ראשיתה של קבוצת קדם ושילובה בארגון ההגנה בתל־אביב

תומר דרור, מוסמך ביחסים בין־לאומיים, חוקר עצמאי של תולדות היישוב העברי בארץ־ישראל31.12.2020

"בלוך היה למעשה מפקדה הראשון של ת"א [...], וכידוע, בכל מקום ובכל מקרה מניחי היסוד נשארים על פי רוב אלמונים". סיפורה של קבוצת קדם שפעלה להגן על יהודי תל־אביב־יפו בשנות ה־20, ורוב מפקדיה הפכו בשנים לאחר מכן למפקדי ארגון ההגנה

שמשון בלוך במדי הגדודים העבריים, בסביבות 1917. מתוך: מוזיאון בית הגדודים

שמשון בלוך במדי הגדודים העבריים, בסביבות 1917. מתוך: מוזיאון בית הגדודים

עוד לפני הקמתו הרשמית של ארגון ההגנה, ביוני 1920, פעלו ברחבי הארץ מסגרות ביטחוניות עצמאיות שונות, מקומיות - רובן ללא שיוך ארגוני מובהק. על־פי־רוב היו אלה יוזמות פרטיות של צעירים שלקחו על עצמם להגן על האוכלוסייה היהודית המקומית מפני התנכלויות ורדיפות של האוכלוסייה הערבית שמסביבה. חלק מן המסגרות האלה היוו מאוחר יותר את הגרעינים הראשונים של ארגון ההגנה.

אחת מן המסגרות המקומיות הייתה קבוצת קדם התל־אביבית. ראשיתה של הקבוצה בהתארגנות עצמאית ב־1920 של קבוצת פועלים עברים, רבים מהם אנשי הגדודים העבריים לשעבר. חברי הקבוצה הזאת, שמנתה בשיאה ככל הנראה סדר גודל של 50 איש,1 התגוררו במבנה בן שלוש קומות, שבו שכן בעבר המלון המפואר בלה ויסטה. המבנה הזה שכן בשכונת מנשייה שעל חוף ימה הדרומי של תל־אביב - בלב שכונות ערביות על גבול יפו.

קבוצת קדם לקחה על עצמה להוות כוח מגן ליהודי האזור שחיו בתוך שכונות ערביות ביפו ובסביבתה או בסמוך אליהן. זו הייתה אחת מכמה קבוצות דומות  שפעלו על בסיס מקומי ללא תיאום או פיקוד אזורי. כמה מהן ניהלו חיי קומונה, מלאה או חלקית, ופעולות ההגנה שלקחו על עצמן השתלבו בחיי החברה והעבודה של חבריהן.

שמה של הקבוצה נגזר משמה של חברת הבנייה "קדם", שמשרדיה ומחסניה היו ממוקמים במבנה שבו שכן בעבר המלון. המבנה שימש בסיס של הקבוצה. בדומה לקבוצות האחרות שעסקו בפעולות הגנה וביטחון ביישוב העברי - גם קבוצת קדם פעלה באופן חשאי ותחת מסווה - זאת בשל החשש לחשיפתם על־ידי שלטונות המנדט הבריטי בארץ־ישראל שאסרו כמובן על התארגנויות מן הסוג הזה.

היוזם של הקמת הקבוצה ומפקדהּ הראשון היה שמשון בלוך, לשעבר חבר בגדודים העבריים.2 בלוך נולד ב־1894 בעיר פשקאן שברומניה, התגייס ב־1915 באלכסנדריה לגדוד נהגי הפרדות בפיקודם של לוטננט־קולונל ג'ון הנרי פטרסון וסגנו יוסף טרומפלדור. במסגרת הגדוד הוא נטל חלק פעיל במערכה בגליפולי. עם פירוק הגדוד התגייס בלוך מחדש לגדוד 39 של קלעי המלך, ולאחר אימונים בקנדה נשלח עם הגדוד בספטמבר 1918 להשתתף בקרבות המאסף בבקעת הירדן - הקרבות האחרונים של כיבוש ארץ־ישראל על־ידי הצבא הבריטי.

עיסוקו האזרחי של בלוך כמתקן מכונות כתיבה בבסיס הצבא הבריטי במחנה סרפנד (צריפין) אִפשר לו גישה נוחה לאמצעי לחימה שהיו במחנה. על־פי עדותו של ירושלים סגל, שלא היה חלק מקבוצת קדם, בלוך רכש את כלי הנשק ואמצעי הלחימה מכספו האישי, וחילק אותם לחברי הקבוצה.3 בשל שירותו כלוחם בגדודים העבריים, היה לבלוך ניסיון רב בהפעלת נשק, ועל כן ראה עצמו אחראי לאימון בסתר של יתר חברי הקבוצה. האימונים האלה נערכו בבית־הספר לבנות בנווה צדק, ומטווחי הירי נערכו במקווה ישראל.

ההכשרה של אנשי קבוצת קדם כללה לימוד תיאורטי ואימון מעשי בכלי נשק אישיים קטנים ובאמצעי חבלה מאולתרים. לדברי ראובן גולדברג, אמצעי הלחימה היחידים שהיו ברשות הקבוצה כללו כמה רימונים מאולתרים מתוצרת עצמית ושלושה אקדחים.4 עם זאת, נראה שבמשך הזמן השתפר המצב של הקבוצה מבחינת אמצעי־הלחימה, שהיו יקרי המציאוּת באותה עת. על־פי תצלום של חברי הקבוצה ממועד לא ידוע (ראו בסוף המאמר), נראה שרובם ככולם החזיקו באקדח אישי, וחלקם אף במקלעים או בנשק ארוך קנה אחר. כמו כן, הוחזקו בשלב מסוים כ־10 רובים ישנים במחסן ששכן ברחוב בוגרשוב. הנשק של הקבוצה והאחראי על אמצעי־הלחימה היה יעקב צלניק (יאשקה).

גיוס החברים לקבוצת קדם נעשה באופן חשאי - כמתבקש מפעילותה המחתרתית לנוכח החשש מהבריטים. גולדברג סיפר בעדותו על ימיו הראשונים בקבוצת קדם ועל אופן גיוסו אליה:

בנובמבר 1921 לאחר סלילת כביש סרפנד, חזרתי לתל אביב ומצאתי לי מעון בבית קדם.[...] באחד הערבים, כשחזרתי מעבודתי, הרגשתי בתנועה חשודה של אנשים בבית זה. בהתקרבי לבית, נמצאתי כנראה מפריע לאותם אנשים שלא הכרתים, ואחד מהם פנה אלי ואמר: "כאן מתארגנת קבוצת הגנה על הישוב, וטוב היה אילו היית מצטרף אלינו".5

חבר אחר בקבוצה, יצחק מונין, סיפר גם הוא על אופן גיוסו: "[ב]שנת 1921 עבדתי כפקיד בתחנת הרכבת של יפו. יום אחד הזמינני שמשון בלוך לשיחה וביקש ממני שאבוא בערב לבית קדם, כי דרוש לו מתרגם לאנגלית. בבואי למקום המפגש, הוא גייס אותי לקבוצת קדם.[...] אך הוא לא היה רק מפקד המטיל תפקידים. אלא נהג בנו כמו אבא טוב, בעצמו היה מחלק את האוכל, ובזמנים הקשים ההם הכרנו לו טובה על כך".6

פעילותה של קבוצת קדם לא נעלמה מעינם הפקוחה של מנהיגי ארגון ההגנה בתל־ אביב. זמן לא רב לאחר הקמת הקבוצה, ובמקביל לאימונים החשאיים שערכה, הגיע מפקד "ההגנה" הראשון של אזור תל־אביב, יצחק אולשנסקי (אולשן), לבניין מלון בלה ויסטה, והציע למפקדיה להצטרף לשורות ארגון "ההגנה" שהוקם זמן קצר קודם לכן. גולדברג סיפר: "הופיע אדם שהציג עצמו בשם אולשנסקי […] הוא סיפר לנו כי שמע על קיום קבוצתנו וברצונו לספחנו למסגרת ביטחונית רחבה יותר ההולכת ומוקמת עתה. הוא הרחיב את הדיבור וסיפר לנו על תקופת "השומר" ועל המשך מסורתו המתגלם בהקמת מסגרת הגנתית כלל־יישובית. מובן שהבענו הסכמתנו להצטרף לאותה מסגרת והחילונו פועלים לפי הוראות המרכז הזה".7

כצעד ראשון וכביטוי מעשי למתן החסות של ההגנה לקבוצת קדם נשלח אליה דב גפן כמפקד ראשי מטעם ההגנה. גפן פיקד על פעילות הקבוצה, ותיאם את פעילותה. גפן, יליד אוקראינה ומבני העלייה השנייה (עלה לארץ ב־1906), קיבל את אימונו הצבאי  בעת שירותו במשטרה הבריטית בגליל ובזכרון יעקב. במהלך הזמן הכניס גפן תחת פיקודו קבוצות עצמאיות נוספות שפעלו באזורים שונים בתל־אביב, למשל, זו שהייתה בפיקודו של מנחם יפה, שהייתה מורכבת מחברי "המכבי", והשתכנה בנווה שלום מול שכונת מנשייה.8

בקיץ 1922 התמנה גפן למפקד ההגנה בתל־אביב במקומו של אולשנסקי, אשר יצא לבריטניה ללימודים באוניברסיטת לונדון. לאחר הקמת המדינה שימש שופט בבית המשפט העליון והיה נשיאו השני. הדרכת הקבוצות - בהן קבוצת קדם - הייתה באחריותו של יוצא הגדודים העבריים שמעון דוד יפה, שהיה באותם הימים, לפי עדותו, המדריך היחיד של ההגנה בתל־אביב.9 את האימונים בנשק העביר בבית־הספר לבנות בנווה צדק ובגימנסיה הרצליה. יפה סיפר על כך לימים:

ההדרכה בת"א התנהלה במישירים [למישרין] החברים היו מבקרים בשיעוריהם בקביעות וברצון רב, אך התנאים היו כה קשים שלמרות כל המאמצים אי אפשר היה להתקדם כפי שרצינו. השיעורים היו מתקיימים בעיקר בגימנסיה "הרצליה" ובבית הספר לבנות בנווה צדק. החברים, רובם פועלים, שעבדו קשה ביום בחום הלוהט, צריכים היו לבוא ממרחק של חצי שעה או שעה הליכה בחול. וכל כמה שהתאמצנו, הרי לא תמיד יכלו להתגבר על עייפותם בשעת השיעורים בחדר קטן, סגור ואפלולי.10

במשך הזמן הלכה והתרחבה הפעילות של הקבוצה, ונוצר צורך לחלק אותה לשתי מסגרות פיקודיות. בשלב הזה פנה גפן לחברי הקבוצה והציע כי יבחרו מפקד נוסף שיפעל לצידו של שמשון בלוך. הוא כינס את אנשי הקבוצה בבניין הגימנסיה הרצליה, והטיל עליהם לבחור תוך פרק זמן קצוב במפקד הנוסף. הקבוצה בחרה בראובן גולדברג למפקד המסגרת השנייה.11  לאחר מכן, לאחר עזיבתו של שמשון בלוך את הארץ בשל חששו שהבולשת הבריטית בעקבותיו, אוחדו שתי המסגרות לפלוגה אחת תחת פיקודו של גולדברג.

תחת מטריית ההגנה הרחיבו אנשי קבוצת קדם את השטח שבאחריותם, במסגרת פעילותם להגנת יהודי האזור, שנחשב, לדברי גולדברג, לצפוף ולמסוכן ביותר בעיר מבחינה ביטחונית. גולדברג סיפר:

בכוחות עצמנו רכשנו נשק וציוד אחר, הקימונו עמדות סמויות בעזרת חלק מנאמני התושבים, וכן "סליקים" לנשק ולציוד הגנתי. רישומנו בשכונה היה הולך וניכר יותר ויותר, ושמענו, אף כי בערטילאיות רבה, הגיע גם לאוזני הערבים אשר חדלו במקצת להציק לתושבים והפסיקו לראות ברכושם הפקר.12

במאורעות תרפ"א (מאי 1921) עמד בניין קדם במרכז פרשייה שעוררה הדים, ואף צוינה בדו"ח ועדת הייקראפט שהקימו הבריטים לחקר המאורעות באותה שנה.  לצד הפעילות החשאית של קבוצת קדם, שפעלה במקום תחת כיסוי, פעלו דייריו האחרים של הבניין עם פרוץ המאורעות להגנתו. מנהל החברה הקבלנית שהשתכנה במבנה, המהנדס יוסף לוי, מסר את הגנת החצר של הבניין למהנדס וילי רוזנטל13 (אורי נדב), ששירת כקצין תותחנים בצבא האוסטרו־הונגרי במלחמת־העולם הראשונה, ועבד בחברה כעוזר אדריכל. יתר עובדי החברה - כחמישים אנשים, נשים וגברים, שלא היוו חלק מקבוצת קדם - צוידו בנשק קר, בעיקר כלים חקלאיים ממחסן החברה, שנמצא בחצר הבניין. הנשק הקר, שני אקדחים וחומר נפץ, ששימש בימי שגרה לכריית סלעים ונעשה בו שימוש לייצור פצצות מאולתרות - כל אלה היוו את אמצעי הלחימה של העובדים.14

בעדותו ציין רוזנטל: "תיכף הועמדו מספר אנשים והחלו מכינים פצצות פרימיטיביות מקופסאות פח ממולאות פיסות ברזל ודינמיט. פצצות אלה היו מודלקות באש סיגריה. לחצר זו התכנסו פליטים יהודיים רבים מכל הרחובות הסמוכים.[...] אור ליום רביעי כשכבר היה צבא ביפו, נערך חיפוש פתע בבנייני החברה. החיילים מצאו חלק מחומרי הנפץ והטביעום בים. כל אותם הימים [...] עמדו בנייני "קדם" איתנים בלב יפו הערבית".15

רוזנטל השתלב מאוחר יותר בארגון ההגנה, והיה אחד מן המפקדים הבכירים באזור תל־אביב.16

שמשון בלוך כחייל בגדודים העבריים, ירושלים 1918. מתוך ארכיון משפחת בלוך

שמשון בלוך כחייל בגדודים העבריים, ירושלים 1918. מתוך ארכיון משפחת בלוך

לצד הפעילות הארעית והלא מאורגנת הזאת של עובדי החברה, פעלה כל העת גם קבוצת קדם, תחת פיקודו של בלוך, להגן על יהודי יפו והסביבה - אם כי אין עדות שלפיה התקיים שיתוף פעולה כלשהו בזמן הפרעות בין שתי הקבוצות האלה. אהרון סברדלוב, שהיה חבר במסגרת המחתרתית של קבוצת קדם, ואשר היה אחראי על החזקת גזרת הרכבת ביפו סמוך למפעל שולמן, סיפר על פרוץ הפרעות:

בשני למאי, אחר הצהריים, מסר לי ילד ערבי שגר בשכונתנו, שעומדת להגיע רכבת מרמלה, והערבים עומדים לפרוץ לכיוון שבזי. נכנסתי לבעלי בית החרושת "שולמן", ואמרתי לו שבחרנו בביתו לעמדה. אבל הוא לא נתן לי, אמר שהדבר יקלקל לו ושהוא חי בשלום עם הערבים. רק כשאיימנו עליו באקדח, הסכים ונתן לנו חדר בקומה השנייה שהשקיף על הכיכר ותחנת הרכבת.17

בין 47 היהודים שנהרגו במאורעות תרפ"א היה משה סטרלצין (נולד ברוסיה ב־1892), חבר קבוצת קדם. כמו רבים מחברי הקבוצה נמנה סטרלצין עם יוצאי הגדודים העבריים - גדוד 39 של קלעי המלך. לאחר סיום שירותו השתקע בארץ־ישראל, ועסק בהוראה - תחילה בבית המדרש למורים בירושלים, ולאחר מכן כמורה לאנגלית בבית־הספר בשכונת נווה צדק שבתל־אביב.18 סטרלצין נהרג ביום הראשון של הפרעות (1 במאי 1921) כאשר ניסה להציל משפחה יהודית בשכונת נווה שלום. בחלוף השנים צוין כי חברי קבוצת קדם בלטו בפעילותם להגנת יהודי תל־אביב־יפו במאורעות תרפ"ט.19

נוסף על ההתגוננות עסקה קבוצת קדם בעת המאורעות, וכנראה גם בעיתות שגרה, באיסוף מודיעין אנושי בסיסי. זאת, הן באמצעות מודיעים מקרב האוכלוסייה הערבית באזור, כמו הילד שהוזכר לעיל, והן באמצעות הִסתוות באוכלוסייה המקומית. כך, למשל, העיד סברדלוב על האופן שבו ניסו להשיג מידע על התכנונים של הערבים ביום השני לפרעות:

בשני למאי, בלילה, ישבתי עם בחור ספרדי בשם יצחק בבית קפה, כאשר שנינו מחופשים לערבים, כדי לשמוע את הנעשה בקרב הערבים. הייתה להם אספה, ושמענו שחלק דורש להמשיך במאורעות, וחלק שני - מתנגד. כשהרגשנו שאנחנו מעוררים חשד, התחלנו לסגת דרך הסמטאות.20

לאחר שהסתיימו פרעות תרפ"א היה על חברי קבוצת קדם לשמור במשך זמן רב על מתח מבצעי לצד חיי השגרה. הפעילויות האלה עיצבו הלכה למעשה חיי קומונה ושיתוף של החברים. גולדברג סיפר:

מאחר שהיה עלינו להחזיק בעמדות תקופה ממושכת ולא היה מי שיממן משימתנו זו, החלו חברי הקבוצה חיים חיי קומונה בזעיר אנפין. חלק נמצא ברציפות בעמדות ועסק בשאר ענייני ביטחון, ואילו החלק השני, שבמשך היום עבד והשתכר, היה מחלק את כספו עם אותו חלק שהקדיש את כל זמנו להגנת המקום.21

 חבר אחר בקבוצה, משה יודוביץ, סיפר: "למעשה, רבים מהחברים היו מחוסרי עבודה, ומפקדם, בלוך, הפנה אותם למסעדה קטנה ביפו שם יכלו לקבל ארוחות ובלוך היה משלם עבורם מכיסו הפרטי".22 התקופה הזאת הותירה את חותמה על גולדברג - שנים לאחר מכן ציין כי התקופה הזאת הייתה קשה, אך היא רוממה את נפשו בשל הלכידוּת של אנשי הקבוצה, הרוח החברית ששררה בה והעזרה ההדדית שהייתה קיימת בה. כל אלה באו לידי ביטוי מאוחר יותר גם בארגון ההגנה. ככל הידוע, קבוצת קדם פעלה כגוף אורגני במשך כל שנות ה־20, אולם לא ידוע כיצד התפרקה ומתי בדיוק סיימה את דרכה.

 

סיכום

מטרת המאמר הזה היא לשפוך אור הן על קבוצת קדם ועל פעילותה להגנת יהודי תל־אביב־יפו בשנות ה־20 והן על מייסדה ומפקדהּ הראשון, שמשון בלוך, אשר נראה שנעלם מדפי ההיסטוריה. ניתן לומר שחשיבותה העיקרית של הקבוצה הזאת היא בכך שהיוותה את אחד מגרעיני היסוד של ארגון ההגנה בתל־אביב. ניתן להניח שהעובדה שרוב חבריה היו יוצאי הגדודים העבריים תרמה במידת־מה לניסיונם ולפעילותם הביטחונית בהשוואה לקבוצות אחרות שפעלו בתל־אביב, שאנשיהן היו חסרי רקע צבאי. הניסיון הזה בא לידי ביטוי מובהק בהגנה של הקבוצה על יהודי יפו וסביבתה בפרעות תרפ"א. בלוך היה אחד ממפקדיה הראשונים של תל־אביב־יפו - בתחילה כמפקד מסגרת הגנה עצמאית, ולאחר מכן כמפקד יפו מטעם ארגון ההגנה. ראובן גולדברג, מחליפו, אמר עליו: "בלוך היה למעשה מפקדה הראשון של ת"א [...], וכידוע, בכל מקום ובכל מקרה מניחי היסוד נשארים על פי רוב אלמונים".23 עוד ציין גולדברג כי רוב מפקדי ההגנה בתל־אביב בשנים שלאחר מכן היו יוצאי קבוצת קדם.24

* "מערכות הגנה - מאה שנים לארגון ההגנה" הוא מיזם משותף ל"מערכות" - בית התוכן המקצועי של צה"ל לצבא ולביטחון לאומי, לארגון חברי ההגנה וליחידת המוזאונים והמורשת של משרד הביטחון. עורך ראשי: תא"ל (מיל') ד"ר אפרים לפיד. הנתונים, הדעות והתפיסות הכלולים במאמרים הם באחריות הכותבים.

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן: https://bit.ly/3ledAzz

קבוצת קדם במלון בלה ויסטה, שנות ה־20. שמשון בלוך במרכז עם החגור עליו. מתוך ארכיון משפחת בלוך

קבוצת קדם במלון בלה ויסטה, שנות ה־20. שמשון בלוך במרכז עם החגור עליו. מתוך ארכיון משפחת בלוך

הערות

  • עם אלה נמנו: שמשון בלוך (מפקד), זיידה ויינשטיין (סגן המפקד), אלחנן לוריה (סגן משנה), מוטל טוברגר (אחראי רימונים), יעקב בוכור, ראובן גולדברג (מפקד שני), מנחם (?), חיים (?), יצחק סילבר, נח טוכמן, אפרים כורדיסטאן, משה קפלן, משה יודוביץ, יצחק מונין, יעקב צלניק, אהרון סברדלוב, הירשפלד, אלברט פילוסוף, משה סטרלצין (נרצח בפרעות תרפ"א). רשימה חלקית בלבד – היו חברים רבים נוספים בקבוצה ששמם לא אותר או זוהה.

  •  שאול אביגור ואחרים (עורכים), ספר תולדות ההגנה, כרך ב' חלק ראשון, הספריה הציונית, תל־אביב, תשל"ה, עמ' 277. אף כי בספר שובש שמו ל"שמעון בלוך". קריאת מעבר על עדותו המקורית של ראובן גולדברג וחומרים נוספים מבהירים כי מדובר בשמשון בלוך.

  •  ירושלים סגל, "שמשון בלוך ז"ל", הד ההגנה, מס' 40 (תשל"ז), עמ' 81.

  • עדות ראובן גולדברג, תיק מס' 12.00016, נושא העדות: קבוצת קדם, מאורעות תרפ"ט בת"א, שירותו כמדריך ראשי בגוש דן, ארכיון תולדות ההגנה

  •  שם.

  • יצחק מונין, "לדמותו", דברי הספד לשמשון בלוך, הד ההגנה, מס' 40 (תשל"ז), עמ' 81.

  •  עדות ראובן גולדברג, ארכיון תולדות ההגנה.

     

  • שאול אביגור ואחרים (עורכים), ספר תולדות ההגנה, כרך ב', חלק ראשון, הספריה הציונית, תל־אביב, תשל"א, מהדורה שלישית, עמ' 277-276.

  •  ההגנה בתל־אביבפרקים לתולדות ההגנה בתל־אביב וסביבתה, הוצאת קרן ההגנה ע"ש י' שחורי וחבריו, תשט"ז־1956, עמ' 64.

  • שם.

  • עדות ראובן גולדברג, תיק מס' 12.00016, ארכיון תולדות ההגנה.

  • שם.

  •  עדות אורי נדב, תיק מס' 35.00001, נושא העדות: תיאור מאורעות תרפ"ט בת"א-יפו - השתתפותו בהגנת העיר במסגרת תפקידו כאדריכל בחברת קדם, ארכיון תולדות ההגנה.

  • עדות זיגה יעבץ, תיק מס' 71.00025, נושא העדות: השתתפותו בהגנה על ת"א-יפו במאורעות תרפ"א, ארכיון תולדות ההגנה.

  •  עדות אורי נדב, ארכיון תולדות ההגנה.

  • ההגנה בתל־אביב, 1956, עמ' 55-53.

  • עדות אהרון סברדלוב, תיק מס' 196.36, ארכיון תולדות ההגנה.

     

  • הארץ, 8 במאי 1921, עמ' 3.

  • אביגור ואחרים (עורכים), תשל"א, עמ' 277.

  • עדות אהרון סברדלוב, ארכיון תולדות ההגנה.

  • עדות ראובן גולדברג, ארכיון תולדות ההגנה.

  •  משה יודוביץ, "לזכר חברי", הד ההגנה 40 (תשל"ז), עמ' 82.

  • עדות ראובן גולדברג, ארכיון תולדות ההגנה.

  • שם.