מחינוך למצוינות אל נכות מנהיגותית
אריאל שרון במלחמת יום הכיפורים. באוקטובר 1973 העז אריאל שרון לגשת לצליחת התעלה במוכנות חלקית, על סף האי־אפשרות, אך בעיתוי הנכון, ובכך קנה את עולמו
כבר שנים רבות שדיבור בשבח המצוינות מעורר בי מצוקה. מאליה מתבקשת השאלה: מה כבר יכול להיות לא בסדר בחינוך למצוינות? מי יעז בכלל לדבר נגד מצוינות? דיבור בגנות המצוינות עלול להיתפס על פניו כדיבור בשבח הרשלנות, כתמיכה וכעידוד לתרבות ה"יהיה בסדר", וזו בוודאי אינה כוונתי.
עם זאת אני מעז בדבריי הבאים לשרטט קווי ביקורת נגד החינוך למצוינות. את תחושות הביקורת שלי בנוגע לתופעת "המצוינות" אני מבסס על ניסיון פיקודי רב שנים, בכלל זה שש שנים שבהן פיקדתי על המכללות הצבאיות והתבוננתי מקרוב בתהליך התפתחותם של קצינים בכירים, ובהם חניכי המכללה לביטחון לאומי.
בהתבוננותי הגעתי למסקנה כי ייתכן שלצד סיגול מאפייני המצוינות מתפתחת מגבלה המביאה לעיתים לנכות מנהיגותית. אני מבקש בכך להעלות לדיון את ההשערה כי קיים קשר סיבתי כלשהו בין ההטפה למצוינות במכלול ביטוייה ההולכים ומשתכללים לבין התופעה הסוציולוגית המוכרת כיום של היעדר מנהיגות. זוהי כמובן השערה מרחיקת לכת, שאדרש להגן עליה ולנמקה היטב.