמך שכתב בתחילת אוגוסט 1948, שבו הציג את המורכבות הפנים־דרוזית: "בתקופה שפעולות האיבה נשאו אופי של התפרצויות מקומיות שנתארגנו ונזונו ע"י קבוצה פרובוקטיבית קטנה [של דרוזים, אד"מ] שהיתה קשורה עם הועד הערבי העליון [...] בתקופה הזו הסקנו היהודים והדרוזים הנ"ל [שהיו בקשר עם פלמון ואנשיו - אד"מ], כי יש לדאוג שהדרוזים לא יגררו למעשים אלה וינקטו דרך הסתייגות. בהזדמנות של מות אחד הנכבדים בדלית אל־כרמל התאספו נכבדי הדרוזים מכל כפרי הארץ. ידידינו נצלו הזדמנות זאת וקיימו אסיפה בה דנו במהומות, והוחלט להסתייג מהשתתפות במהומות. [...] [כמובן שנהנינו במשך כל הזמן] ממקור בטוח של ידיעות והסברות".17

הקרב הקשה שניטש בין כוחות ההגנה מחטיבת חי"ש (חיל שדה) כרמלי ובין גדוד דרוזי מצבא ההצלה בפיקודו של הקצין הדרוזי הלבנוני שכיב ואהב איים לפגוע בהבנות האלה ולהוביל לעימות עם הדרוזים בארץ. הגדוד הדרוזי, שאורגן בסוריה באזור קטנא, התמקם בשפרעם והחל, לבקשת מפקד צבא ההצלה פוזי אל־קאוקג'י (לאחר הכרעתו בקרב קיבוץ משמר העמק), להטריד באש את קיבוץ רמת יוחנן. תקרית האש הסלימה לרצף התנגשויות קשות באזור כפרי המוגרבים הושא ואל־כסאיר, שבהם נלחמו כוחות ההגנה עם הגדוד הדרוזי, שהסתייע בדרוזים מקומיים.18 בהתנגשויות האלה היו לשני הצדדים אבידות כבדות, והן הסתיימו בניצחון של חטיבת כרמלי. משך האירוע (16-12 באפריל 1948) והאבידות הכבדות של ההגנה (22 הרוגים, בהם אחיו של משה דיין, זוהר [זוריק] דיין) יצרו משבר אמון קשה בין מפקדי ההגנה, ובראשם מפקד חטיבת כרמלי, משה כרמל (זליצקי). אלה פקפקו ביכולות של אנשי הקישור היהודים לתאם את הפעילות עם הדרוזים בארץ וכן בכוונות של הדרוזים לעמוד בהתחייבות שלהם להימנע מלהתערב בלחימה הבין־קהילתית בין היישוב היהודי לכוחות הערבים.

הודות לתושייה רבה מצד מנהיגי הדרוזים בהובלתו של שיח' לביב, ובסיועם של פעילי השטח המנוסים ג'דעאן עמאשה וחליל קנטאר, שחבר לבן משפחתו צאלח קנטאר, ששירת כקצין בגדוד הדרוזי בשפרעם, ועל בסיס הקשר האמיץ עם חברם גיורא זייד גובשו בשני מפגשים (הראשון התקיים ב־20 באפריל בבית הקפה "פינתי" בקריית עמל, והשני התקיים ב־5 במאי 1948 בביתו של שיח' ח'ניפס בשפרעם, שנמצא בשטח שהיה בשליטת צבא ההצלה)19 הבנות אי לחימה בין ההגנה ובין מפקד הגדוד וקציניו.20 ההבנות האלה הביאו בהמשך להסגתו ללבנון (סמוך לקרב מלכיה השני, שהתקיים ב־29-28 במאי 1948).21 ההישג המערכתי שכנע את מפקדי ההגנה, ובראשם את משה כרמל, בתועלת המבצעית של הקשרים עם הדרוזים,22 ותוך זמן קצר היו הישגים נוספים בגזרת הגליל המערבי סמוך להקמת המדינה (מבצע "בן עמי", שנערך ב־15-14 במאי 1948).23

יהושע (ג'וש) פלמון, איש חזון ושטח ומעצב המדיניות עם הדרוזים ב־1948

יהושע (ג'וש) פלמון, איש חזון ושטח ומעצב המדיניות עם הדרוזים ב־1948

אירוע משמעותי בעיצוב היחסים בין הדרוזים למדינת ישראל התרחש כמה ימים לאחר כיבוש חיפה (21-22 באפריל), והוביל להרחבת הסיוע המבצעי הגלוי של הדרוזים לצה"ל. בפגישה חשאית, שהתקיימה בבית החולים "בתר" ברחוב פבזנר בהדר הכרמל שבחיפה, ושאותה יזם שיח' לביב אבו רכן,24 נועד אבא חושי עם מנהיגי עספיא ודאלית אל־כרמל. את הפגישה תיאם איש קשר, שיח' לביב, שהיה מוּכר לחושי מתקופת המרד הערבי. המנהיגים האלה חששו עדיין מלהצהיר בגלוי על שיתוף פעולה עם היישוב היהודי, ונקטו צעדי זהירות והסתרה בעת תנועתם למפגש, למשל, הם נסעו לחיפה דרך אזור יגור. לנוכח מראות נטישת הערבים את חיפה, הציעו מנהיגי שני הכפרים שכוחות ההגנה בחיפה יפרסו חסות על שני כפרי הדרוזים בכרמל. במהלך יוני הוקם ביוזמת שיח' אבו רכן, זייד ושכביץ, ובתמיכת מפקד העיר חיפה יעקב לובליני ("הדרי"), כוח דרוזי חמוש בעספיא.25 

מבצע "דקל" בפיקודו של חיים לסקוב בגליל המערבי ("דקל א'", 11-8 ביולי 1948), ובהמשך - הכיבוש המתואם של שפרעם (מבצע "אוסלו", 14-13 ביולי 1948), המחישו למפקדי צה"ל את הפוטנציאל הטמון בקשר המיוחד. לכך נוסף סיועו של שיח' ח'ניפס בכיבוש נצרת (מבצע "יער"), שתרם להישג המערכתי - דחיקת צבא ההצלה צפונה לעבר מרכז הגליל (קו טורעאן-כפר מנדא וצפונה).

מבצע "אוסלו" הוגדר על־ידי מח"ט 7, בן דונקלמן (בנימין בן־דוד), כ־Mock Battle (ביוּם קרב כדי שהערבים לא יחשדו שהדרוזים סייעו לצה"ל).26 הקרב, שנערך בפיקודו של חיים לסקוב,27 מלמד על האמון הרב שהיה קיים בין אנשי הקשר משתי הקהילות, ומעיד על איכות הקשר. לסקוב, שלמד מניסיונו האישי על התרומה המבצעית של הדרוזים במבצע "דקל א'", שבו הסתייע בשכביץ ובשיח' ג'בר כדי להשתלט במהירות על הכפרים כפר יאסיף ואבו סנאן (במהלכו נשמר ביטחונם של הדרוזים גם בכפרים מעורבים),28 ביקש למצות שוב את היתרון המבצעי שהעניקו הדרוזים באזור עמק זבולון. זאת כדי למצוא שיטה תחבולנית לכיבוש ממערב.

הרעיון התחבולני של מבצע "אוסלו" היה מבוסס על הפתעה: התקפה על האגף הלא צפוי, שהיה המבוצר ביותר - הכניסה הראשית לעיר והאגף שפנה לעבר יישובי עמק זבולון. היתרון המבצעי של כוחות צה"ל היה הקשר החשאי עם הדרוזים בעיר בהובלתו של שיח' צאלח ח'ניפס (ובסיוע שיח' חסין סלים עליאן) שסייעו בגיבוש תמונת המודיעין לקראת המבצע (מיקום הכוחות ואמצעי הלחימה של האויב).29 אלה פעלו להרחקת כוחות ערביים מן העיר, ותיאמו עם כוח האבטחה הדרוזי שנותר בעיר (שהשתייך במקור לגדוד שכיב בפיקודו של הקצין הדרוזי צאלח קנטאר)30 שהם יסתגרו בביתו של שיח' ח'ניפס במהלך התקפת צה"ל. תיאום חשאי מקדים ואחרון בוצע בשטח שעות מעטות לפני ההתקפה.

ההתקפה המוצלחת נפתחה בהטלת כוחות מחטיבה 7 ומגדוד 21 מחטיבת כרמלי מאזור כפר עתא וקיבוץ יגור דרך פאתיה המערביות של העיר (שבה נמצאה השכונה הדרוזית). הכוחות התקדמו במהירות לתפיסת שטח המפתח בשפרעם – המבצר במרכז העיר.31 תכנון המבצע בשיתוף עם הדרוזים בשפרעם סימל את האמון העמוק של מפקדי צה"ל (במיוחד של לסקוב) בתועלת המבצעית של השותפים הדרוזים ובחיוניות של אבטחתם במהלך ההתקפה, כפי שהודגש בפקודת המבצע:

טיהור מוחלט של אוסלו והתקשרות עם הדרוזים על ידי אנשי הש"י [הכוונה לזייד ולשכביץ - אד"מ]. [...] כללי - אין לירות על הדרוזים במשך התפתחות שלבים א', ב', ג' אלא אם כן תינתן פקודה מפורשת על ידי מטה זה. כמו כן [יישמרו] השטח ורכושם של הדרוזים.32

רצף ההישגים לאחר הקמת מדינת ישראל האיץ את המעבר ממגעים מבצעיים סמויים, שאפיינו את הקשר בין היהודים והדרוזים במחצית הראשונה של 1948, לשותפות מבצעית גלויה בין שותפים נגד האיום הערבי המקומי (נאמני המפתי חג' אמין אל־חסיני) וכוחות צבא ההצלה. השותפות הזאת הובילה בהמשך לנקיטת מדיניות ייחודית כלפי הדרוזים בארץ ולהשתלבות חברתית מלאה במדינת ישראל. שותפות שהגיעה לשיא ב־24 אוגוסט - לאחר שראש אג"מ/מטכ"ל יגאל ידין33 אישר את הקמת יחידת המיעוטים המטכ"לית של צה"ל (בפיקודו של טוביה לישנסקי), ובתוכה פלוגה של מתנדבים דרוזים (לצד פלוגות צ'רקסיות ובדוויות).34

היערכות צה"ל לכיבוש רמת תרשיחא הגבירה את האיום הפוטנציאלי שנשקף לכפרים הדרוזיים ירכא וג'ולס, שנמצאו בשטח ההפקר בין כוחות צה"ל לצבא ההצלה. הנוכחות הקרובה של כוחות צבא ההצלה ונאמני המופתי (שכללה התבססות של כוחות ערביים בכפרים דרוזיים, למשל, ביאנוח בשלהי יולי, ובפקיעין),35 כישלון צה"ל לכבוש את רכס תרשיחא-מעיליא,36 כינון הפסקת־אש (ההפוגה השנייה) והתייצבות פקחי האו"ם בגליל, שנשלחו לפקח על הפסקת־האש - כל אלה הגבירו את האיום הפוטנציאלי על שני הכפרים. שטח ההפקר שנוצר בין קווי העמדות של צה"ל ובין צבא ההצלה היה לשטח חיוני לשני הכוחות - צה"ל ביקש להרחיק מזרחה איום מיישובי החוף, ואילו צבא ההצלה ביקש להגדיל מערבה את מערכי ההגנה שלו מול התקפה פוטנציאלית של ישראל. במתאר מבצעי באחד משלבי גיבוש תוכנית מבצע "חירם" (שכלל ביצוע ההתקפה ממערב) הוצע בספטמבר 1948 כי על גדוד מחטיבה 7 יוטל לבצע כיבוש מתואם של יאנוח. התכנון והתיאומים בוצעו באמצעות משרד החוץ עבוד מפקד חטיבה 7 מול שיח' ג'בר, אך לא התממשו. השתנות המצב האסטרטגי והמצב המבצעי הובילה לכך שבמבצע "חירם" הוטלה המשימה על חטיבה 9 ("עודד").

אליה צורפה הפלוגה הדרוזית החדשה של יחידת המיעוטים המטכ"לית, שנשלחה לכבוש את יאנוח.37 משימת הפלוגה הדרוזית נכשלה כתוצאה משרשרת של ליקויים פיקודיים ומבצעיים. בפעולה בפאתי הכפרים הדרוזיים יאנוח וג'ת נהרגו 12 מפקדים ולוחמים מן הפלוגה הדרוזית. כמו כן נהרגו בפעולה רופאה היחידה ואחד משני סגני המפקד של היחידה. האירוע הטעון שנוי במחלוקת גם כיום.38 המפקד אסף - חבר קיבוץ יגור - אשר העריץ מאוד את "הזקן" [הלאל אבו עלי, אד"מ), לא יכול היה להשלים עם המציאות המרה הזאת [שנפגע הלאל]. הוא התרומם מעמדתו, ובלי להתחשב בסכנה רץ אל אבו עלי. ובאותו הרגע, ומאותו צלף אויב, חטף אסף כדור ישר בראשו. וכך, נפלו ביום ה־29 באוקטובר 1948 שני "אחים" וידידים בנפש, כשהם חבוקים בעפר מולדתם.39

שני עשורים לאחר תקרית יאנוח, ולאחר קורבנות רבים של העדה הדרוזית שנפלו על הגנת המדינה, הציע סגן ראש הממשלה דאז, יגאל אלון, בהקדמה לספרו של מוסבאח חלבי מוטיב משותף אחר, אופטימי יותר, של "ברית חיים": "'ברית דמים' הוא שם הספר, שבין דפיו צרורים חייהם ומות גבורתם של חיילים ישראלים אמיצים, בני העדה הדרוזית.[...] אנו גאים בברית שנכרתה בין העדה הדרוזית לעם היהודי, שחזר למולדתו ההיסטורית, עם שבדומה לעדה הדרוזית, שוחר שלום הוא מטבעו ועל־פי מסורתו העתיקה, אך כמוה הוא יודע להתייצב בשער כשמתנכלים לחייו ולקיומו. מדינת ישראל גאה ובוטחת בברית אשר כרתו - ברית דמים וברית חיים גם יחד".40

ג'דעאן עמאשה מעספיא שמילא משימות חשאיות עבור שירות הידיעות (ש"י) של ההגנה, בין היתר הקמת המגע עם מפקדי גדוד שכיב והאב בשפרעם (אפריל, 1948). משמאלו, גיורא זייד משיח' אבריק, איש ש"י ערבי בכרמל-העמקים. באדיבות משפחת עמאשה

ג'דעאן עמאשה מעספיא שמילא משימות חשאיות עבור שירות הידיעות (ש"י) של ההגנה, בין היתר הקמת המגע עם מפקדי גדוד שכיב והאב בשפרעם (אפריל, 1948). משמאלו, גיורא זייד משיח' אבריק, איש ש"י ערבי בכרמל-העמקים. באדיבות משפחת עמאשה

סיכום

היחסים בין ההגנה ובין הדרוזים באזור הכרמל, עמק זבולון, הגליל התחתון והגליל המערבי, שהחלו בתקופת המרד הערבי נוצרו מתוך מצוקה משותפת, תרמו להרחקת איום וצמחו בהדרגה אך בנחישות הודות לאנשים שכנים שראו וחשו באופן דומה את השטח. הקשר הזה שהחל בשל אילוץ, נמשך מתוך כבוד הדדי בין שכנים ומכרים בתקופת האי ודאות של קרבות 1948 באזור הגליל. התקופה הזאת העניקה את הביטחון ואת ההערכה ההדדיים העומדים בבסיס חיינו המשותפים במדינת ישראל. מורשת אנשי החזון והמעשה, היהודים והדרוזים, בשנות ה־30 ובשנות ה־40 היא דוגמה ומופת לתעוזה, לנחישוּת וליכולת ביצוע שאִפשרו למנף יחסי שכנוּת לשם עיצוב מרחב משותף מוגן ובטוח לשתי הקהילות בצפון הארץ. את המורשת הזאת ראוי שנכבד ונעריך, ובעיקר חשוב לטפח אותה - כפי שהדגיש עוד ב־1956  נשיא המדינה יצחק בן־צבי: "יש לציין את יחסם הידידותי של הדרוזים למלחמת העצמאות שלנו. [...] בזאת הראו את נאמנותם לישראל ולמדינה, נאמנות הראויה לעידוד. כן ראינו את ידידותם בעוספיה, בשפרעם ובירכא, ובייחוד בבית ג'ן. אנשי בית ג'ן גירשו את קאוקג'י מהכפר. אמנם היו כפרים שפקפקו - אולם אף אלה נוספו לזמן־מה על שונאינו, הצטרפו לבסוף לאותם שעמדו על צדנו [אלה שעמדו לצידנו]. יש להחשיב ידידות זו, אשר שרשיה יונקים ממסורת עתיקה וממסיבות גורל דומות. ראויה וזכאית היא לטיפוח מיוחד ולחיזוק הקשרים ההיסטוריים. כן יש ללמוד מהם, כיצד ידעה אומה קטנה זו להילחם במסירות באויביה המתנקשים בה ורוצים ברעתה, וכיצד ידעה להעריך את ידידיה דורשי טובתה - ואל יהא לקח זה קל בעינינו".41

התמורה שחלה ביחסי הדרוזים עם מדינת ישראל, במיוחד בחודשים שבהם שררה אי ודאות במחצית הראשונה של 1948, הובלה על־ידי חבורה מצומצמת של אנשי חזון ומעש דרוזים ושותפיהם היהודים. הבולטים בקרב הדרוזים היו המנהיגים מהפריפריה הדרוזית, ובראשם שיח' לביב אבו רכן מעספיא וצאלח ח'ניפס משפרעם. בדברים שנשא לזכרו של חבר הכנסת שיח' צאלח ח'ניפס באפריל 2002 התייחס יושב־ראש הכנסת אברהם בורג לתרומתו בהנחת היסודות לשותפות היהודית-דרוזית בישראל ולתפקיד המרכזי שהיה לו בעידוד ההתנדבות לשירות בצה"ל: "השיח' סאלח חניפס, שיח' סאלח, נמנה עם מניחי היסוד לברית החיים בין העדות שלנו, ברית שנשזרה בין הדרוזים ליהודים בארץ, ומלאכתה עוד לא נשלמה. ברית חיים זו היא צוואתו לנו, היא היהלום שבכתר פעילותו הציבורית הברוכה, רבת השנים. [...] תמיד נזכור לו [...] את השותפות האמיצה נוכח המקטרגים, נוכח המבקרים, נוכח התוהים במחנה עצמו ובקרב תושבי ישראל דאז. הוא לא ירא, הוא לא חת, הוא עמד על שלו ועשה נכון למען עמו ועדתו. [...] הוא ייזכר בקרבנו כאחד מאדריכלי הברית בין הדרוזים ליהודים וכאוהב אדם".42
המאמר הוא תמצית של מחקר מקיף על התפתחות היחסים בין הדרוזים ליישוב, ובהמשך – ביניהם למדינת ישראל ב־1948. זו הייתה תקופה מכריעה של הִשתנות והסתגלות שעיצבה את החיים המשותפים שלנו בארץ. נוסף על סריקת ארכיונים, ספרי זיכרונות, תמונות וסיורים בשטח סייעו לי בסבלנות רבים מבני העדה הדרוזית בהבנת "מעֵבר למה שנכתב", בהם ד"ר רג'א פרג' מיאנוח, ד"ר אמיר ח'ניפס ומר פרג' ח'ניפס משפרעם, ד"ר ג'בר אבו רכן, גב' גדיר מקלדה קנטאר וסא"ל (מיל') סאפי עמאשה מעספיא, סא"ל (מיל') מנצור מעדי מירכא, תא"ל ד"ר עלא אבו רכן וגם החבר כנסת לשעבר ויו"ר יד לבנים של העדה הדרוזית, אמל נצר אל־דין וכן אל"ם (מיל') ג'דעאן עבאס מפקיעין. כל הניתוח והמסקנות על אחריותי בלבד.

  • מערכות הגנה - מאה שנים לארגון ההגנה הוא מיזם משותף ל"מערכות" - בית התוכן המקצועי של צה"ל לצבא ולביטחון לאומי, לארגון חברי ההגנה וליחידת המוזאונים והמורשת של משרד הביטחון. עורך ראשי: תא"ל (מיל') ד"ר אפרים לפיד. הנתונים, הדעות והתפיסות הכלולים במאמרים הם באחריות הכותבים.
התמונה הימנית: ביקור ראש הממשלה דוד בן־גוריון בגליל המערבי, מלווה בבכירי העדה הדרוזית, בשנות ה־50. מימין לשמאל: קצין צה"ל, שיח' לביב, שיח' אמין טריף ושיח' ג'בר דאהש מעדי. התמונה השמאלית: ביקור מפקד מטה חזית הצפון ביחידת המיעוטים, אוקטובר 1948. מימין לשמאל: מפקד יחידת המיעוטים, רס"ן טוביה לישנסקי, סגן למבצעים, סרן יונתן (יונץ) אברמזון (שנהרג במבצע "חירם"), קצין צה"ל, מפקד חזית הצפון, אלוף משה כרמל, שני קציני צה"ל

התמונה הימנית: ביקור ראש הממשלה דוד בן־גוריון בגליל המערבי, מלווה בבכירי העדה הדרוזית, בשנות ה־50. מימין לשמאל: קצין צה"ל, שיח' לביב, שיח' אמין טריף ושיח' ג'בר דאהש מעדי. התמונה השמאלית: ביקור מפקד מטה חזית הצפון ביחידת המיעוטים, אוקטובר 1948. מימין לשמאל: מפקד יחידת המיעוטים, רס"ן טוביה לישנסקי, סגן למבצעים, סרן יונתן (יונץ) אברמזון (שנהרג במבצע "חירם"), קצין צה"ל, מפקד חזית הצפון, אלוף משה כרמל, שני קציני צה"ל

הערות

  • המגעים האלה התבססו על קשרים מוקדמים יותר שהחלו להתפתח בשנות ה־30 שיזם יצחק בן־צבי ושאליו הצטרפו בהמשך דב הוז ואבא חושי, ומומשו באמצעות אנשי שטח, בהם אהרן חיים כהן שטיפחו קשרים עם הדרוזים (ועודדו את מה שכוּנה לימים "ברית הפריפריות").

  • שיח' לביב אבו רכן היה חבר כנסת בכנסת הרביעית (1961-1959), ראש מועצה ושופט דתי; מקבלי על"ה (עיטור לוחמי המדינה): בני העדה הדרוזית, אסיה, דאלית אל־כרמל, 2017, עמ' 20, 68. משפחת אבו רכן בחרה עוד בתחילת שנות ה־30 לקשור את גורלה עם היהודים. הקשר נוצר בתחילה עם קיבוץ יגור, והובילו אותו שיח' חסן אבו רכן ונח יגורי.

  • שיח' צאלח ח'ניפס היה חבר בכנסת השנייה ובכנסת השלישית (1959-1951). בהמשך עמד בראש ועדת סולחה ארצית.

  • על"ה, עמ' 43-42.

  • על"ה, עמ' 88. ג'דעאן עמאשה הצטרף לכוחות הבריטיים במרד הערבי, ונלחם נגד הקבוצות החמושות הערביות. בהמשך גויס על־ידי גיורא זייד לש"י.

  • שיח' ג'בר דאהש מעדי היה חבר כנסת מהכנסת השנייה עד הכנסת השביעית (1977-1951) וגם כיהן כסגן שר (1977-1969).

  • יהושע (ג'וש) פלמון פעל בשנות המלחמה במסגרת המחלקה הסורית (מסתערבים), ובהמשך הצטרף למחלקה המדינית של הסוכנות היהודית שבה התמנה ליועץ בכיר לענייני ערבים. פלמון שימש ראש המחלקה הערבית באגף החקר שבמשרד החוץ לאחר הקמת המדינה, והיה ממובילי גיבוש המדיניות של ישראל כלפי הדרוזים בארץ.

  • הפעולה שביצעו אז אנשי הקשר מטעם המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית והמטכ"ל מכונה בז'רגון המקצועי "קישור מבצעי" (Operational Liaison). זו אמנות ייחודית שגם כיום מבוצעת על־ידי צה"ל בשיתוף פעולה ובשקיפוּת עם משרד החוץ באמצעות יחידת קשרי החוץ (קש"ח) של צה"ל המופעלת על־ידי המטכ"ל לניהול המגעים עם שותפים אזוריים ובין־לאומיים הנמצאים מעֵבר לגבול (או סמוכים לקו המגע) לשם קידום יעדים ואינטרסים משותפים ולשיפור האפקטיביות המבצעית של צה"ל.

  • רג'א פרג', הקשרים בין הדרוזים והיהודים עד 1948, מחול הדפסות ופרסום, יאנוח, 2002, עמ' 61-60; Matthew Hughes, "Palestinian Collaboration with the British: The Peace Bands and the Arab Revolt in  Palestine, 1936-9", Journal of Contemporary History, May 19, 2015, p. 299 (על היחס המיוחד של הבריטים לדרוזים, בפרט לדרוזים בשפרעם); יגאל אייל, האנתיפאדה הראשונה: דיכוי המרד הערבי על־ידי הצבא הבריטי בארץ־ישראל - 1939-1936, מערכות, תל־אביב, 1998, עמ' 213, 305 (על השתתפות דרוזים מסוריה ומלבנון במרד) ועמ' 465  וגם 503 (על סיוע של דרוזים מיישובי הכרמל ושפרעם נגד כנופיות הערבים ועל סיוע של הבריטים לדרוזים בשפרעם).

  • קיימים חומרים ממקורות שונים וכמה מחקרים על שיתוף הפעולה המבצעי־מודיעיני של נציגי היישוב עם כוחות צבא בריטיים בארץ נגד האיום הערבי וגם על פעילות עצמאית מקומית. הדרוזים שולבו בפעילות המשותפת עם הבריטים וגם בפעילות העצמאית. בהקשר הזה ראו: יואב גלבר, שורשי החבצלת: המודיעין ביישוב 1947-1918, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל־אביב, 1992, עמ' 175-162, 242-237; עזרא דנין, תעודות ודמויות מגנזי הכנופיות הערביות במאורעות 19369-1936, מאגנס, ירושלים, 1981, עמ' 146-135; דוד קורן, קשר נאמן, ה"הגנה" והדרוזים, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל־אביב, 1991, עמ' 41-36; על"ה, 2017, עמ' 86. על ג'דעאן עמאשה (שכוּנה Scarface), שהתגייס למשטרת המנדט ופעל נגד הכנופיות הערביות שאותן הכיר היטב; אייל, 1998, עמ' 427-425.

  • מרדכי שכביץ, לפאתי מזרח ובלבב פנימה: בית שכביץ ומדליה, גדרות, קריית ביאליק, 1992, עמ' 278.

  • אסא לפן, "הש"י - שירות הידיעות של ה'הגנה'", צבי עופר ואבי קובר (עורכים), מודיעין וביטחון לאומי, מערכות, תל־אביב, עמ' 95. בעניין האוריינטציה של אנשי הש"י שפעלו בשטח בתקופת המנדט כתב לפן: "ידיעות צבאיות גרידא, במובן הטכני של המלה, אינן מאפשרות הערכה נכונה של כוחו וכושרו של האויב, ואינן מספיקות לתכנון פעולות. שכן, לפחות בארץ, לא היה לנו עניין עם אויב סדיר מאורגן ביחידות צבאיות אלא עם קבוצות אזרחיות למחצה שערכן וכושר פעולתן היה קשור קשר בל יינתק עם המציאות המדינית והכלכלית של הערבים".

  • שמעון אביבי, "הדרוזים הופכים לנשק הסודי של מלחמת העצמאות", מבט מל"מ, גיליון 81 ( יולי 2018); פרג', 2002, עמ' 91-87; צדוק אשל, אבא חושי - איש חיפה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל־אביב, 2002, עמ' 92.

  • פרג', 2002, עמ' 73-61.

  • על"ה, 2017, עמ' 68.

  • פרג', עמ' 205; "פגישה עם שיך סאלח אחניפוס משפרעם", הארכיון הציוני המרכזי, 23 בינואר 1948.

  • "פעולותינו בין הדרוזים", דוח פלמון, הארכיון לתולדות ההגנה, 85-105/195, 5.8.1948, עמ' 1.

  • מועדי חוסאם, "קרבות רמת יוחנן (הושה וכסאיר), 16-12 באפריל 1948 - עיון היסטורי ובחינה טקטית", בתוך: יגאל אייל ואלי מיכלסון (עורכים), יסודות: כתב עת של המחלקה להיסטוריה בצה"ל - גיליון 1, לחימה, למידה והפקת לקחים (2019), עמ' 58. יש לציין ששיח' ג'בר דאהש מעדי סייע ללוחמי גדוד שכיב בקרב ברמת יוחנן. באנדרטה בשפרעם (שכונת הדרוזים) רשומים שמותיהם של 44 הרוגי הקרב הדרוזים, לרבות הנופלים  בני שפרעם.

  • משה דיין השתתף בפגישה בקריית עמל (אף שישב שבעה על אחיו "זוריק"). בפגישה השנייה, שהתקיימה במאי (לאחר כיבוש חיפה) ושבה השתתף שכיב, הוביל את המשלחת הישראלית יהושע פלמון. את הדרך לפגישה הוביל יצחק כתר, מפקד האזור וחבר קיבוץ רמת יוחנן.

  • לפני הקרב התקיימו מגעים עם שכיב באמצעות דרוזים מעספיא, כנראה שיח' לביב. ואולם בשל הלחץ של קאוקג'י, בשל הרצון של מפקדי הגדוד הזוטרים להילחם, ובעיקר בשל מחויבותו של שכיב למטה הליגה הערבית הוא אישר הטרדה באש של רמת יוחנן, שהובילה להסלמה. בהקשר הזה ראו: דוח פלמון, עמ' 1;  דוד בן־גוריון (עורכים: גרשון ריבלין וד"ר אלחנן אורן), יומן המלחמה - מלחמת העצמאות, תש"ח-תש"ט, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל־אביב, 1982, עמ' 32. הפרקטיקה של הרחקת איומים באמצעות תשלום לקבוצה חמושה הייתה קיימת עוד בתקופת המרד הערבי ("חבורות השלום"); ראו בהקשר הזה את התייחסותו של בן־גוריון מ־30 במרס 1948 להצעתו של יוסף פיין (אבא חושי) להרחיק איום דרוזי חיצוני באזור הגליל העליון באמצעות מימון הקבוצה החמושה; יהושע (ג'וש) פלמון, "להיכנס לעורו של היריב - מבט מזווית אישית", בתוך, מודיעין וביטחון לאומי, עמ' 282-281. לדברי פלמון, הפנייה הראשונית לשכיב ואהב נעשתה על־ידי דרוזים מהכרמל ומשפרעם שהבהירו לו שאין איום מצד היהודים על הדרוזים ושנוכחותו עלולה לסכן אותם.

  • גיא מעיין וראובן ארליך, "מתודה אינטגרטיבית לחקר מלחמת 1948 - המקרה של קרבות מאלכיה (מאי -יוני 1948)",  היסטוריה, חוברת  6 (אב תש"ט),  עמ' 115-112. 

  • צדוק אשל, חטיבת כרמלי במלחמת הקוממיות, מערכות, תל־אביב, תשל"ג, עמ' 178.

  • המבצע נקרא קודם מבצע "אהוד" ושמו הוחלף למבצע "בן עמי" על שם בן עמי פכטר, מפקד גדוד 21 בחטיבת כרמלי, שנהרג בשיירת יחיעם. תרומה נוספת של שיח' ח'ניפס לאפקטיביות המבצעית של צה"ל הייתה סיועו בהשתלטות על משטרת כפר עתא (אם סלסל), שהייתה אמורה על־פי תוכנית החלוקה להימסר לערבים. שיח' ח'ניפס שכנע את שכיב שלא לפעול, כשם ששכנעו לא להיענות לבקשות של עכו הערבית לסייע בהגנת העיר. בהקשר הזה ראו: מוסטפא עבאסי, "הקרב על עכו במלחמת 1948", עלי זית וחרב, כרך יא, המרכז לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי, ירושלים, תשע"א, עמ' 219-215.

  • שיח' לביב היה מוּכר לאבא חושי ממגעיהם בתקופת המרד הערבי.

  • שכביץ, 1992, עמ' 83.

  •  Ben Dunkelman, Dual Allegiance: An Autobiography, Goodread Biographies, Halifax, 1976, pp. 258-260. דונקלמן תיאר בספרו אירוע שבו הוא מאשים בבגידה את קצין המבצעים של חטיבה 7 פיטר וולף ריבק, קצין בריטי יהודי. לטענתו ריבק שיבש בכוונה את התוכנית הארטילרית - במקום לכוון את  הארטילריה מעֵבר לשכונה הדרוזית (מזרחית למבצר) רשם פיטר בפקודה לכוון אותה על השכונה הדרוזית (מערבית למבצר). בדיקה מקיפה בארכיון צה"ל (ובהתבסס על משפט שנערך לקצין היהודי באוגוסט 1948) מעלה שמדובר בטעות אנוש (בלחץ הזמן ותנאי העבודה). החומרים אינם תומכים בהיותו של פיטר מרגל בריטי (כפי שנטען לא פעם).

  • סיכום שכתב רא"ל חיים לסקוב על מבצע "דקל", ארכיון צה"ל ומעהב"ט, 1970/1046/56. בסיכום הוא התייחס בפירוט לתרומה של הדרוזים להצלחת מבצע "דקל א'" (כיבוש הכפרים הערביים בשיפולי רמת תרשיחא), מבצע "אוסלו" (כיבוש שפרעם) וגם מבצע "יער" (כיבוש נצרת), שבו תרם השיח' ח'ניפס לאבטחת המרחב (באמצעות גיוס בדווים) בהעברת מודיעין מבצעי קריטי בנוגע להיעדר מכשולים בציר משפרעם לעיר נצרת. בסיכום המפורט מוזכרים כמה פעמים שיח' צאלח ח'ניפס וגם שיח' ג'בר דאהש מעדי (תוך התייחסות להבדלים בין גישתו של שיח' ח'ניפס ובין זו של שיח' ג'בר). 

  • ארכיון צה"ל ומעהב"ט, 1975/922/550. פקודת מבצע "דקל"  של מטה חטיבה 7 נכתבה באנגלית משום שדונקלמן לא ידע עברית."All Druze villages east of those at present occupied are a liaison base and no offensive action to be taken unless otherwise ordered -in particular, KFAR YASIF, JULIS, YRKA".

  • ידיעות על "אוסלו", מטה קרבי חטיבה 7, ארכיון צה"ל ומעב"ט, 1949/7249/198, 13.7.1948. רוב המודיעין המבצעי להתקפה על שפרעם סופק על־ידי הדרוזים, ונמסר לזייד ושכביץ. בהקשר הזה ראו: שם, 1949/7249/295, 12.7.1948. עדותו של דרוזי משפרעם, בן 28, נשוי ואב לשלושה בנים. הנייר בחתימת גיורא (זייד - אד"מ).

  • על"ה,2017, עמ' 90-89. בהמשך רוב הכוחות הדרוזיים שנותרו בארץ מגדוד שכיב בראשות צאלח קנטאר התנדבו לשרת בצה"ל - ביחידת המיעוטים המטכ"לית; יהודה עזריאלי וג'בר אבו רוקן, אחווה שעמדה במבחן, ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים, 1989, 91-90; על"ה, 2017, עמ' 74.

  • פקודת מבצע "אוסלו" (למבצע "דקל"), 13.7.1948. מטה קדמי חטיבה, ארכיון צה"ל ומעהב"ט, 1949/7249/115; וכן: שם, פקודת מבצע "אוסלו" (חלק ב'), 14.7.1948.

  • פקודת מבצע "אוסלו".

  • בעידוד פלמון וזייד ובגיבוים של  שיח' צאלח ח'ניפס ושיח' לביב אבו רכן.

  • יחידת המיעוטים, ארכיון צה"ל ומעהב"ט, 1950/2289/339, 24.8.1948.

  • ידיעות מן הגליל המערבי, ארכיון לתולדות ההגנה, 105/131-62, 3.8.1948. תאריך הדיווח מלמד על כך שהידיעה שנכתבה על־ידי "ישעיהו" (שם הקוד של חיים אורבך) מקורה באחת הפגישות שנערכו עם שיח' מרזוק מעדי ב־29-28 ביולי שנועדו לקדם סיוע של צה"ל להגנת יאנוח; ריאיון עם אל"ם (מיל') ג'דעאן עבאס, פקיעין, 13.3.2020.

  • אשל, תשל"ג, עמ' 223-222.

  • פלוגה צ'רקסית מהיחידה צורפה לחטיבה 7 שפעלה בגזרה המזרחית מצפת. הצ'רקסים התבקשו לסייע בחבירת כוחות צה"ל לכפר הצ'רקסי ריחאניה הנמצא מצפון לצפת. משימה זו הייתה דומה לזו שהוטלה על הפלוגה הדרוזית מול יאנוח.

  • האירוע המורכב והטרגי נהפך לנושא שהוסיף לפילוג בעדה הדרוזית, ולאחר מאמצים גדולים נערך טקס סולחה במחנה יחידת המיעוטים של צה"ל (מחנה נשר) ביולי 1949 בין המשפחות השכולות ונציגי יאנוח וג'ת. במחקר שערכתי התברר, כי התקרית המצערת בפאתי יאנוח-ג'ת אירעה כתוצאה מתקלת תיאום, ומקורה בכישלון פיקודי ומבצעי. אין עדויות תומכות ראשוניות, להוציא הערכות והשערות, למזימה (קונספירציה). עם זאת, האירוע הטביע את חותמו על משתתפיו הדרוזים מהפלוגה ומשני הכפרים ועל המפקדים היהודים. בהקשר הזה ראו, למשל, התייחסות בספר הילדים איש ושמו אריה מאת יונה טפר (ספרית פועלים, בני ברק, 2017) שנכתב לזכרו של סא"ל אריה עמית (טפר) מקיבוץ יגור. טפר השתתף בקרב יאנוח כסגן המפקד הטרי של הפלוגה הדרוזית וגרסתו על האירועים הושפעה מחוויותיו בקרב, במיוחד תחושת האובדן של שני קצינים מיגור שנהרגו בעת שירותם ביחידת המיעוטים - סגן אסף כץ וסגן בצלאל סיני (סוינר). בספר מופיעה מעין צוואה המבטאת את השפעת האובדן עליו (עמ' 5).

  • מוסבאח חלבי, ברית דמים: פרשיות חייהם ומותם של החללים הדרוזים שנפלו במערכות ישראל, אותפז, תל־אביב, 1970, עמ' 25.

  • שם, עמ' 5.

  • הדרוזים בישראל, תיק יצחק בן־צבי, ארכיון המדינה, פ-5 / 1975. 28.6.1956.  יצחק בן־צבי, "הדרוזים בישראל", שנתון דבר (תשי"ז, 1956), עמ' 473; בנוגע לגירוש הדרוזים את קאוקג'י מן הכפר הדרוזי בית ג'ן ראו: דוח פלמון, עמ' 2.

  • http://fs.knesset.gov.il/15/Plenum/15_ptm_532940.docx - הישיבה המאתיים־ותשעים־ושבע של הכנסת החמש־עשרה, יום שני, י"ז באייר התשס"ב, הכנסת, ירושלים, 29 באפריל 2002.