פרק רביעי: מחאה, מהפכה, מלחמת אזרחים וג׳האד

ביום שישי 22 באפריל 2011 ,מלאו חמישה שבועות לפרוץ המחאה בסוריה. גם ביום זה התקיימו הפגנות עם סיומן של התפילות במסגדים, אלא שבמהלכן נהרגו קרוב ל־100 מפגינים ברחבי המדינה ואפשר שאף יותר. ביום זה חצתה אפוא סוריה את נקודת האל־חזור משהתברר כי את שד המחאה והמרי לא ניתן עוד להשיב אל הבקבוק. ההפגנות שוב לא הוגבלו לכפרים או לעיירות המחוז, והתפשטו גם לערים הגדולות ובהן חַמָאה — שבה התקיימה כזכור תהלוכת מחאה של כמה מאות משתתפים כבר ביום הראשון לפרוץ המהומות בסוריה — כמה מפרבריה של הבירה דמשק, ולבסוף, גם חֹמץ. זו האחרונה תפסה את מקומה של דרעא כמובילת המחאה במדינה, ובה אף נרשם המספר הגבוה ביותר של הרוגים מקרב המפגינים.

במהלך השבועות הראשונים למהפכה בסוריה הצטמצמו ההפגנות לימי שישי לאחר סיומן של התפילות במסגדים. בהפגנות נטלו חלק אלפי מפגינים בכל רחביה של המדינה, ונרשמו בהם הרוגים בודדים ולכל היותר עשרות בודדות מדי שבוע. בהדרגה התפשטו ההפגנות גם ליתר ימי השבוע. תחילה התקיימו הפגנות ותהלוכות מחאה בשעות הלילה, אבל ככל שהלך ונשבר מחסום הפחד מפני ידו הקשה של המשטר החלו גם הפגנות במהלך שעות היום. הפגנות אלו שאבו אליהן מפגינים במספרים הולכים וגדלים, עד כדי עשרות אלפים בכל רחבי המדינה ואולי אף יותר. תגובתו האלימה של המשטר להפגנות — אלימות אנשי המשטרה וכוחות הביטחון וירי שיטתי ומכוון לעבר המפגינים, ואף שימוש ״בשכירי חרב״ (שכונו בפי המפגינים שביחה — ״אנשי הצללים״) או אף מיליציות בעלות צבע עדתי לפיזור ההפגנות — העלתה באופן דרמטי את מספר ההרוגים והפכה את המחאה למרי עממי רחב היקף.

לקריאת הפרק המלא לחצו כאן