לוחמה בעצימות נמוכה - עד כמה הטכנולוגיה מכרעת?

שילובה של טכנולוגיה עילית בעיצוב מערכות נשק תרמה להעצמת כוחן ויכולתן של מדינות, ופתחה פער מבצעי גדול בין צבאות מודרניים ובין צבאות של מדינות מתפתחות. הטכנולוגיה העילית ששולבה באמצעי הלחימה אפשרה לצבא המתקדם להשיג ניצחון במהלכי לחימה קצרים, וללא נפגעים רבים. בעקבות זאת עולה השאלה: איך ייתכן שעימותים המתנהלים בעצימות נמוכה, נגד ארגונים לא סדירים, כוחות התנגדות ולוחמי גרילה, מסתיימים בהישגים צבאיים כה דלים? מהו המקור של אותו חוסר יכולת? יתרה מכך, נמצא כי החולשה מאפיינת צבאות מודרניים רבים שלא הפגינו הישגים מרשימים כשנכנסו לשטח מורכב כדי להתמודד עם "החמושים" בשטחם. דפוס לחימה זה, המכונה  LIC Low Intensity Conflict, בא לידי ביטוי כבר במלחמת וייטנאם, והתעצם במלחמות עיראק, אפגניסטאן, סומאלי, לבנון (1982 , 2006) ועזה (2008 , 2011 , 2014) ועוד. מאמר זה יבחן את הקשר בין התפתחות הטכנולוגיה ובין לחימה בעצימות נמוכה ותוצאותיה, ובהקשר זה ינסה לענות על השאלה: מדוע לא מצליח החזק מול החלש בלחימה של צבא סדיר מול ארגוני טרור וגרילה?

דגשים בלחימה בעצימות משתנה

התמרון היבשתי מוכוון לתנועת כוחות קרקעית, הגעה לאזורי לחימה, איתור מטרות אויב, חתירה למגע והשמדתן באש יעילה, מהירה וקטלנית. תנועה לעבר שטחי האויב ותמרון בהם, תוך פגיעה במטרותיו החיוניות, נחשבים כתנאים להשגת הכרעה צבאית . לחימה בעצימות גבוהה. שדה קרב בעצימות גבוהה עתיר במטרות ערכיות, בעלות חתימה גבוהה, קבועות וניידות. זמן חיות המטרות ארוך ולפיכך הן קלות להשגה. מנגד מאפשרת הדינמיקה לייצר מהלכי אש אגרסיביים ופגיעה במטרות האויב לרוחב החזית ולעומקה בו זמנית. עיקר הטכנולוגיה מושתתת על שני אלמנטים: הראשון - מכלול אש: חימוש ארוך טווח, מדויק וקטלני; והשני - מכלול מודיעין: איתור המטרות והעברתן למרכזי האש. נדרשת לחימה התקפית, ממערכים הגנתיים (עורפיים), בהדגשה על מודיעין מטרות מדויק, אחרת הכול מדשדש . לחימה בעצימות נמוכה. מאפייניו של שדה קרב בעצימות נמוכה שונים בתכלית. האויב כאן כולל לוחמים חמושים הפועלים בשטחם בצוותים קטנים, בדרך כלל מהמארב. לוחמים אלו הם בעלי חתימה נמוכה, קשים לאיתור, והמודיעין לגבי מיקומם ותנועותיהם קשה להשגה. זמן חשיפתם קצר ביותר, הם מגיחים מן הקרקע, ממחילות נסתרות, ופועלים בתוך ובחסות האוכלוסייה הלא מעורבת. שדה קרב זה עתיר במטרות אויב, אך לגבי הכוח החודר שדה קרב זה "צחיח" בהקשר של מטרות גלויות. לפיכך, מערך האש מנגד , על מכלולי הנשק והמודיעין המשוכללים שלו, אינו מאפשר איתור מהיר של מטרות אויב, ולכוחות יש קושי רב לסגור מעגלי ירי מהירים לפני שהחמושים "נבלעים" חזרה בשטחם . לחימה מסוג LIC מחייבת פעולות קרקעיות (boots on the ground) כדי לייצר חיכוך, לאלץ את לוחמי האויב לפתוח באש ולחשוף את מיקומם כדי לזהותם כמטרות לגיטימיות וליירטם מיד, בטרם ייטמעו בשטחם. קרב מארב מעין זה נמשך דקות ספורות - האויב יורה מטח אחד או שניים ונעלם.

הדילמה: כיצד להיכנס לשטח? סיור "אלים" בתנועה רגלית, או סיור "אלים" בתנועה רכובה על־גבי פלטפורמות לחימה ? השיקולים: התנועה הרגלית איטית, מיגון הלוחם בסיסי (אפוד), וכך גם מערכות הנשק (נק"ל ומטול רימונים). התנועה בשטחים מורכבים, המזמנים ירי מהמסתור על כוח הסיור, היא מסוכנת, ויחסי הכוחות מוטים לטובת הלוחמים התוקפים מהמארב - הם מפתיעים, נעים בכלי רכב אזרחיים, מוגנים מאחורי בתים ויכולים להפעיל נשק כבד, טנ"ט, רקטות, מקלעים כבדים ואף מרגמות . מנגד, התנועה הרכובה בעייתית מאחר שהרחובות צרים (קסבה), ולא ניתן להיכנס אליהם עם פלטפורמות כבדות. הפלטפורמות הקלות יכולות לשאת אמל"ח, הן נעות בזריזות, אך אינן מוגנות מפני מטעני צד, מוקשים או איומי נ"ט. מטח מהמארב מותיר נפגעים, פלטפורמות פגועות והישג נוסף לאויב היורה מהמארב . בשני המקרים מתהפכת הא־סימטריה - בשטח הלחימה פרוס הצבא הגדול, המודרני, בתאי שטח קטנים, והאויב המקומי מסתתר בתא שטח נתון, שגודלו לעיתים כסדר הגודל של המחלקה/חוליה, בחצר או ברחוב. במצב זה האויב מגיח מהצללים ומפתיע באש את הכוח הפרוס הנגלה לו בחצר, ברחוב או בכיכר ותוקף בזמן קצרצר. לפיכך הן התנועה הרכובה והן הרגלית חסרות מיגון הולם, ומכאן שבקרב ה־ LIC היתרון לטובת המקומי . על־מנת להטות את הכף לטובת הכוח החודר, עליו להיות קטלני, יעיל ומהיר בלחימה מעין זו, ונוסף על כך יש להתאים לו טכנולוגיות ש"תפורות" לפי צורכי המשימה. פרופיל המשימה שיש להתייחס אליו הוא תרחיש ייחוס שבו היורה הראשון הוא תמיד האויב, היורה מהמארב . מכיוון שגבו של לוחם החי"ר עמוס עד תום, לא ניתן לציידו במיגון הולם או באמצעי זיהוי של מקור אש האויב, לא כל שכן להעמיס עליו נשק כבד יותר. נראה אפוא שנדרש רכב קרבי זריז ובעל רמת שרידות גבוהה, מצויד במיגון היכול לספוג מטח רקטות מהמארב, אמצעי גילוי לזיהוי מקור האש ונשק יעיל וקטלני, המאפשר לפגוע במקור הירי אחרי סגירת "מעגל ירי" ברמת הפלטפורמה שהותקפה. מערכות טכנולוגיות אלו, המכונות "מערכות תגובה אקטיבית" ומיועדות ללחימה המאופיינת במשימות התחככות עם האויב, עברו תהליכי פיתוח טכנולוגי ארוכים בני שנים בארץ ובעולם. דוגמאות מקומיות למערכת ממין זה הן "מעיל רוח" ו"חץ דורבן". מטרתן להשמיד את חימוש הנ"ט במעופו לפני פגיעה ולהצביע על מקור היורה . בשנים האחרונות, בעקבות לימוד לקחים ממלחמות ומקונפליקטים שהתרחשו בעולם, החלו צבאות שונים לבחון רכישה של אמצעים אלו לצורך שילובם בפלטפורמות הלוחמות. יכולת ההתמגנות של הפלטפורמה נועדה לא לצורכי הגנה פסיבית אלא כדי להגביר את יכולת הלחימה ההתקפית בשטחי האויב. בניגוד ללחימה בעצימות גבוהה, לחימה בעצימות נמוכה נדרשת להיות הגנתית (על הפלטפורמות), ובמערכים חודרים התקפיים. ה"בוץ הלבנוני", כמו גם הפיגועים בקוסובו, הטרור בעיראק והמארבים באפגניסטאן, מצמצמים את רצון הצבאות לבצע תמרונים יבשתיים. מחיר הנפגעים הכבד משמעו ויתור על חתירה למגע. ואולם השגת ההכרעה בתמרון דורשת טכנולוגיה שונה מזו שבלחימה בעצימות גבוהה. צבאות שוויתרו על מהלכי התחככות הגובים קורבנות והסתבכויות לוגיסטיות וקרביות של הכוחות המתמרנים, מסתפקים בהפעלת מערך "נשק מנגד", אווירי וקרקעי, גם בלחימה בעצימות נמוכה, תוך ירי לעבר ריכוזי אוכלוסייה מעורבים (צבאיים ואזרחיים), בתקווה שאש רבה תכריע את הכף. האומנם?

היכולות המבצעיות הנדרשות יכולות מבצעיות בסיסיות הנדרשות בלחימה צבאית בכלל, ובלחימה קרקעית בפרט, מושתתות על ארבעה אלמנטים: עוצמת אש; כושר תמרון; שרידות; מודיעין מטרות בזמן אמת. כדי לפשט את הדיון בדפוס לוחמה מסוג LIC נמחיש את הדברים באופן ויזואלי. לצורך כך נאפיין את הכוחות השונים ואת הדינמיקה ביניהם באמצעות צבעים. כל צבע ייצג כוח נפרד: כחול. יגדיר את הכוחות של הצבא המודרני, החודרים לשטח הלחימה שבו פועלים הכוחות החמושים המקומיים, החלשים יחסית, במטרה לאתרם ולפגוע בהם. אדום. יגדיר את הכוחות החמושים המקומיים, ארגונים לא סדירים ולוחמי גרילה, המגיחים ממחילות נסתרות ופועלים בחסות האוכלוסייה המקומית . מהלך הלחימה בין הכחולים ובין האדומים. הכחולים פרוסים במרחבים התואמים את גודלם, באופן שלא יהיו צפופים מדי (כדי להקטין חתימה וסיכון לפגיעה) ולא רחוקים מדי זה מזה (כדי לא לאבד קשר וכדי לאפשר המשך שליטה). באזור כפרי גדול תפרוס חטיבה, או חטיבה מתוגברת. זו תתפרס במרחבי השטח האורבני כך שיחידות לחימה קטנות, כיתה או מחלקה, יפעלו בשטחים קטנים כמו חצרות בתים, כבישים ודרכים פנימיות או שכונות צפופות. הלחימה מושתתת על איתור הכוחות המקומיים (האדומים) המסתתרים ומגיחים מדי פעם לפיגוע, להתקפה מהמארב על הכוחות הכחולים. משך התקיפה של האדום יהיה דקות בודדות, עד להיחשפות, ומיד לאחר מכן יחמוק, ינתק מגע וייעלם. הרי כל יתרונו הוא ביכולתו להפתיע ולתקוף מהמארב. מיד לאחר המטח הראשון יאבד האדום את יתרונו ויימצא בעמדת נחיתות. לפיכך המשך הלחימה לאחר התקפת הפתע מקטין את סיכוי האדום לשרוד.

לנוכח המתואר, יתרונו של הכוח המקומי, האדום, מושתת על ארבעה דברים:

*התקפת מארב על הכחול מכיוון בלתי צפוי (360 מעלות);

*כוח קטן אדום (חוליה / כיתה), תוקף כוח כחול קטן באמצעי נשק קטלניים (טנ"ט או
רקטות);

*משך פעולה קצר ביותר המסתכם בדקות ספורות;

*היעלמות והיטמעות בשטח.

מתברר שהימצאות של יחידת כחולים גדולה בשטח נתון, אינה תורמת דבר בדקות הראשונות של התקפת הפתע מהמארב. בסופו של דבר, הלחימה מתרחשת בין כוח אדום קטן, התוקף מהמארב, ובין כוח כחול קטן שנמצא באזור . התרחיש: הלוחם המקומי האדום יורה ראשון. הכחול נפגע, מתאושש, מנסה לזהות את מקור האש ואז מתחיל להיערך להשבת אש ולחתירה למגע, תוך הפעלת הכוחות הנוספים הנמצאים בסמיכות. כאן יש לזכור כי השתתפותו של כוח כחול נוסף באירוע, גם אם הוא נמצא בסביבה הקרובה (אפילו ברחוב מקביל), אינה ישימה. שילובו איטי ומחייב זהירות יתרה בגין הסכנה של בלבול וירי בשוגג על כוחותינו. מניסיון העבר, מרבית אירועי הלחימה ב־ LIC (שעצימותם נמוכה) הם אוסף קרבות של ירי "אחד על אחד". האדום יורה מהמארב על כוח כחול, הנמצא בשטח עוין ללא מודיעין מספיק על מטרות האדום הנסתרות. אלו ייחשפו רק כאשר יחל הירי.

התמודדות עם ירי מהמארב - מודל "אחד על אחד"

לצורך הניתוח של קרב תרחיש הייחוס - ירי מהמארב, נייצג את הבעיה המבצעית במודל מתמטי פשוט שיתאר את יחסי הכוחות של האדום והכחול בדו־קרב "אחד על אחד". נציג בצורה כמותית את המקור לחולשה הקיימת ואת הגורם שאותו יש לחזק בטכנולוגיה כדי להשיג שובר שוויון. במודל שאתאר להלן מיוצג תרחיש הנפתח בירי אדום מהמארב ומסתיים מיד לאחר שהכחול משיב באש.

לצורך כך נגדיר את הפרמטרים המשתתפים:

*סיכוי האדום להרוג את הכחול יוגדר כ־P(K)red (אדום יורה ראשון). סיכוי זה נחשב כמכפלה של סיכוי נשק אדום לפגוע ,P(H) מוכפל בסיכוי הנשק להשמיד בהינתן פגיעה P[kill:] P(K)red = Pred(H) * Pred[kill(hit)]

*סיכוי הכחול להרוג את האדום (כחול יורה שני), יוגדר .P(K)blue סיכוי זה נחשב למכפלות הבאות: (1) סיכוי הכחול לשרוד את הירי הראשון של האדום, מוכפל ב (2) סיכוי הכחול לזהות את האדום Pblue (det) מוכפל ב (3) יכולת הכחול לפגוע באדום Pblue(H), מוכפל ב (4) יכולת להשמיד את האדום בהינתן פגיעה Pblue[kill(hit)]. המשוואה המתארת את יכולות הכחול תיראה כלהלן :P(K)blue = [1- P (K)red]*Pblue (det)* Pblue(H) * Pblue[kill(hit)] על־מנת לבחון את היכולות הנוכחיות של האדום מול הכחול, ניתן ערכים שמרניים לפרמטרים שלעיל ונחשב את הסיכוי של כל צד לאחר פעולתו. לאדום ניתן נשק ברמת איכות סבירה, כלומר :Pred(H) = 80% Pred[kill(hit)] = 80% מכאן שהסיכוי של האדום להשמיד מטרה כחולה יהיה : P(K)red = Pred(H) * Pred[kill(hit)] P(K)red = 0.8*0.8 = 0.64 

P(K)red = 64

לכחול ניתן נשק באותה איכות כשל האדום : Pblue(H) = 80% Pblue[kill(hit)] = 80 וכן נגדיר את הסיכוי של הכחול לאתר את האדום היורה מהמארב ללא אמצעים מיוחדים, כלומר : Pblue (det) = 50% ( הערה: ערך מאוד אופטימי ) מכאן נחשב את הסיכוי של הכחול להשמיד את האדום לאחר התקפת האדום : P(K)blue = [1- P (K)red]*Pblue (det)* Pblue(H) * Pblue[kill(hit)] P(K)blue = [1 – 0.64] * 0.5 * 0.8 * 0.8 = 0.12 

P(K)blue = 12%

מהחישוב שלעיל עולה כי התקפה מהמארב נותנת לאדום (היורה ראשון), יתרון של 64% בסיכוי להרוג את הכחול, בעוד שלכחול יש סיכוי של 12% לפגוע באדום. ערכים כמותיים אלו מציבים את הכחול בחוסר אונים מוחלט, ולא פלא שהוא נוטה לוותר על הפלטפורמה הקרבית, שהופכת להיות מלכודת ומטרה גדולה לפגיעה, ומעדיף את התנועה ברגל, אך כפי שאמרנו - ללא יתרון ממשי . מה אם כן נדרש לשפר אצל הכחול על מנת להטות את הכף? האם לשפר את עוצמת הנשק כדי שיהיה קטלני יותר בתגובת האש? או לשלב מערכות גילוי של מקורות הירי ולהגדיל את הסיכוי להחזיר אש מהירה ויעילה? האם להתקין מיגון קלסי כבד שיקטין את סיכוי ההשמדה של הפלטפורמה? אך הרי בגין משקל עודף לא ניתן להגן על כל חלקי הפלטפורמה. אם כך, אולי להצטייד במערכות שיבוש שיסיטו את הטילים המונחים ויפגעו בסיכוי החימוש האדום לפגוע? אך אין בכך מענה לרקטות הנ"ט שאינן מונחות. ואולי נברר עד כמה תורמות מערכות הגנה אקטיבית (הגנה קשה), שינטרלו את קטלניות החימוש הנורה וכן יאפשרו, בה בעת, לזהות את מקור הירי ? בצעדים הבאים נבחן את התרומה של כל אחת מהאפשרויות, תוך הצגת פרמטרים כמותיים המייצגים מגמות של כל טכנולוגיה:

*שיפור הנשק של הכחול: בכל פרמטר נעלה מ־ 80% לערך דמיוני של 95%. במודל נמצא כי יחס הכוחות לא שופר והפך להיות 64% ל־ 16% לטובת האדום.

*הוספת מערכת גילוי מדויקת תשפר את הגילוי מ־ 50% ל־ 80% אך עדיין תותיר את הכחול בנחיתות של 64% ל־ 18% לטובת האדום.

*הוספת מערכת מיגון פסיבית (בגין בעיית משקל נניח כי ניתן להגן רק על 50% מהפלטפורמה) תקטין את סיכוי ההרג של הפלטפורמה מ־ 80% ל־ 40%. במצב זה יחסי הכוחות השתנו ל־ 32% מול 22% לטובת האדום.

*הוספת מערכת שיבוש הנ"ט לכחול, כך שתפגע בסיכוי ההיפגעות של הכחול ותקטינו מ־ 80% ל־ 40% אך לא נותנת מענה לרקטות, משאירה את יחסי הכוחות על 35% מול 32% לטובת האדום.

*מערכת הגנה אקטיבית קשה, תקטין את סיכוי ההשמדה לאחר פגיעה (מנטרלים את הרש"ק שנורה לעבר הפלטפורמה) מ־ 80% ל־ 15%. כאן מתקבל לראשונה מהפך, ונוצר יתרון לכחול. היחס הוא 12% לאדום מול 51% לכחול. שילוב של שבש יגדיל את היתרון ל־ 54% לכחול מול 6% לאדום. מערכת הגנה אקטיבית קשה, תקטין את סיכוי ההשמדה לאחר פגיעה (מנטרלים את הרש"ק שנורה לעבר הפלטפורמה) מ־ 80% ל־ 15% . כאן מתקבל לראשונה מהפך, ונוצר יתרון לכחול. היחס הוא 12% לאדום מול 51% לכחול. שילוב של שבש יגדיל את היתרון ל־ 54% לכחול מול 6% לאדום .מערכת הגנה אקטיבית קשה, תקטין את סיכוי ההשמדה לאחר פגיעה (מנטרלים את הרש"ק שנורה לעבר הפלטפורמה) מ־ 80% ל־ 15%. כאן מתקבל לראשונה מהפך, ונוצר יתרון לכחול. היחס הוא 12% לאדום מול 51% לכחול. שילוב של שבש יגדיל את היתרון ל־ 54% לכחול מול 6% לאדום.

הגרף שלהלן מתאר את יחסי הכוחות של הצדדים בתצורות השונות שתוארו לעיל. מהעמודות השונות נראה כי רק מערכת תגובה אקטיבית המשלבת אמצעי השמדה של האיום התוקף עם מערכת גילוי מקור ירי, תוכל לייצר את השינוי המבוקש - שובר שוויון שישנה את כללי המשחק ויהפוך את יחס הכוחות.

העמודה הקיצונית ימנית בגרף מתארת מצב שבו הכחול אינו מזהה את האדום לאחר הירי הראשון ולפיכך הוא יורה פעמיים, ואז היחס הוא 87% מול 4% לטובת האדום. העמודה בצד שמאל מציגה את הכחול יורה פעמיים על האדום כיוון שהוא מצליח לזהות את המטרה בירי, ויכול לירות ללא עיכוב מטח שני, ומכאן היחס צפוי לעלות מ־ 73% נגד 6% לטובת הכחול. המודל הפשוט שלעיל, המתאר ירי "אחד על אחד", מבוסס על פרמטרים המייצגים מגמות. ברור שאלו אינם מייצגים דרישות מבצעיות. אך מהמוצג בגרף אנו רואים ערכים כמותיים המייצגים את המקום שבו אנו נמצאים, ואת המקום שאליו צריך להגיע. סיכום מודל ה"אחד על אחד" שהוצג כאן מאפשר להבין את התשובה לשאלת הפתיחה - מהי הסיבה לחולשת הכחול? כפי שעולה באופן כמותי מהמודל, הסיבה נעוצה בטכנולוגיה החסרה. חוסר באמצעי לחימה ללוחמים בחוד, ב"שפיץ", התואמים את צורת הקרב בשטחים מורכבים - זהו מקור החולשה. אופי הקב בשטחי לחימה מורכבים מכתיב כי כל כוח פרוס, בשטח הרווי, עשוי להיות כוח חוד גם אם הוא בשוליים של שכונה. כשהאוגדה נכנסת לשטח המורכב ופורסת, היא איננה פועלת כאורגן על אחוד, על שלל יכולותיה, אלא כעשרות פלוגות/מחלקות הפרוסות בשטח הרווי ונלחמות בקרבות "רחוב" קצרים וקטלניים נגד אויב שמגיח, יורה ונעלם.

ד"ר איתן שמיר, בספרו פיקוד משימה 1,מדגיש שמקצוענות צבאית גבוהה, ברמת דרג הלחימה הנמוך, מתמצה ביכולת הכוח הלוחם לבצע משימה בתנאים משתנים, ללא צורך בקבלת פקודות ועדכון מהדרג שמעליו. בלחימה בשטחים מורכבים, ברמת מחלקה ופלוגה, הכול ידוע, אין הפתעות מיוחדות שבהן יכול אויב מהמארב לתקוף ולהפתיע, אך למרות זאת הקרב מדשדש ולרעת הכחול. מודל "תקיפת ההפתעה" שלעיל מסביר הכול – באמצעי הלחימה הקלסיים, לכחול אין סיכויים רבים עם אמל"ח מסורתי.

במאמרו של אל"מ (מיל') בועז עמידרור 2, הוא מציג את המציאות העגומה שבה הא־סימטריה מתהפכת פעמיים: פעם אחת צבא מודרני עדיף באמצעים על החמושים המקומיים לפני הכניסה לקרב, ובפעם השנייה, עת נכנסו לקרב, העדיפות עוברת לידי המקומי התוקף מהמארב. בחינת צדו הימני של גרף ממצאי המודל מסבירה היטב את טענתו של הכותב. כאשר נבחן שוב את שלל מרכיבי השיפורים הנדרשים למצב לחימה זה, נראה כי התרומה "שוברת השוויון" נמצאת בשרידות, במיוחד בשרידות המטח הראשון שמגיע בהפתעה.

במאמרו של אלוף (מיל') גרשון הכהן 3, מדגיש הכותב כי היכולות של הלחימה בשטח המורכב מחייבות את צה"ל: "בשילוב של כוח מחץ מובחר ואיכותי ומסה כמותית רחבת היקף ברמה הבינונית". לא ברור מדברי הכותב מהו כוח איכותי, לאמצעי לחימה אחרים אין התייחסות, אך הדגשת הצורך להכניס מסות כוחות לחימה "ברמה בינונית" מותירה את הקרב המזדמן בצד הימני של הגרף. שהרי ככל שיהיו כוחות מעטים אך מצוידים באמצעיים מיטביים - צד שמאל של הגרף מתקרב אל שובר השוויון הנדרש. רבים הכותבים ששוללים את הכניסה הקרקעית לעזה, כל אחד וסיבותיו, אך זאת לדעת - רק קרב מגע, התחככות בתוך שטח הלחימה, רק בו קיים סממן ההכרעה. שיטת הלחימה מנגד איננה מקרבת את הקץ.