הים - עומק אסטרטגי משחר ההיסטוריה הייתה ארץ־ישראל "ארץ־גשר" יבשתית בעיקר בין העולמות הפוליטיים והכלכליים שבין מסופוטמיה וטורקיה לבין מצרים. זו הסיבה העיקרית לכך שההיסטוריה שלה הייתה עתירת מלחמות. לארץ ישראל כמעט שלא הייתה אוריינטציה ימית, זאת לעומת מצרים והעמים שישבו באותה עת באזור לבנון של היום, למשל, הפיניקים, שנודעו בעוצמתם הכלכלית והצבאית־ימית.
מדינת ישראל, שאין לה עומק גיאוגרפי משמעותי, הייתה צריכה לראות בים שלחופה כבר מימי הקמתה עומק אסטרטגי.
ח"כ ד"ר יובל שטייניץ, בהיותו יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הציע לפני שנים רבות לראות בים נדבך אסטרטגי חשוב לביטחונה של המדינה. שטייניץ קבע: "אם ישראל חפצה חיים, עליה להזדרז באימוץ השינויים הנדרשים בתורת הביטחון ולפתח את חיל הים כזרוע אסטרטגית" (ראו: ח"כ ד"ר יובל שטייניץ, "הים כעומק האסטרטגי של ישראל", מערכות, גיליון ,383 מאי ,2002 עמ' 11-6).
התפישה הזאת של שטייניץ והצעתו החלו לקרום עור וגידים בעיקר משעה שהים הפך לגורם כלכלי (שדות גז) ותקשורתי (כבלים תקשורתיים תת־קרקעיים) ראשון במעלה בעבור מדינת ישראל. ואולם, החשיבות הזאת של הים לישראל מהווה מעמסה כבדה מבחינות צבאית וכלכלית בשל הצורך להגן עליהם.
אין ספק שהחובה ההגנתית הזאת (ראו: אל"ם יובל אילון, "בחינת סוגיית ההגנה על משאבי האנרגיה של ישראל במים הכלכליים", עמ' 11-4), תהווה בסיס איתן רחב יותר גם ליכולות ההתקפה של צה"ל בטווח הנראה לעין.
אפי מלצר, המפקד והעורך הראשי