מי צריך שריון?

מרכבה במבצע "צוק איתן" | הטנק ממשיך להתקיים לא בגלל מערכת נשק זו או אחרת שהוא נושא אלא בגלל השתלבותו בתפיסה רחבה יותר של הלוחמה.

כל כמה זמן, מאז הכנסתו לשירות של הטנק במלחמת העולם הראשונה, מכריזים מומחי ביטחון - צבאיים ואזרחיים - באופן רהוט על מותו או על דעיכתו עקב אי־התאמתו לתנאים הקיימים. התופעה הזאת חוזרת על עצמה עד ימינו אלה. הטיעון נגד הטנק לובש, לרוב, צורה אחת מבין שלוש:

1. עבר זמנו של הטנק כיוון שנמצא אמצעי הסותר אותו באופן יעיל.

2. אי־אפשר להשתמש בטנק בסביבה פיזית זו או אחרת (לרוב זו הנחשבת באותו הזמן לחשובה ביותר ללוחמה).

3. הטנק חסר תועלת בצורת לוחמה זו או אחרת (זו הנחשבת לצורת הלוחמה של העתיד). עם זאת, כיום ממשיך הטנק לשרת כמעט בכל הצבאות המודרניים. השאלה היא: למה? הטנק - שהוא מערכת גדולה, בעלת זחלים וצריח, משוריינת וחמושה בכבדות ומופעלת בכמויות גדולות - ממשיך להתקיים לא בגלל מערכת נשק זו או אחרת שהוא נושא אלא בגלל השתלבותו בתפיסה רחבה יותר של הלוחמה.

במאמר הזה אשתמש בהבחנה בין מלחמה (War), שהיא "השימוש באלימות כדי לפתור בעיות פוליטיות", לבין לוחמה (Warfare), שהיא "השיטות שבהן נעשית המלחמה". לא הטנק לכשעצמו ממשיך להתקיים (אף שהוא אכן ממשיך להתקיים), אלא התפיסה העומדת מאחוריו של שילוב רב־חילי באמצעות כוח אש נייד וממוגן שמשמש בסיס.

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן