פרק שמיני: בין מוסקווה, אסטנה וסוצ׳י לשדות הקרב באל־ע׳וטה אל־שרקיה והחוראן

הנרי קיסינג׳ר, מזכיר המדינה האמריקני בין השנים 1973–1977 נוהג לחזור ולשנן באוזני בני שיחו הערבים, כי הרוסים יכולים אמנם להעניק להם נשק וסיוע צבאי בלא הגבלה, אבל רק ארצות־הברית תוכל להשיג בעבורם שלום עם ישראל שישיב לידיהם את האדמות שאיבדו במלחמת ששת הימים ויבטיח להם יציבות, רווחה ושגשוג כלכלי. כך קנה קיסינג׳ר את ליבו של נשיא מצרים, אנוַר אל־סאדאת, ואף שכנע אותו לנטוש לאחר מלחמת יום הכיפורים את עגלתה של ברית־המועצות, בת בריתו לשעבר, לחבור לארצות־הברית ובהמשך אף לעלות על דרך השלום עם ישראל. כשהזכרתי דברים אלו להנרי קיסנג׳ר בקיץ 2017, בצל סיומה המסתמן של המלחמה בסוריה בניצחונו של הציר הרוסי-סורי-איראני, השיב ביבושת שמדיניותה המזרח־תיכונית של ארצות־הברית מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה, ובוודאי שבימיו כיועץ לביטחון לאומי וכמזכיר מדינה בממשליהם של ריצ׳ארד ניקסון וג׳רלד פורד, ביקשה תמיד לסלק את הרוסים מן האזור ולהביא את מדינות ערב תחת חסותה של וושינגטון.

עתה, הוסיף קיסינג׳ר, תחת ממשליהם של אובמה וטראמפ, עושה ארצות־הברית את ההיפך הגמור, מנתקת עצמה מן המזרח־התיכון ומוסרת אזור זה על מגש של כסף לידיהם של הרוסים. קיסינג׳ר הוסיף כי הוא מניח שלא אובמה בשעתו ובוודאי שלא טראמפ, מעוניינים בביסוס ואף בחיזוק מעמדה של רוסיה במזרח־התיכון, וכפועל יוצא מכך בחיזוק מעמדה של איראן במרחב המשתרע מטהראן, עבור דרך בגדאד וכלה בדמשק ובבירות. אלא שדומה, כך קיסינג׳ר, שהממשל האמריקני נכון עתה להשלים, גם אם בלית ברירה, עם נוכחות רוסית  ואפילו איראנית שכזו, ובלבד שכובד המשא של המזרח־התיכון יוסר מעל לכתפיה של ארצות־הברית שאינה רוצה, ושמא אינה יכולה עוד לשאת בו. אלא שמתברר כי לקיסינג׳ר קם יורש, דווקא במוסקווה – ולדימיר פוטין. הנשיא הרוסי נזהר מלהכריז על סיומה של המלחמה בסוריה, כפי שעשה בשעתו הנשיא ג׳ורג׳ בוש באביב תחת זאת חזר והדגיש, ואחריו 2003 עם כיבושה של עיראק בידי צבא ארצות־הברית. החרו גם דוברים ופרשנים רוסים במוסקווה, כי רוסיה אמנם ניצחה בקרב נגד הטרור והביסה את דאעש, אלא שקיים הבדל ואף פער בין ניצחון בשדה הקרב ובין השבת היציבות והרגיעה לסוריה או אף השגת הסכם שלום בין הצדדים הלוחמים על אדמתה.

לקריאת הפרק המלא לחצו כאן