השאיפה לכורדיסטאן עצמאית

מאז הקימו הכורדים אוטונומיה דה פקטו בכורדיסטאן העיראקית עם פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה ב־1990 נידונה סוגיית עצמאותם על־ידי מדינאים, אקדמאים, מנהיגים כורדים וקבוצות אינטרסים שונות.

מפת המזרח־התיכון עוצבה לפני כמאה שנים על־ידי גורמי כוח חיצוניים. לעומת זאת, מעצבי המפה האזורית כיום הם שחקנים מקומיים, חלקם מדיניים וחלקם זרמים אתניים ודתיים אסלאמיסטיים, הקובעים את סדר היום הפוליטי. בתהליך מקביל הוכתבו בעבר מהלכים פוליטיים וצבאיים על־ידי מדינות וצבאות מאורגנים, אך כיום סדר היום האזורי נקבע, או לפחות מושפע באופן משמעותי, על־ידי ארגונים סמי־מדינתיים, צבאות לא סדירים ומיליציות.

הכורדים מהווים כיום את אחת הקבוצות הללו - כנראה המאורגנת שבהן. על־פי ההערכות, מונים היום הכורדים 30–35 מיליון נפש, ומהווים את הקבוצה האתנית הגדולה בעולם שאין לה מדינה ואין לה הגדרה עצמית. מדובר במיעוט שדוכא במשך שנים רבות והתפזר במזרח־התיכון בין עיראק, סוריה, טורקיה ואיראן. כיום נבדלות הקהילות האלה זו מזו בתרבות, בלאומיות ובשאיפה לריבונות.

סוגיית הריבונות והשאיפות לאוטונומיה במדינות האם של הפלחים המרכיבים את הקבוצה הכורדית דורשת העמקה. נתוני השטח שבו תחומה האוכלוסייה הכורדית מכתיבים את המציאוּת: מדינה כורדית בתוך השטחים המאוכלסים כיום בכורדים אינה יכולה להתקיים ללא כריתת בריתות ויצירת שיתופי פעולה אסטרטגיים עם שכניה בשל היעדר גישה לים. הדבר נכון בין היתר בנוגע לכורדיסטאן העיראקית העשירה במשאבי נפט וגז – ללא נתיב עצמאי לייצוא המשאבים הטבעיים היא תלויה במדינות האזור, בעיקר באיראן ובטורקיה.

ההתפתחויות בזירה הכורדית מעלות בפני ישראל שאלות מורכבות. מחד גיסא, התקרבות לעם הכורדי עד הבעת תמיכה מדינית בהכרזת מדינה עשויה להכין את הקרקע לשיתופי פעולה אסטרטגיים וטקטיים, לנוכח המיקום הגיאוגרפי של כורדיסטאן שעשוי לשנות את המאזן האזורי הרגיש. מאידך גיסא, תמיכה פומבית בכורדים עלולה להשפיע על היחסים עם טורקיה, ויש בה פוטנציאל לפגוע ביחסים עם בעלי־ברית נוספים. למשל כאלה התומכים בממשל המרכזי בבגדד ובדמשק.

המאמר עוסק בהשלכות הגיאופוליטיות האסטרטגיות עבור מדינת ישראל ומדינות האזור שיכולות להיווצר אם יתממש התרחיש של הקמת מדינה כורדית בצפון עיראק.

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן