בחינת הצורך בייצור חנ"מ כחול לבן בראי מלחמות העבר בעולם

דמיטרי חשפר, בוגר תואר שני בהנדסה סביבתית ותואר שני נוסף במנהל עסקים לבכירים במגזר המוסדי. עובד בהנדסה, חטיבת היבשה אלביט מערכות - עליונותו של צבא נקבעת, בין היתר, בהתאם לרמת הנשק והתחמושת העומדים לרשותו, כַּמוּתם, אמינותם ויעילותם. הליבה של כל תחמושת היא חומר הנפץ, והוא משמש חלק בלתי נפרד מהנדסת התחמושת. פיתוח וייצור עצמי של חומר נפץ שימש מאז ומעולם בסיס אסטרטגי של כל צבא ומדינה שמכינים את עצמם לעימות צבאי. תעשיות ביטחוניות בישראל ידועות כמצטיינות בפיתוח ובהנדסה של נשק ותחמושת מהמתקדמים בעולם. במהלך שנות קיומה של המדינה השתכללו תהליכי הפיתוח לצד היכולת לייצר חומרי נפץ, שעד לפני שנים אחדות יוצרו באופן בלעדי על־ידי תעש (התעשייה הצבאית לישראל.

עידן הגלובליזציה הביא לכך שכיום ניתן להשיג כמעט כל חומר, כולל חומרי נפץ, ממקורות חוץ, ובתוך כך הופסק בתעש ייצור חנ''מ (חומר נפץ מרסק: RDX - Royal Demolition Explosive מסוג High Explosive). הספקתו מתבססת בשנים האחרונות על רכש מחו''ל . ניתוח היסטורי של מסמכים השמורים בארכיונים רוסיים מתקופת מלחמת העולם השנייה, מגלה את ההשלכות של כניסת ברית־המועצות למלחמה בלי יכולת ייצור מספקת של החנ''מ העיקרי .TNT (Trinitrotoluene) לקח היסטורי זה, כמו גם הבנת מגבלות ההספקה שעלולות להיווצר בנסיבות מסוימות, כמו למשל בהשפעת קורונה, מעלה שוב את הצורך בייצור עצמי של חנ''מ.

חנ''מ ותפקידו במלחמה המודרנית חנ''מ הוא המרכיב החיוני הנמצא בכל אמצעי חימוש, וייעודו לגרום לפעולת הניפוץ של החימוש. עוצמת החנ''מ נמדדת ביכולת הדטונטיבית, כלומר יכולת הריסוק שלו. עדות לניפוץ תקין ניכרת בהשפעת הריסוק על החומר ובכניסת גל ההלם לתוכו, בין אם מדובר במתכת ובין אם בתיווך של חול או אדמה. החנ''מ מוכנס, נצמד והופך לחלק בלתי נפרד מאמצעי החימוש באמצעות שיטות כמו דחיסה, כבישה או יציקה; לעיתים הוא מעוצב בצורות שונות, כמו למשל יריעות שעוטפות את אמצעי החימוש או גלולות שבהן הוא ימולא, הכול בהתאם למבנהו של אמצעי החימוש ולצורתו [1]

בעת הפעלת החימוש (בפגיעה פיזית במטרה בעקבות חישת קירבה, השהיה או אחר), החנ''מ מתפוצץ ומשמיד את המטרה באמצעות גל הלם ויצירת רסיסים הפוגעים בה בעוצמה. בהתאם לייעוד החימוש ותכונותיו הנדרשות (חדירה, רסס, הצתה ועוד), מהונדס החנ''מ המוכלל. יעילותו של כל חימוש תלויה באופן מכריע בחנ''מ. כבר עם המצאת החנ''מ הראשון בתולדות האנושות בתחילת האלף הקודם, אבק שריפה שחור (להלן - אבש"ש), רבים ניסו לגנוב את החומר ואת סוד הכנתו ממדינת מוצאו, סין. יש הטוענים כי הומצא מאוחר יותר, באחת ממדינות אירופה. על כל פנים, מי שהצליח להשיג את סוד הכנת החומר וידע להשתמש בו זכה ליתרון מובהק במלחמותיו.

החנ''מים הראשונים ששימשו תחליף לאבש''ש ניטרוגליצרין וניטרוצלולוזה הומצאו באירופה מאות שנים - - אחריו, במחצית הראשונה של המאה ה־ 19 . ניטרוצלולוזה נכנס לשימוש כבר במלחמת האזרחים בארצות־הברית, ויש הטוענים שהשימוש בו הפך את המלחמה הזו למלחמה המודרנית הראשונה. ניטרוגליצרין, חומר נוזלי וחסר יציבות, לא נכנס מיד לשימוש בתחמושת. היה זה אלפרד נובל, שמצא דרך לאידוי של ניטרוגליצרין ובעקבות זאת להמצאת הדינמיט.

במחצית השנייה של המאה ה־ 19 הומצא TNT שבמדינות שונות זכה לשמות נוספים כגון טרוטיל, טוֹל ועוד. TNT סונתז לראשונה ב־ 1861 בגרמניה אבל לא תפס את תשומת הלב הצבאית באופן מיידי, עקב יעילות פיצוץ לא גבוהה במיוחד. 30 שנה חלפו עד ההכרה בו כחנ''מ בולט המאפשר עבודה נוחה ומילוי תחמושת ביציקה. ב־ 1891 החלה גרמניה בייצור סדרתי של החומר, ועד מהרה הוא כבש את התחמושת. TNT שימש את צבאות גרמניה, בריטניה וארצות־הברית מסוף המאה ה־ 19 באופן אינטנסיבי ביותר, כחנ''מ ראשי בפגזי ארטילריה ביבשה ובספינות קרב. רק בגרמניה, למשל, עלה ייצורו בין השנים 1917 1912 מ־ 2,530 ל־ 71,950 טונות בשנה [2]

במקביל ל־ TNT הומצאו בסוף המאה ה־ 19 ותחילת המאה ה־ 20 חנ''מים נוספים כמו ניטרובנזול, ניטרו ודיניטרו נפטלן, טטריל, חומצה פיקרית, טן (PETN) ועוד [3]

חלקם הפכו להיסטוריה מהר יחסית, תוך שימוש ביישומים מסוימים בלבד. הם שימשו את צבאות צרפת, בריטניה, גרמניה ואף יפן (כך, למשל, יש היסטוריונים הטוענים כי שימוש בחומצה פיקרית בפגזי ארטילריה ימית הוא זה שהבטיח את הצלחת יפן במערכה הצבאית נגד רוסיה ב־ 1905).

ערב מלחמת העולם הראשונה, מרוץ המדינות היריבות אל החנ''מים החדשים, הקטלניים יותר, הגיע לשיאו. מאמצי המפתחים במדינות אלה הוכתרו בהמצאת חנ''מ חדש הקסוגן, כפי שהוא נקרא בגרמניה, שראשונה - רשמה פטנט על חנ''מ זה בשלהי המאה ה־ 19 . הקסוגן לא היה "בשל" מספיק מבחינת היערכות לייצורו ולכן לא נכנס לארסנל הצבאות במלחמת העולם הראשונה, שבה החנ''מ העיקרי היה TNT . בשנות ה־ 20 המוקדמות של המאה שעברה, גם בריטניה החלה לסנתז את החומר והוא קיבל את השם RDX , הנמצא בשימוש גם כשלעצמו וגם בהרכבים שונים, עד עצם היום הזה [4].

מאז ועד מלחמת העולם השנייה, ואף במהלכה, מאמצים כבירים הושקעו בפיתוח תהליך מיטבי לייצור חנ''מ. למדינות היריבות היה ברור שלא די בהמצאת חנ''מ, אלא שיש להגיע לדרך יעילה וזולה לצורך ביסוס הייצור הסדרתי שיבטיח את הכמויות שיידרשו לניהול מלחמה רחבה ומתמשכת. ביסוס זה כלל גם הבטחת חומרי גלם זמינים לתהליך. כך, למשל, בריטניה הייתה חייבת לפתח תהליכי ייצור אלטרנטיביים עקב הפסקת ההספקה של מינרלים מסוימים שהובאו קודם לכן מגרמניה היריבה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הכריז צ'רצ'יל: "הלוחמים הם הישועה שלנו, אך רק המפציצים מספקים את אמצעי הניצחון". בכך ניתן לראות את החשיבות שייחס ליכולת הפצצת האויב, התלויה כמובן, בחנ''מ [5].

בדיקת עוצמת חנ''מ בכמות קטנה ריסוק עופרת והעפת חול -

מצב החנ''מ בברית־המועצות במלחמת העולם השנייה, והשלכותיו

דוגמה טובה ולקח היסטורי הנוגע לחשיבות השליטה על הידע והיכולת לייצור חנ''מ, הוא המצב שנוצר בברית־המועצות ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, כפי שהתגלה במחקר שערך ברוסיה החוקר א' נ' בליש. מן המחקר עולה כי בתקופה זאת נפגמה בהדרגה מוכנותה של ברית־המועצות בתחום הייצור של החנ''מ העיקרי, TNT , עקב קבלת החלטות לא נכונות ושיקולים זרים. באותם ימים, מסוף שנות ה־ 20 עד תחילת שנות ה־ 40 של המאה שעברה, את חומר הגלם הנדרש לייצור (TNT טולואול) ניתן היה להפיק בשתי דרכים: הראשונה - ייצורו מפחם קוקס (פחם המחומם לטמפרטורות גבוהות, ללא חמצן), והשנייה מקרוסין, - המתקבל מזיקוק נפט. בעקבות הלחץ של תעשיית הפלדה, שהייתה דומיננטית מאוד בברית־המועצות בתקופה המדוברת, ושהעדיפה שימוש בקוקס לטובת ייצור הפלדות, נאלצה התעשייה הצבאית להפיק טולואול באמצעות קרוסין. ניצולֶת התהליך בשיטה השנייה הייתה נמוכה מאוד, עד כדי 3% בלבד.

בעקבות זאת, מתוך שיקולי יעילות, עברו מדינות באירופה להשתמש בשיטה הראשונה. ברית־המועצות, לעומת זאת, המשיכה בעת הרגיעה לייצר TNT בשיטה השנייה הודות למקורות הנפט הרבים שאפשרו לה להפיק כמות קרוסין כמעט בלתי מוגבלת, ובשל היעדר מתחרים משמעותיים לשימוש בו [6].

באיחור רב, רק זמן קצר לפני תחילת המלחמה, הבינו במשרד הביטחון הסובייטי כי במצב הנוכחי לא ניתן יהיה להגיע לתפוקות הנדרשות של חומר הגלם מאחר שקרוסין יידרש כמעט כולו להפקת דלק לטנקים ולכלי הרכב הצפויים לקחת חלק במלחמה העתידית. תוצאת הטעות הייתה פיגור הולך וגדל בייצור TNT לתחמושת עוד לפני המלחמה, והמלחמה הוסיפה כמובן לצרות אלה היטלר איים על מקורות הנפט בים הכספי, וסדרת - תאונות בטיחות במפעלי ייצור גדולים השביתו חלק מהם לחודשים ארוכים. במצב שנוצר, הדרך היחידה להמשך הלחימה הייתה פנייה לבעלות הברית לצורך בקשת סיוע להשגת חומר הגלם וה־ TNT עצמו. הבאת תחמושת מוכנה לא הייתה עוזרת הרבה, כיוון שלא התאימה לנשק הסובייטי. ארצות־הברית ובריטניה נענו לבקשת ברית־המועצות וכבר באוקטובר 1941 , במהלך הוועידה המשולשת שנערכה במוסקבה, נחתם הסכם סיוע הקובע כי למדינה הלוחמת יסופקו טולואול ו־ TNT מארצות־הברית (שהצליחה בתקופה זו להגדיל את ייצור ה־ TNT בכמות של פי חמישה מבשנים שלפני המלחמה).

הכמות המבוקשת (4,000 טונות טולואול בחודש) נענתה באופן חלקי, ומדי חודש הועברו 1,250 טונות בלבד, אשר הספיקו לייצור של כשליש מכמות ה־ TNT הנדרשת לצבא הלוחם. נוסף על כך, עקב שליטת היטלר באירופה וניהול קרבות בחלק האירופי של ברית־המועצות, הובלת החנ''מ התאפשרה רק דרך נמלים במזרח הרחוק של רוסיה. בעקבות זאת קיבלו מפעלי התחמושת את חומר הגלם המיובא רק כ־ 4 3 חודשים לאחר יציאתו ממפעל היצרן [7].

חשיבות הטולואול וה־ TNT לברית־המועצות הייתה כה גבוהה, עד שהעיכוב בהספקתם דחה למעשה את פתיחת "החזית השנייה". הגורם לכך היה המחסור ב"טונאז'" היכולת של בעלות הברית, בעיקר - ארצות־הברית, לשנע משאות כלשהם, כולל יחידות צבא. למעשה, חומרי הגלם והחנ''מ התחרו על אותו מקום באוניות שיכלו לסייע בהבאת כוחות אמריקניים ללחימה באירופה, לצד הצבא האדום. חוסר היכולת של ייצור חנ''מ עצמי הוא, בסופו של דבר, מה שעיכב את רתימתן של בריטניה וארצות־הברית לפתיחת חזית נוספת מול צבא גרמניה [8].

במה שקשור לפעילות הצבא האדום, מצב זה של היעדר חומר נפץ הכרחי - (TNT) וחומר הגלם הנדרש לייצורו (טולואול) הביא למחסור חמור בתחמושת שעמדה לרשות יחידות הצבא הלוחם עד המחצית השנייה - של 1943 , תקופת הקרבות הקשה ביותר של המלחמה. רק לאחר מכן התאזנה באופן יחסי הספקת התחמושת ואפשרה ניהול קרבות טוב יותר. ההשלכות של מחסור זה במושגים של אבדות בנפש היו כבדות ביותר.

ייצור חנ''מים לפני קום המדינה ויכולות התעשייה הצבאית בתחום

לפני קום המדינה, מאחר שעל היישוב היהודי נאסר להקים מפעלים לייצור נשק, יוצרו חנ''מים במחתרת. הפעילות התנהלה במקומות הסוואה תמימים למראה כמו מפעלים, מוסכים, ואפילו מכבסות בקיבוצים. מקומות אלה זכו לכינוי "מכונים", וכמה מהם הפכו מאוחר יותר לחלק מהתעשייה הצבאית (תעש) העתידה לבוא. ב־ 1937 החל מפעל יפאורה ברחובות לייצר בחשאי טן (PETN), המשמש למילוי רימוני יד. ב־ 1939 כללה תעש כבר שבעה "מכונים" אשר ייצרו בין השאר 5,000 פצצות מרגמה. ב־ 1947 הוקמו על־ידי תעש מפעלים כימיים אשר החלו לייצר חומרי נפץ. בשנים 1956 1947 יוצרו בתעש כמה סוגי מוקשים ופצצות מרגמה, עם מילוי TNT והרכב B , המבוסס על תערובת TNT/RDX. משנות ה־ 60 מיוצרות בתעש פצצות אוויר לסוגיהן, המבוססות בעיקר על טריטונל (תערובת של TNT ואלומיניום), פגזי טנקים ורימוני יד המבוססים על "הרכב B", ועוד שורה של תחמושות מיוחדות [9]

תעש היא יצרנית של חנ"מים כמו HMX וחנ''מים פלסטיים מופחתי רגישות (IM) המשמשים הן לתחמושת המיוצרת בחברה עצמה והן עבור מפעלים ביטחוניים אחרים, בהם רפאל והתעשייה האווירית לישראל. עד לאחרונה יוצר בתעש גם RDX, ואולם נראה כי ייצור חנ"מ זה יחודש רק אם תגדל הכדאיות הכלכלית והרווחיות כתוצאה ממכירתו בשוק בחו"ל (שוק היעד העיקרי של אלביט, שרכשה את תעש לפני כשנה). עד אז, בעקבות הפסקת ייצורו המקומי, נדרשים צה''ל וחברות ביטחוניות להתאים את התחמושת לחנ''מ הקיים (למשל HMX, שעדיין מיוצר בארץ), או לבסס את התחמושת על חנ''מ המיובא מחו''ל.

סיכום

הלקח ההיסטורי בנוגע להבדלים בניהול ייצור חנ''מ בין המדינות המפותחות (דוגמת בריטניה וארצות־הברית) ובין המצב בברית־המועצות בתקופה של שנות ה־ 30 וה־ 40 של המאה שעברה, ממחיש כי המצב של תלות בחנ''מ זר מסוכן מבחינה אסטרטגית. תלות זו אינה מסתכמת רק במערך הלוגיסטי ובכמויות החנ''מ שאפשר להוביל ולאחסן בארץ, אלא היא קשורה באופן הדוק גם לטיב התחמושת המיוצרת, ליכולת ההנדסית הנדרשת לפיתוח הנשק ועוד. גם הטיל המתקדם מסוגו או כל חימוש מתקדם אחר לא יוכלו לפעול כנשק המושלם אם התפוקה והאפקט הנדרשים ממנו יהיו נחותים עקב מגבלות החנ''מ הזמין. נוסף על כך, השלכות התקופה הנוכחית ובהן האטה ואף עצירה מוחלטת של ייצור חומרים בחלק מהמדינות, בהשפעת התפשטות נגיף הקורונה, מלמדות שאין להסתמך על הספקיות מחו''ל. הגלובליזציה של העשורים האחרונים הובילה למנטליות שבה מקובל להזמין כמעט הכול מחו"ל. והנה, פתאום, בתוך שבועות אחדים מדינות שלמות בעוצר, הייצור מואט או מופסק, היענות משרדי - החברות חלקית בלבד ועלולה להיפסק בכל רגע. מצב זה מלמד אותנו על הצורך בייצור עצמי, בעצמאות משקית ובחוסר תלות ביבוא ככל הניתן, בראש ובראשונה בתחום האסטרטגי. מדובר במשימה חשובה, ועל מקבלי ההחלטות לקבל אחריות לשינוי המצב, להתערב גם בשיקולי הרווחיות, ולהחזיר את יכולת הייצור המקומית של החנ''מ, במקום להעמיק את התלות ההולכת וגוברת בחנ''מ מיובא.