פרק ב' – מלחמת העולם הראשונה
מלחמת העולם הראשונה היתה נקודת מפנה ברוב תחומי אמנות ניהול המלחמה בכלל ובהתפתחות הפעלת התותחים בפרט. כמו כן, אף כי לא היתה המלחמה הראשונה בה הופעלו מטוסים, ספינות אויר וכדורים פורחים, הרי שהשימוש בהם במלחמה זו הרקיע לשיאים חדשים ופותחו במהלכה תפיסות חדשות לחלוטין.
ב־1914 נקלעו הצבאות השונים למציאות חדשה כשאין בידיהם את הכלים החשיבתיים, הטכנולוגיים והארגוניים להתמודד עמה. בניגוד למיתוס הרווח לא נבע הדבר מטיפשות או מקוצר רואי, אלא מקשיים אובייקטיביים. במשך אלפי שנים התפתחה מציאות המלחמה באיטיות רבה ומשמעות השינויים שהתרחשו בתרבות, בטכנולוגיה ובארגון היו מזעריים והדרגתיים. נפוליאון יכול היה להמליץ על לימוד מסעותיהם של המלך המקדוני אלכסנֶדר והמצביא הרומאי יוליוס קיסר אלפיים שנים לפניו כדרך הטובה ביותר להכשרת מצביא לא רק ברמה העקרונית' אלא גם ברמה הטכנית: אמצעי התובלה היו זהים, אמצעי הקשר היו זהים, תחזוקת הצבא היתה כמעט זהה, טווח רוב כלי הנשק היה דומה וכך גם קטלנותם היחסית (התותחים היו החריג הבולט). לפתע, בפרץ מהיר שנמשך כמה עשרות שנים בלבד, השתנו סדרי עולם באמנות המלחמה:
* הרכבת והמשאית שינו את הובלת הצבא ואת תחזוקתו — אבל בעיקר עבור הצבא השוהה במגננה.
* אמצעי קשר חדשים איפשרו שליטה מרחוק על הכוחות — אבל בעיקר לצבא השוהה במגננה.
* כלי הנשק התעצמו וטווחם התארך בסדרי גודל, כך שכדי לשרוד הכוחות נאלצו להתחפר — יתרון נוסף לצבא השוהה במגננה.
* הכפלת אוכלוסיית אירופה פי שניים תוך מאה שנים ושכלול המבנה הבירוקרטי של המדינות הגדילו את הצבאות עשרה מונים — מכמה מאות אלפי חיילים בתחילת המאה התשע־עשרה לכדי מיליוני חיילים בשלהי המאה התשע־עשרה. הגדלת הצבאות חסמה את זירת המלחמה מקצה לקצה בכוחות לוחמים והעניקה גם היא יתרון למגן, משום שהתוקף כבר לא יכול היה לתמרן סביבו, אלא נאלץ להסתער עליו חזיתית — דרך עוצמת האש המוגברת.