קרבות בכף היד - קרב הייסטינגס

קרב הייסטינגס - 14 באוקטובר 1066

בינואר 1066 מת אדוארד "המודה" מלך אנגליה (בתקופה זו האנגלים נקראו גם סקסונים), כשהוא ללא ילדים - מצב שהוביל למלחמת ירושה בין שלושה מתמודדים:1

* הרולד בן גוֹדְווִין, האציל הבכיר בממלכת אנגליה באותה עת.

* ויליאם, הדוכס של חבל נוֹרְמַנְדִי בצרפת, בן דודו של המלך שנפטר.

* הראלד, מלך נורווגיה, שהוזמן לדרוש את הכתר על־ידי אחיו הצעיר של הרולד בן גוֹדְווִין, טוסטיג גודווינסון, שהיה מסוכסך עם אחיו הבכור וכנראה קיווה שלאחר שמלך נורווגיה יכבוש את אנגליה - ימנה אותו למושל עליה.

אצילי אנגליה העדיפו את הרולד בן גוֹדְווִין והוא הוכתר מיד אחרי מות המלך, אולם יריביו לא רצו לוותר וכל אחד מהם הכין צבא וצי כדי לפלוש לאנגליה ולכבוש את כס המלך.

הצבא האנגלי כלל שלושה סוגי חיילים: חיילים סדירים שהיוו את משמר המלך, חיילים סדירים שהיוו את המשמרות האישיים של כל אחד מאצילי אנגליה וגיוס עממי (מעין שרות מילואים) של חקלאים ובני עיר שגויסו רק בעת צורך.

ראשון לתקוף היה הראלד שנחת בצפון אנגליה והביס את צבא האצילים והמילואים המקומיים שניסו להדוף אותו חזרה לים. הרולד הצעיד את הצבא הסדיר שלו צפונה, תוך שהוא מצרף אליו אנשי מילואים נוספים בדרך ואוסף את שרידי הכוחות שהובסו. בקרב הגדול בינו ובין הצבא הנורווגי, הובסו האחרונים, מלכם נהרג וכך גם אחיו הסורר של הרולד.

הרולד שחרר את אנשי המילואים הצפוניים וצעד חזרה לבירתו לונדון. בעוד הוא ואנשיו מתאוששים מהקרב הקשה והמסע הרגלי הממושך (בערך 300 קילומטרים לכל כיוון), הגיע שליח מדרום אנגליה שבישר שצבאו של ויליאם דוכס נוֹרְמָנִי נחת שם ובוזז את הארץ סביבו. הרולד מיהר להצעיד את צבאו דרומה אל מול הפולש החדש, ובדרך גייס את לוחמי המילואים של דרום אנגליה.

מייד לאחר הנחיתה הורה ויליאם לשרוף את הספינות שהביאו אותו ואת צבאו לאנגליה, במטרה להבהיר לאנשיו שאין דרך חזרה - עליהם לנצח, למות או להפוך למשועבדים בידי האנגלים. הוא החנה את צבאו בחצי אי קטן בחוף הדרום מזרחי של אנגליה. בדרך זו ידע בוודאות מאיזה כיוון יגיע הצבא האנגלי. מתוך חצי אי זה יצאו כוחות נוֹרְמָנִים לפשיטות ביזה ברחבי דרום מזרח אנגליה, שלהן היו שתי מטרות:

* להביא מזון לצבא (ועל הדרך לאסוף שלל כדי להעשיר את כיסיהם של הלוחמים הנוֹרְמָנִים);2

* לאלץ את הרולד לבוא לכיוון צבאו של ויליאם בהקדם האפשרי כדי לעצור את הפגיעה באוכלוסייתו, כך שייאלץ להילחם במקום שבחר ויליאם.

בהגיעו לפתח חצי האי בחר הרולד להיערך לחסימת המעבר על גבעה נמוכה ושטוחה שמדרונותיה מתונים, אולם משני עבריה צמחו יערות עבותים שמנעו תנועת פרשים סביב אגפיו.

הצבאות היריבים

הצבאות היריבים היו מאורגנים באופן שונה לחלוטין זה מזה:

הצבא האנגלי - חיל רגלים. מספר הלוחמים המוצג במקורות בני התקופה לא אמין והם סותרים זה את זה, אבל חוקרים בני זמננו מעריכים שהצבא האנגלי מנה בין 13-7 אלף לוחמים. הלוחמים הסדירים לבשו בגד שריון מטבעות ברזל קלועות זו בזו, נשאו מגנים מעץ מחוזק בברזל ומגוון כלי נשק ללחימת מגע - חניתות, חרבות וגרזנים כבדים. חלק מהם נשאו גרזנים ארוכים שדרשו שתי ידיים להפעלתם, ועוצמת פגיעתם יכלה לבתר אדם משוריין מן הראש עד החזה באבחה אחת. כדי להפעיל את הגרזן לא יכול היה הלוחם להשתמש במגן, והזדקק למרחב פנוי של לפחות 3 מטרים בינו ובין כל אחד משכניו.

ללא מגן ובתבנית מפוזרת כל כך היה הלוחם חשוף מאוד, ולכן השתמשו בטכניקה זו רק לפרקי זמן קצרים במעין מסך אבטחה שלפני המערך העיקרי. לוחמי המילואים, שנדרשו לממן לעצמם את חימושם, היו מצוידים פחות - כל אחד לפי יכולתו הכלכלית: לרוב מגני עץ, חניתות וגרזנים קלים. חלקם אף היו חמושים רק בכלים חקלאיים שהוסבו לכלי נשק.

לוחמי המילואים לא זכו לאימון מסודר או תדיר - לרוב רק אחרי שגויסו, אם היה זמן, השקיעו בהם כמה ימים של הכשרה. לקראת הקרב חולקו הלוחמים לשלוש עוצבות מאולתרות בין האצילים ששימשו מפקדי משנה למלך לפי החלטה משימתית: מי בכנף הימנית; מי במרכז; ומי בכנף השמאלית. כמו כן בכל כנף הוחלט מי בשורות הראשונות ומי באחוריות. תבנית הקרב הטיפוסית הייתה גוש של לוחמים שעמדו צמודים זה לזה, כך שקצות מגניהם חפפו. הלוחמים לא אומנו להילחם ביחידות וגם לא בצעידה משותפת. לכן תבנית קרב זו הייתה הגנתית במהותה - מרגע שהוחלט להתקדם או לתקוף התרופפה התבנית, ודמתה יותר לערב־רב של המון מתפרע מאשר לכוח צבאי מסודר.

הצבא הנוֹרְמָנִי - רב־חילי. גם בנוגע למספר הלוחמים בצבא זה אין מידע אמין, אבל מוערך שמנה בערך 5-4 אלף רגלים מצוידים כמו הלוחמים האנגלים הסדירים, למעט בכך שהנשק העיקרי היה חרב ולא גרזן, 2,500-2,000 קשתים ו־2,500-2,000 פרשים משוריינים חמושים בכידון ארוך ובחרב. אמנם בנוֹרְמַנְדִי עצמה גם כן היו לוחמי מילואים הדומים בארגונם, בחימושם ובהכשרתם ללוחמי המילואים האנגלים, אבל ויליאם לא הביא לוחמים כאלה עימו לאנגליה - רק שכירי חרב מקצועיים, שרבים מהם לא היו כלל נוֹרְמָנִים, ובתמורה לשירותם הובטחו להם שלל וקרקעות על חשבון האנגלים. ארגון הצבא הזה היה מאולתר באופן דומה לזה האנגלי. גם הוא חולק לשלוש עוצבות זמניות: כנף ימנית, מרכז וכנף שמאלית. כל עוצבה היוותה צוות קרב רב־חילי, שכלל כוח רגלים, כוח קשתים וכוח פרשים.

הקרב

הרולד העריך שאין באפשרותו לנהל קרב התקפי, מכיוון שאז יחשוף את אגפיו לפרשים הנוֹרְמָנִים. כמו כן כל עוד אינו ממהר - אין לו סיבה לתקוף, מכיוון שאם יבודד את הנוֹרְמָנִים בתוך חצי האי, הרי שכעבור זמן ייגמרו להם מקורות המזון והם ייאלצו להיכנע.3 אי לכך ערך הרולד את צבאו בשטח השולט, בפסגת המדרון הפונה לעבר הנוֹרְמָנִים בתבנית קווית רציפה מהיער שבקצה האחד ועד ליער שבקצה האחר. הלוחמים הסדירים נערכו לכל רוחב החזית בשורות הראשונות של המערך, ולוחמי המילואים נעמדו מאחוריהם כדי לעבות את המערך. למעשה, הרולד נערך להגנה למרות עדיפותו בסד"כ, משום שכאמור הרעיון המבצעי שלו היה "לכלוא" את אויבו בחצי האי כדי להרעיבו שם ולא לאפשר לו להתקדם.

מנגד, תבנית ההתקפה של ויליאם הייתה שונה. הוא פרס מלפנים את הקשתים שלו, אחריהם את הרגלים ומאחור את הפרשים.

הקרב נפתח במטחי חצים שירו הנוֹרְמָנִים, במטרה לערער את יציבות מערך ההגנה האנגלי (הפגזת ריכוך) וליצור בה פרצות שאפשר יהיה לנצלן בהסתערות הרגלים או הפרשים. ואולם, בשל זווית הירי - מלמטה למעלה – הצליחו רק חצים מעטים לפגוע בלוחמים האנגלים. רובם החטיאו או שנחסמו על־ידי המגנים העבים שנשאו הלוחמים האנגלים הסדירים.

לאחר כמה מטחי חצים צעדו קדימה הרגלים הנוֹרְמָנִים וניסו להבקיע בכוח דרך המערך האנגלי, אך לאחר כמה דקות של קרב פנים־אל־פנים נאלצו לסגת מותשים וללא הישגים. כעת הגיע תורם של הפרשים המשוריינים הנוֹרְמָנִים, "כוח המחץ", אולם גם הם לא הצליחו לפרוץ את המערך האנגלי. יתרה מכך, התברר שסוסיהם פגיעים במיוחד ללוחמים האנגלים, שהשתמשו בגרזנים הכבדים (דו־ידניים) - אלה יצאו קדימה לפני המערך העיקרי כשהם מניפים את הגרזנים בתנועה מעגלית, וכרתו את ראשי הסוסים הלא מוגנים.

הלחימה התישה את שני הצדדים, מכיוון שכללה הנפה חוזרת ונשנית של כלי נשק, שמשקל כל אחד כמה קילוגרמים כדי להלום בגופו של היריב, ובה בעת תנועות חדות במגנים שמשקלם בערך 10 קילוגרמים כל אחד כדי לספוג את מהלומות היריב. לפיכך, לאחר כל כמה דקות של לחימה נאלצו היריבים להתרחק קצת זה מזה כדי לנוח ולסדר שוב את נשימתם. הנוֹרְמָנִים, שכל ניסיונותיהם להבקיע דרך המערך האנגלי כשלו ונראה היה שהם גם לא מצליחים לגרום אבדות משמעותיות לאנגלים, נסוגו מעת לעת לתחתית הגבעה כדי להתארגן מחדש ולהחליף את החיל התוקף.

הרולד אסר במפורש על לוחמיו לנצל נסיגות נוֹרְמָנִיות אלה כדי לרדוף אחריהם. הדרך היעילה היחידה של רגלים להתמודד עם פרשים הייתה שמירת תבנית קרב צפופה, שכן הסוסים נרתעו מהתנגשות בגוש אנשים הנראים כחומה שחפצים חדים בולטים ממנה. לעומת זאת, כל פרצה או כל מרווח מיד העניקו יתרון משמעותי לפרשים, שיכלו לרמוס את הרגלים המפוזרים בהסתערות מחץ. משכך חשש הרולד שאי היכולת של לוחמיו לשמור על תבנית מסודרת בעת רדיפה, תחשוף אותם להתקפת־נגד של פרשים.

הקרב נמשך כך במשך שעות, ואחר הצהריים אירע הדבר שממנו חשש הרולד. הלוחמים הסדירים שנשאו בעיקר נטל הלחימה הלכו והתעייפו, ובהם היו גם נפגעים לא מעטים. כדי למלא את השורות החלו המפקדים האנגלים לשלב לוחמי מילואים בשורות הקדמיות. אלא שלוחמים אלה היו מיומנים וממושמעים פחות מאלו הסדירים. לאחר שהדפו הסתערות נוֹרְמָנִית נוספת והתלהבו מאי הסדר שבו נסוג האויב, הפרה קבוצה של לוחמים אנגלים את פקודת המלך ויצאה לרדוף אחרי הנוֹרְמָנִים - ותוך כדי כך איבדה את לכידות התבנית שלה והתפזרה. מפקד הפרשים הנוֹרְמָנִים באותה גזרה ניצל מיד את ההזדמנות, הסתער עם אנשיו על הרודפים וקטל אותם.

נראה שאירוע זה העניק לויליאם השראה לתחבולה. הוא הסיג לאחור את כל כוחותיו, והורה להם שבסיום כל אחת מההתקפות הבאות ייסוגו בכוונה באופן בלתי-מסודר כדי לגרום ללוחמים אנגלים נוספים להתלהב ולצאת לרדוף. התחבולה הצליחה כמה וכמה פעמים, לפני שהרולד הצליח להשתלט מחדש על אנשיו. שורות האנגלים דולדלו עתה, והיערכותם ההגנתית נפרצה.

כעת פנה ויליאם לתחבולה אחרת. הוא הסיג שוב את הרגלים והפרשים, וקידם את הקשתים לחזית. ואולם, במקום לירות ירי שטוח־מסלול, כפי שעשו עד אז עקב היותו ירי מדויק יותר, הורה להם לירות את החיצים במסלול־תלול כך שייפלו על האנגלים מלמעלה. אמנם ירי זה היה פחות מדויק, אולם הוא אילץ את האנגלים להניף את מגניהם הכבדים שוב ושוב מעל לראשיהם. התשישות החלה להאט את תגובת האנגלים - בכל מטח יותר ויותר חיצים הצליחו לפגוע בלוחמים, שלא הספיקו להניף את המגן. בין הנפגעים היה המלך הרולד עצמו, שחץ פגע בעינו. מדי כמה מטחים שלח ויליאם שוב את פרשיו להסתער על הרגלים האנגלים המתעייפים והמידלדלים.

אחת ההסתערויות הללו הצליחה להגיע עד להרולד הפצוע, והוא נהרג. העייפות המצטברת, ריבוי הנפגעים ומות המלך שברו את רוחם של האנגלים. אנשי המילואים החלו לנטוש את השדה ולברוח צפונה. הלוחמים הסדירים המשיכו אמנם להילחם עד רדת הערב, ואז ניסו לסגת באופן מסודר, אך הנסיגה הפכה למנוסה כשהפרשים הנוֹרְמָנִים רדפו אחריהם. רק היעלמותם של הנסוגים בחשכה מנעה מהנוֹרְמָנִים לטבוח בהם עד חורמה. אחד הכוחות הנוֹרְמָנִים שניסה לרדוף אחרי האנגלים תעה בחשכה ונפל מצוק. בעקבות אירוע זה הורה ויליאם לחדול מהרדיפה.

סצנה משטיח באייה, ובה נראים פרשים נורמנים תוקפים את חומת המגינים האנגלית

סיכום

עקב הנסיבות המדיניות ואופי השטח בחר הרולד לנהל קרב הגנה כשצבאו ערוך להגנה חפוזה. מבחינתו, אי־הפסד בקרב היה צריך להוביל לניצחון במערכה ולכן, בגלל היתרון של האויב ביכולת ירי מרחוק ובניידות טקטית, הוא בחר לנהל את הקרב בשיטת הגנה קשיחה, נייחת וסבילה. ייתכן שאלמלא המשמעת הירודה של חלק מחייליו והמקריות של פציעתו, אפילו היה מנצח - הנוֹרְמָנִים היו מותשים ונלכדו במצור בתוך חצי האי, ולאחר גמר מלאי המזון שלהם היו נאלצים להיכנע. ואולם, תחבולתו של ויליאם גרמה לבסוף לשבירת המערך המגן האנגלי ("חזקה על קו המגע שייפרץ"), ומכיוון שלאנגלים לא היה עומק או עתודה הם הפסידו בסופו של דבר, למרות עדיפותם המספרית.

ויליאם, שמטרתו הייתה כיבוש אנגליה על־ידי הריגתו או לפחות הכנעתו של המלך הרולד (מרכז הכובד המדיני), בחר מראש את שדה הקרב ומשך אליו את הרולד באמצעות פגיעה בתשתית האזרחית האנגלית. בקרב עצמו נקט ויליאם בקרב התקפה. בגלל שתנאי השטח לא אפשרו לו לאגף או לעקוף את הצבא האנגלי, ובשל העובדה שיחסי הכוחות וצפיפות ההיערכות האנגלית לא הותירו אף תורפה או פרצה במערך שלהם, לא יכול היה לבצע הבקעה או הסתננות.

לכן, תוכנית ההתקפה של ויליאם התבססה על תמרון חזיתי פשוט. צבאו היה רב־חילי, דבר שאפשר לו לשלב שיטות פעולה שונות מול החד־חיליות ושיטת הפעולה היחידה של האנגלים: הוא שילב ירי מרחוק עם הסתערויות למגע קרוב, במטרה לדלל (השמדה הדרגתית) את הצבא האנגלי ולהתיש אותו נפשית. נוסף על כך הוא השתמש בתורפת המשמעת של האנגלים על־מנת למשוך כוחות להסתער לתוך שטח ההשמדה של פרשיו. שילוב האמצעים והתחבולות יצר בהדרגה פרצות במערך האנגלי, אז הצליחו הפרשים הנוֹרְמָנִים להבקיע דרכם ולגרום לנסיגתם. ואולם, ניסיון לעבור לקרב רדיפה נכשל בגלל החשכה ותנאי הקרקע.

מותו של המלך הרולד ותבוסת הצבא הסדיר שלו הכריעו לא רק את הקרב, אלא גם את המלחמה כולה. ויליאם כבש את בירת אנגליה, לונדון, ללא קרב נוסף, הכתיר עצמו למלך אנגליה ובהמשך כבש את יתר אנגליה מול התנגדות מועטה בלבד. הוא מכונה בהיסטוריה האנגלית "ויליאם הכובש", והייתה זו הפעם האחרונה בכל תולדותיה שאנגליה נכבשה על־ידי אויב חיצוני.