קרבות בכף היד - קרב גאוגמלה

ב־334 לפנה"ס פלש המצביא אלכסנדר השלישי, מלך מוקדון (נקרא גם אלכסנדר הגדול או אלכסנדר מוקדון) לאימפריה הפרסית בכוונה לכבוש אותה, ובמשך שלוש השנים כבש את כל המרחב שכלול היום בשטחן של תורכיה, מערב סוריה, לבנון, ארץ־ישראל ומצרים. במהלך שלוש שנים אלה ניהל כמה קרבות שדה וקרבות מצור, ובכולם הביס את יריביו הפרסים ואת בני חסותם המקומיים.

בקיץ 331 לפנה"ס יצא מזרחה דרך השטח הכלול בצפון סוריה ובצפון עיראק של ימינו - מסע שעבר כמעט ללא לחימה. הצבאות הפרסיים שהוכו בקרבות הקודמים התפוררו, והמלך דַרְיָווֶש נדרש לאסוף את שרידי הכוחות הסדירים שלו ולתגבר אותם בגיוסים חדשים.

בסוף ספטמבר או תחילת אוקטובר 331 לפנה"ס נפגשו הצבאות היריבים ליד הכפר גָאוּגָמֶלָה (ארבלה), לא רחוק מהעיר אִירְבִּיל בצפון עיראק של היום, מזרחית לעיר מוצול. מטרת הקרב עבור שני המלכים הייתה הכרעת המלחמה: תבוסה מוחצת לאלכסנדר הגדול הייתה מותירה את שרידי צבאו מנותקים בעומק האימפריה הפרסית, ללא יכולת להביא כוחות נוספים מהבית. תבוסה מוחצת נוספת לדַרְיָווֶש, במיוחד אם מוקדון יצליח, כפי שתכנן, לפגוע בו אישית, הייתה ממוטטת באופן סופי את יכולת ההתנגדות של האימפריה הפרסית והופכת את המשך מסע הכיבוש לנטול לחימה כמעט, שכן גם אם דַרְיָווֶש לא ייפגע באופן אישי - יאבד את האמון של אנשיו ולא יצליח לגייס צבא חדש.

קרב זה הוא אחד מקרבות המופת של העת העתיקה,1 והוא מוצג בפירוט בסרטו של הבמאי אוליבר סטון, "אלכסנדר", שעלה לאקרנים ב־2004.

הצבאות היריבים

הצבאות היריבים היו מאורגנים באופן שונה לחלוטין זה מזה:

הצבא המקדוני - צבא סדיר של שכירים. אמנם רוב החיילים היו מקדונים או יוונים, אך כדי להחליף את האבדות, לתגבר את כוחו ולגייס את תמיכתם המדינית של העמים שכבש, גייס מוקדון לוחמים גם מהאוכלוסיות של המחוזות שכבש קודם לכן מהאימפריה הפרסית.2 עם זאת, כוחות מקומיים אלה שולבו בתוך שיטת הלחימה המקדונית ולא שינו אותה באופן מובהק. הצבא המקדוני כלל שלושה חילות עיקריים: רגלים משוריינים חמושים בכידונים ארוכים כנשק עיקרי ובחרבות כנשק משני; רגלים "קלים" חמושים בקשתות או חניתות קצרות להטלה; ופרשים משוריינים חמושים בחרבות כנשק עיקרי.

הכוחות אורגנו באופן מסודר ומדרגי לעוצבות, יחידות ויחידות משנה שחיו יחד, התאמנו יחד, צעדו יחד ונלחמו כיחידות. בסך הכול מנה הצבא המקדוני בקרב גָאוּגָמֶלָה 31 אלף רגלים משוריינים, 9,000 רגלים "קלים" וכ־7,000 פרשים.

הצבא הפרסי - צבא מאולתר. אמנם בבסיסו היה צבא סדיר של לוחמים מקצועיים שכירים, אולם לא נותר מבסיס זה הרבה לאחר התבוסות הקודמות שנחל. כיוון שכך, רובו התבסס על ערב־רב של מגויסים מרחבי האימפריה. אלה גויסו שבועות עד חודשים ספורים לפני הקרב, ולא עברו את ההכשרה והאימון היסודיים של הצבא הפרסי המקצועי. על כן כל קבוצה הביאה עימה את שיטות הלחימה שלה. עם זאת, אפשר לאפיין את רוב הקבוצות בשלושה חילות עיקריים: רגלים "קלים" (רוב הערב־רב שגויס); קשתים (רובם לוחמים סדירים פרסיים); ופרשים "קלים" (חלקם לוחמים סדירים פרסים וחלקם מגויסים חדשים).

על המספר הכולל של הלוחמים בצבא אין הסכמה במקורות. המקורות העתיקים נכתבו על־ידי סופרי החצר של אלכסנדר הגדול, ומספריהם נראים מופרכים. חוקרים בני זמננו שבחנו את הנתונים בשיטות שונות, אמדו את גודל הכוחות בין 90-50 אלף לוחמים, מהם בערך 10,000 רגלים סדירים פרסים שאומנו להילחם בקשתות ובחרבות; בערך 10,000 פרשים פרסים סדירים שחומשו בחניתות הטלה וחרב; ו־2,000 שכירי חרב יוונים שלבשו שריון וחומשו בכידון כנשק עיקרי ובחרב כנשק משני.

כל השאר - אלפי פרשים קלים וכמה רבבות רגלים "קלים" - היו מגויסים טריים בעלי מגוון של כלי נשק ומעט מיגון. יש להניח שהמפקדים הפרסים ניסו להכשיר את המגויסים הטריים, אולם בהתחשב בזמן הקצר שעמד לרשותם ועל סמך ביצועיהם בקרב עצמו, נראה שלא הספיקו להביא אותם אפילו קרוב לרמת מיומנות של החיילים הסדירים. נוסף על כך היו לדַרְיָווֶש 200 מרכבות, ולטענת חלק מן המקורות העתיקים גם 15 פילי מלחמה.

הקרב

היריבים נערכו זה מול זה במישור צחיח רחב־ידיים, כמעט ללא מגבלות לתמרון. דַרְיָווֶש, שהגיע לאזור כמה ימים לפני אלכסנדר הגדול ובחר את שדה הקרב המיועד, אף הורה לאנשיו לסלק סלעים וצמחייה העשויים להפריע לתנועת המרכבות.

הוא ערך את צבאו בשני קווים: במרכז הקו הקדמי הרגלים הפרסים הסדירים ושכירי החרב היוונים, כשהוא עצמו עומד עם המשמר האישי שלו מאחוריהם. את הפרשים הפרסים הסדירים והבלתי סדירים ערך גם כן בקו הקדמי משני עברי הרגלים. את הרגלים הבלתי סדירים ערך בקו האחורי.

מנגד, ערך מוקדון את צבאו הקטן יותר בשני קווים נפרדים כשהרגלים המשוריינים במרכז, והפרשים משני עברי הקו הקדמי של הרגלים המשוריינים. הרגלים המשוריינים אורגנו בשרשרת של פלנקסים3 קטנים, וביניהם מרווחים קטנים שבהם יכלו לעבור הקשתים, הקלעים והרגלים "הקלים". בעוד שהקווים הפרסיים היו ישרים, הרי שהתבנית המקדונית הייתה ככל כנראה אלכסונית - הפלנקס הימני ביותר היה קרוב יותר לאויב, וכל פלנקס שמשמאל היה קצת יותר רחוק מהאויב.

תוכניתו של דריווש אינה ידועה, ואפשר להתייחס רק לנסות להקיש את חשיבתו על־פי המהלכים שביצע במהלך הקרב - אם כי חלקן היו תגובה למהלכים שיזם מוקדון.

תוכניתו של מוקדון שילבה הגנה באמצעות חלק מהכוחות והתקפה על־ידי חלק מהכוחות, ומכיוון שהוא זה שנטל את היוזמה - נציג את התנהלות הקרב לפי תוכניתו.

המרכיב ההתקפי בתוכנית

לאחר שהושלמה היערכות הצבאות זה מול זה, יצא מוקדון בראש פרשיו יחד עם כוח של רגלים "קלים" בתנועה, שנראתה לדַרְיָווֶש ניסיון לאגוף את הצבא הפרסי שמולו. בתגובה הורה דַרְיָווֶש למפקד אחת מעוצבות הפרשים שלו לנוע במקביל למוקדון ולהתנגש בו כשינסה להשלים את האיגוף. במקביל הורה לקשתים, למרכבות ולרגלים לתקוף באופן חזיתי את הרגלים המשוריינים המקדונים שנותרו לבדם במרכז השדה, ולכוחות הפרשים שבאגפו הימני לתקוף את המקדונים מן האגף ההפוך מזה שאליו רכב מוקדון.

ואולם מהלכיו של אלכסנדר היו למעשה תחבולה. בעת שהתרחק ממרכז השדה והפרשים הפרסים שמולו נעו במקביל לו, ולאחר שהרגלים הפרסים התקדמו להסתער על הרגלים המקדונים, נוצר מרווח במערך הפרסי בין הפרשים ובין הרגלים. מוקדון חיכה שמרווח זה יתרחב ואז, בבת אחת, הורה לפרשיו לסוב ולהסתער לעבר הפרצה. כדי שהפרשים הפרסים לא יבחינו במהלך ויתקשו להגיב, הסתערו לעברם חלק מהפרשים המקדונים וכוח הרגלים "הקלים" שנע עד רגע זה כשהוא מוסתר באמצעות הפרשים.

הפרסים הופתעו, ומוקדון ופרשיו כמעט והצליחו להגיע אל דַרְיָווֶש עצמו. לטענת חלק מן ההיסטוריונים במחנהו של אלכסנדר, הוא אפילו התקרב לדַרְיָווֶש מספיק כדי להטיל לעברו חנית - אך החטיא. דַרְיָווֶש נבהל, הפנה את מרכבת הפיקוד שלו לאחור וברח משדה הקרב יחד עם שומרי ראשו. ואולם, כשמוקדון נערך לרדוף אחריו הגיע שליח ממפקד הרגלים המשוריינים, שמסר כי הם במצב נואש וזקוקים לעזרתו.

המרכיב ההגנתי בתוכנית

התנאי להצלחת ההתקפה של אלכסנדר הגדול היה שכוח הרגלים הנחות מספרית שהותיר מאחור יגן על עצמו בהצלחה, ויעסיק את רוב הצבא הפרסי שהתמקד בניסיון להשמידו.

ההתקפה הפרסית על הרגלים המקדונים נפתחה במטחים צפופים של חצים. קשת פרסי מיומן מסוגל היה לירות כעשרה חצים בדקה - מכאן אפשר לחשב ש־10,000 הקשתים הסדירים הפרסים ירו כמה מאות אלפי חצים לעבר המקדונים ואז החלה ההסתערות. המקדונים הסתופפו מתחת למגניהם. לא ניתן לאמוד את מספר הנפגעים שלהם בשלב הירי המכין הזה, אבל כחיילים מיומנים הם משכו מיד את נפגעיהם לאחור וסגרו את השורות של הפלנקסים כדי לא להותיר פרצות בתבנית.

הרגלים המקדונים "הקלים", חמושים בקלעים, קשתות וחניתות להטלה, המתינו לפני מערך הרגלים המשוריינים עד שהפרסים התוקפים נכנסו לטווח הנשק שלהם, ירו לעברם כמה מטחים על־מנת לשבש את סדר התבנית שלהם ואז נסוגו דרך הרווחים שבין הפלנקסים אל מאחוריהם - משם המשיכו להשליך חניתות ולירות חצים מעל לפלנקסים לעבר הפרסים התוקפים, עד שאלה נצמדו לפלנקסים מחזיתם.

למרות "ההפגזה המכינה" של החצים, לא הצליחו ההסתערויות החזיתיות של הפרסים על כוח הרגלים המקדוני לפרוץ דרך סבך הכידונים. הסתערות המרכבות טופלה בשתי דרכים:

* תנועה הצידה של הפלנקסים שמשני צדי נתיב ההסתערות, כך המרכבות ייכנסו לרווחים ביניהם ויותקפו מהאגף באמצעות רגלים "קלים";

* הצטופפות הדוקה עוד יותר של הפלנקס לעברו הסתערו המרכבות, כך שהסוסים עצרו כדי לא לשפד עצמם על הכידונים המכוונים לחזה שלהם.

הסתערות הרגלים הפרסים נבלמה גם כן עקב צפיפות הכידונים המקדונים. ואולם, בהדרגה, בזכות יתרונם המספרי והקשתות שלהם, הצליחו הכוחות הפרסיים להדוף את הפלנקסים לאחור. מטחי חצים מקרוב שיבשו את סדרם של חלק מהפלנקסים, ונוצרו פרצות בחומת הכידונים שאפשרו ללוחמים פרסים לחדור לתוכם, בעוד שיחידות פרסיות נוספות, והפרשים בראשם, אוגפים את הפלנקסים ומנסים לתקוף את אגפיהם. פַּרְמֶנְיוֹן, מפקד הרגלים המקדונים, ניסה להתגבר על ההתקפות מהאגף באמצעות שיגור פלנקסים מן הקו השני שיאיימו על אגף הפרסים התוקפים את אגף המקדונים שבקו הקדמי, אולם בהדרגה כבר הפעיל את כל עתודתו וגם הפלנקסים הללו החלו להיות מאוימים מהאגף שלהם (ראו: המהלך האחרון).

לזמן מה הציל את פַּרְמֶנְיוֹן ואנשיו הרכבם הבלתי סדיר של רוב הכוחות שתקפו אותם. לאחר שהשלימו את האיגוף של קו הפלנקסים השני התלהבו רבים מהלוחמים הפרסים האוגפים, כשראו את מחנה הצבא המקדוני פרוס ללא הגנה לפניהם. במקום להמשיך לתקוף את הלוחמים המקדונים - רצו למחנה כדי לבזוז אותו. ואולם, גם עיכוב זה מוצה והרגלים המקדונים מצאו עצמם נלחמים נגד טבעת מתהדקת של כוחות אויב.

פַּרְמֶנְיוֹן שלח שליח למוקדון להזעיק אותו לעזרה, שבתגובה פנה חזרה מרדיפת דַרְיָווֶש, ויחד עם פרשיו תקפו את הכוחות הפרסים מעורפם. קרב ההתקפה הפרסי הפך לקרב חילוץ, אולם אלפים נהרגו לפני שהספיקו האחרים להיחלץ ולברוח משדה הקרב.

קרב גָאוּגָמֶלָה הכריע באופן סופי את המלחמה. דַרְיָווֶש איבד את אמון אנשיו שנטשו אותו, וכעבור זמן מה אחד מהם רצח אותו. רוב האצולה הפרסית נכנעה לאלכסנדר הגדול, שרידי המתנגדים ברחו למזרח האימפריה והושמדו שם כעבור שנה.

סיכום

קרב זה מציג היטב את השילוב בין התקפה ובין הגנה שנקטו רוב הצבאות בעידן הנשק הקר. שני היריבים רצו לנצח את הקרב, ובעקבותיו את המלחמה, על־ידי מהלך התקפי מכריע.

הרעיון המבצעי של אלכסנדר הגדול התבסס על השמדת מרכז הכובד הלאומי של האימפריה הפרסית - הלא הוא השאה (המלך) הפרסי עצמו. הריגת המלך פירושה השגת המטרה המדינית של המלחמה - מיטוט המשטר הפרסי והפיכתו של אלכסנדר עצמו למלך פרס. כדי לממש רעיון מבצעי זה צריך היה אלכסנדר לחדור דרך חזית המערך הפרסי שהגן על המלך, ולשם כך נקט מוקדון בתחבולה שמטרתה הייתה לפצל את הצבא הפרסי על־מנת לפתוח פרצה במערך ההגנה הפרסי. באמצעות השילוב בין התמרון המאגף לכאורה והכוח המגן החלש לכאורה, הוא משך את הפרסים לשני כיוונים שונים בעת ובעונה אחת ויצר את הפרצה, ודרכה החדיר כוח מהיר־תנועה (הפרשים) שהגיע במהלך אחד כמעט עד ליעד הסופי.

ההגנה הפרסית נגד המהלך ההתקפי של אלכסנדר התבססה על תמרון התקפי נגדי באמצעות הפרשים הפרסים שבאגף שמולו - התקפת־נגד מקבילה. ואולם, המלך הפרסי שפיקד על הקרב התעלם מהפרצה שהתקפת־נגד מקבילה זו יצרה במערך ההגנה שלו, ואף הרחיב אותה כאשר יזם את התקפתו העיקרית לעבר הרגלים המקדונים.

מטרת המלחמה של המלך הפרסי הייתה לסכל את האיום על משטרו, ובהמשך להשיב לעצמו את השטחים שאיבד בתבוסות הקודמות. הרעיון המבצעי הפרסי ההתקפי התבסס על השמדת כוח הרגלים המקדוני על־ידי שילוב של "אש" חצים כבדה ותמרון משולב של התקפה מן החזית, התקפה מהאגף והתקפה לופתת. מול אויב בעל מיגון דל, מטחי החצים הפרסים, כפי שהוכח במהלך קרבות רבים במהלך הקמת האימפריה הפרסית, היו מכריעים. ואולם, המקדונים לבשו שריון ונשאו מגנים שצמצמו את יעילות הירי. ההתנגדות המקדונית הייתה קשה, אבל בסופו של דבר רק העדר המשמעת של החיילים הבלתי סדירים הפרסים אפשר לרגלים המקדונים להחזיק מעמד, בקושי, עד שמוקדן חזר והצילם. אילו הושמדו הרגלים המקדונים לא היה מצליח מוקדון להניס את המלך הפרסי – הפרי המדיני שביקש להשיג - והוא היה נאלץ לסגת כדי להקים צבא חדש.

שיטת ההגנה שבה נקט פַּרְמֶנְיוֹן הייתה חפוזה, קשיחה וסבילה בעיקרה, אם כי ניידת במידת מה (הסטת כוחות מגזרה לגזרה בהתאם לצורך). נחיתותו במספר הלוחמים ובניידות הטקטית והעדר תוואי שטח שיוכל לנצל כמכשולים או כביצורים טבעיים, כפו דרך זו עליו. לפיכך, כל עוד האויב הפרסי לא עשה טעויות קיצוניות, היה פַּרְמֶנְיוֹן במצב שבו יכול היה רק לעכב את הקץ ולא לנצח. כדי לנצח נזקק להתקפת־נגד באמצעות כוח הפרשים שהיה עסוק במהלך ההתקפי - רדיפה אחר דַרְיָווֶש. משימתו של פַּרְמֶנְיוֹן הייתה להעסיק את עיקר הצבא הפרסי כדי שתחבולת ההתקפה של מוקדון תצליח, ולהחזיק מעמד עד שזה ישלים את המהלך ההתקפי. בסופו של דבר הוכרע קרב ההגנה (לאחר זמן ושחיקת הכוח הפרסי התוקף), באמצעות הטלת התקפת הנגד האוחרת של מוקדון, על עורפם של הפרסים - דבר שהוביל לשבירת ההתקפה שלהם ולהכרעת הקרב.

 

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" - ניתן להירשם לניוזלטר: https://bit.ly/3ledAzz