
מדיניותה המסורתית של ישראל בכל שנותיה היא שאין לה שאיפות התפשטות או כוונה להפעיל כוח צבאי כדי לגרוף רווחים מדיניים, כלכליים או אחרים מעבר להגנה על קיומה, על אוכלוסייתה, על נכסיה ועל זכויותיה. כל הסכסוכים המדיניים של ישראל נובעים מהתנגדותן של ישויות לאומיות, דתיות ואידיאולוגיות אחרות לעצם קיומה.
התנגדות זו מבוטאת במגוון אמצעים שכוללים מאמצים מדיניים־דיפלומטיים, כלכליים, משפטיים, תעמולתיים ומלחמתיים. על אף שבסיס הסכסוך של ישראל עם מתנגדיה זהה, ולעיתים הם מקיימים ברית רופפת נגדה, המתנגדים אינם מאוחדים וחלקם אף מסוכסכים זה עם זה. היריב העיקרי הוא הפלסטינים, שמפוצלים ומסוכסכים מבפנים. אליהם מצטרפים מעת לעת, אם במסגרת סיוע ואם באופן עצמאי למען מטרות משלהם, יריבים אחרים מתוך העולם הערבי או מתוך העולם המוסלמי.
לפיכך, ניהולו של הסכסוך מצד כלל היריבים הללו לעיתים מאוחד ולעתים מפוצל לכמה סכסוכי־משנה, שבכל אחד מהם ישראל מתמודדת נגד יריב אחר. כל אחד מהיריבים של ישראל מדרג אחרת את חשיבות הסכסוך עמה בסדר העדיפויות של מדיניותו, ולכן מידת המאמץ שכל יריב מוכן להשקיע בסכסוך עם ישראל, והמחירים שהוא מוכן לשלם כדי לממש את מטרותיו בסכסוך, שונים.
מטרת העל של ישראל בסכסוך הכולל ובכל סכסוכי־המשנה היא זהה - הגנה על קיומם ועל רווחתם של אזרחיה ותושביה. עם זאת, בכל מועד ובכל חזית נפרדת קיימות מטרות־משנה שנובעות ממפגש בין מטרת העל הקבועה ובין הנסיבות הרגעיות והתקופתיות באותה חזית, וביחסים בין אותה חזית ובין יתר החזיתות באותה עת. כתוצאה מכך, התנהלותה של ישראל בכל אירוע מחייבת התייחסות למשמעויות בכמה מישורים שונים בעת ובעונה אחת. מישורים אלה מבטאים מפגש בין ממד הזמן, ממד המרחב, זהות היריב הבודד ומקומו בין כלל היריבים האפשריים.
בממד הזמן צריך להתחשב בנסיבות הרגעיות, התקופתיות וההקשר של כל הסכסוך מראשיתו ולעתיד; בממד המרחב צריך להתחשב בנסיבות החזית המסוימת בה מתרחש האירוע, ובקשרים האפשריים בין חזית זו ובין שאר החזיתות שעלולות להשפיע עליה ולהיות מושפעות ממנה; בממד זהות היריב צריך להביא בחשבון את הקשרים שלו עם יריבים אחרים, שעלולים להשפיע עליו או להיות מושפעים ממנו. התמרון הרב־זרועי יתבצע כדי לשרת הישג צבאי שנקבע בדרג הממשלתי־מטכ"לי, שגם הוא בתורו מיועד לשרת הישג מדיני. לפיכך יש לדון בתכליות שיהיה אמור לשרת.