גבול של קבלת החלטות - האזור האפור ביחסי צבא-משטרה

לוחמי מג"ב בפעילות בירושלים

במאי 2020 תקפו פורעי חוק מהפזורה הבדואית כוח של צה"ל באזור צאלים, לאחר שהללו ניסו למנוע מהם לגנוב ציוד צבאי מן הבסיס. מתחקיר ראשוני עלה כי כמה קצינים ניסו לתפוס את הגנבים בעת מעשה, אך במהרה הגיעו ג'יפים רבים שהורידו את הג'יפ הצבאי הצידה והחלו להתעמת עימו עד כדי כך שאחד הקצינים חש סכנה וירה באוויר. במהלך המרדף התקשרו הקצינים למשטרה, שטענה בתגובה שבכלל הגיעה למקום לאחר קריאה של אחד המתפרעים שטען שיורים עליו.

מאמר זה עוסק באזורים האפורים שבחלוקת הסמכויות בין שני ארגונים ביטחוניים: צבא ומשטרה. בזמן שגרה כל ארגון פועל בהתאם למשימות המבצעיות שלו, ולפי המטרות שהוגדרו לו על־ידי הרשות המחוקקת. ואולם, בזמן משבר לאומי או בסביבה של כאוס וחוסר ודאות, הגבולות של האחריות והסמכות נוטים להתערער.

במאמר זה אבקש לבחון שני נושאים שונים שהביאו לחיכוך בתוך המשולש של אזרחים, צבא ומשטרה, והציפו דילמות בקבלת החלטות בסביבה של אי ודאות:

* התמודדות חיילים עם אזרחים, והגבול הדק בין אירוע פח"ע ואירוע פלילי.

* קו התפר בין המשטרה לצבא.

חיילי צה"ל מחלקים חבילות בזמן הקורונה

חיילים ושוטרים מול אוכלוסייה אזרחית

ככלל, מי שמחליט על חלוקת האחריות והמשימות בין הארגונים הביטחוניים בשגרה ובחירום זאת הממשלה. בתחילתו של משבר הקורונה למשל, ב־30 במרס 2020, התקבלה החלטת ממשלה לפיה חיילים יסייעו למשטרת ישראל. על־פי החלטה זו הוקצו כ־1,400 חיילים למשימות שהוגדרו "סיוע במשימות של נוכחות ובולטות במרחב הציבורי לצורך אכיפת תקנות לשעת חירום". באותה החלטה צוין כי חיילים לא ישתתפו במשימות ליבה של המשטרה, לא יוענקו להם סמכויות של שוטרים, הם לא יישאו נשק ויעברו הדרכה מפורטת שתכין אותם להתמודדות עם אוכלוסייה אזרחית.

כתוצאה מההחלטה עולות השאלות: האם בכלל ניתן להכין חיילים למשימה מול אזרחים שאינם אויב? האם חייל שהוכשר ללחימה יכול לתת מענה בסביבה אזרחית? כיצד ניתן לגשר על הפער? כדי לענות על שאלות אלה, אולי כדאי לפנות למקומות שבהם עובר הגבול בין הצבא והמשטרה - משמר הגבול.   מתוקף היותו חיל שמוגדר כזרוע המבצעית של משטרת ישראל, מג"ב נותן מענה לכלל נושאי ביטחון הפנים כגון: לוחמה בטרור, טיפול בהפרות סדר, לחימה בפשיעה קשה, אבטחת מתקנים רגישים ומעברי גבול, אבטחת אזורים כפריים, מניעת פשיעה חקלאית, לחימה מעצרים ועוד. לעיתים תהיה העבודה בעלת אופי משטרתי ולעיתים בעלת אופי צבאי, כאשר לכל אחד מהם מאפיינים שונים, הן ברמה המקצועית, והן ברמה הערכית. בעוד שברמה המקצועית משולבים גורמים רבים, על הרמה הערכית אמון מערך החינוך של משמר הגבול.

מערך החינוך במשמר הגבול אמון על עיצוב דמותו הערכית של הלוחם, קל וחומר כאשר הוא נפגש באוכלוסייה אזרחית: החל בדיון על מוסר וערכים, עבור דרך מתן שירותי משטרה, לימוד תפקידי משטרה, וכלה באירועי לחימה בטרור. זאת מתוך ההבנה שלוחם מג"ב הוא פועל ייחודי שלעיתים משימתו תהיה בעלת אופי צבאי ולעיתים בעלת אופי משטרתי, ועליו להיות מוכן ולדעת היכן עובר הגבול בין התחומים.   האירוע בצאלים הוא דוגמה לגבול הדק של אופי המשימה, ולקושי שיש לחייל בסיטואציה כזאת. בעוד שיש להעריך את הערכים שעלו בקרב קציני צה"ל שיצאו למרדף כמו חתירה למגע, שליחות ואחריות, המענה לא הלם את הנסיבות ובהיעדר קשר נכון עם המשטרה, כגוף שמחבק את המשימה ביחד, לא ניתן להתמודד עם אירועים מסוג זה.

אחד התרחישים שלוחם מג"ב מתרגל בטירונות, הוא תרגיל שבו הוא בשוק הומה אדם, נותן מענה לאזרחים ולשאלות עוברים והשבים ולפתע מדריך הלוט"ר צועק: "מחבל מחבל". הלוחם אמור להבין איפה נמצא המחבל ולחתור למגע. תרגיל זה הוא התגלמות ההבנה כי המוכנות המבצעית היא מרכיב קריטי בעבודת הלוחם, שבה הוא גם נותן שירות וגם מנטרל אויב. דבר זה מגיע בכל צורת לימוד אפשרית בבניין הכוח. בכל תרגיל או תדריך תמיד תעלה השאלה הערכית והמוסרית כאשר עומדים מול אזרחים, וכמובן דרך המפקדים. ניתן להבין דרך דוגמה זו, מעבר להבנה שיש למפקדים במג"ב, שכל תרחיש הוא אפשרי ועליהם, כמפקדים, להכין את לוחמיהם לכל משימה שאליה יידרשו.

מבצע משטרתי בביר הדאג', יוני 2020. צילום: דוברות המשטרה

קו התפר בין המשטרה והצבא

בעיית הגניבות בנגב מוכרת וידועה. כאשר העיקר בה הוא בחלוקת הסמכות והאחריות בין הצבא והמשטרה. הצבא טוען שהאחריות למקרים חונה אצל המשטרה, שמנגד מחזירה את האחריות לצבא. במקרים כאלה כדאי לחזור לתפקידו של המשרד לביטחון פנים שאמור לתכלל את המשימות המצריכות טיפול מכמה גופים במקביל. התפקיד הנ"ל חשוב מכיוון שיש כאן בעיה חינוכית ערכית. לא מדובר רק באחריות ובסמכות, וכאשר רוצים לחנך חייל או שוטר להתנהגות מסוימת דרושה גישה הוליסטית - לראות את כל המרכיבים בתמונה. למה הדבר דומה? יש משפט אפריקני שטוען "דרוש כפר שלם לגדל ילד". חינוך "דרך כפר" כוונתו שמהלך חינוכי צריך לקחת בחשבון את כל השותפים. אין גורם אחד שיכול להתמודד עם תופעה בהצלחה ללא סיוע של גורם אחר. מה שנכון לתהליך חינוכי - נכון גם ליחסים של צבא-משטרה בטיפול מול אוכלוסייה.

מה אם כן הבעיה הערכית-חינוכית במשולש היחסים שבין צבא-משטרה-אזרחים, שנדרש "כפר שלם" לטפל בה? חלק ממנה - היעדר שייכות וזמניות. הצבא לא מרגיש שהוא שייך למרחב האזרחי. בכל פעם "מגייסים" קבוצות שונות של חיילים למשימות זמניות מול אוכלוסייה, אבל צה"ל לא רואה עצמו שייך למשימות אלה. חיילים או אנשי מילואים שמגיעים לזמן קצר לבסיס כמו צאלים, אינם יכולים משום בחינה להבין לעומק מה המשמעות הערכית של טיפול בגנבים. אם הייתה מיושמת גישה חינוכית ערכית המשלבת אותם במשך זמן במקום שאליו הם שייכים ולמרחב שבו הם פועלים, ניתן היה להגיע לטיפול יותר טוב בבעיות הללו.

סיכום

המציאות היום־יומית מלאה באזורים אפורים שבהם עולות בעיות של אחריות וסמכות בין גופים שונים. המפקדים, בסיוע של מערך החינוך, צריכים ויכולים לנסות ולגשר על הפערים האלה באמצעות תהליך חינוכי נכון, "של כפר שלם". רוח הלחימה והמוטיבציה של מפקדי השטח בצבא, במשטרה או במג"ב, צריכות להיות מנותבות בתבונה רבה ובאופן רגיש כלפי האחריות הרבה שיש למפקדים לא רק במלחמה, אלא גם בשגרה. לא רק מול אויב, אלא גם מול אוכלוסייה אזרחית נורמטיבית. על המפקדים להכין את לוחמיהם לכל תרחיש, ולחבר אותם למקום שבו הם נמצאים. על מערך החינוך הצה"לי להתאים את תכניו לשלל סיטואציות אפשריות, ללמד על אודות ידע עוטף משימה והיכרות עם כלל הציבורים, שיכולים לפגוש בלוחמיהם.

• המאמר נכתב במסגרת סדנה לכתיבה עיונית אפקטיבית לקצינים בחיל החינוך שהנחתה ד"ר ענת חן מהמכללה לביטחון לאומי